הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס
ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!
כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
חיפוש טקסט בקטעים:
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
|
|
1
|
2
|
3
|
4
|
5
|
6
|
7
|
8
|
9
|
10
|
11
|
12
|
13
|
14
|
15
|
16
|
17
|
18
|
19
|
20
|
21
|
22
|
23
|
24
|
25
|
26
|
27
|
28
|
29
|
30
|
31
|
|
הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ± « ישראלים בחו"ל » ±
ארכיון:
|
5/2013
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.
מצעד שירי הנואשות
למי שמכירים אותי - או קוראים את הבלוג הרבה זמן - הפוסט הבא עלול להיראות כמו שחזור וטחינה של דברים שכבר היו. אבל הוא לא. הוא יותר סיכום, ברמה האישית והפנים-אישית, וכשמסכמים חוזרים הרבה פעמים על החומר.
הוא עוסק בנושא החוזר-על-עצמו-בבלוג של נואשות, אותו מקום שהוא 'מעבר לייאוש' ושמניע לפעולה דווקא בגלל שכבר לא איכפת; ואת המקום הזה של הנואשות מתניעים אצלי יותר מכל שירים מסוימים המספקים פסקול לרגעי הנואשות הקשים ביותר. ומאחר שכבן מזל מאזניים אני גם מטורף על מצעדים ודירוגים (בטח כתבתי על זה באיזה פוסט אבל אני לא מצליח למצוא), באופן טבעי בא לי הרעיון ל'מצעד שירי הנואשות' - עשרת השירים שהכי מייצגים בעיני את המקום הזה, את עוצמת ההחלטה הנובעת מהוויתור על המרוץ. רבים מהם - כצפוי - כבר הוזכרו ולונקקו בבלוג הזה, אבל יש גם כמה חדשים, ובכל מקרה - החיבור של כולם יחד (כך נראה לי) יוצר איזו תמונה מלאה יותר.
לצורך העניין, אספתי שירים רק באנגלית - הן בגלל שקל יותר למצוא אותם באתה-צינור, והן משום שהשוואה של שירים באנגלית לאלה בעברית תמיד נראתה לי כמו איזה חילול קודש (השפעה של המצעדים המפוצלים ברדיו?). שנית, מאחר שאלה פלוס מינוס השירים הכי אהובים עלי ביקום, ברור שהדירוג הוא עניין של עכשיו-בערך, ועלול להשתנות שמונה פעמים עד מחר. ובכל זאת.
{הערה טכנית - כדי להקל על הקוראים ועלי, השירים מופיעים כלינקים ולא כיוטיובים משולבים}
10. Against all odds - פיל קולינס. השיר היחיד ברשימה שמסגיר את ההתמכרות שלי לקיטש, אבל אם כבר קיטש, דיס איז אס גוד אס אי גטס: המלים נואשות במידה, ולפיל קולינס אני משום מה מאמין כשהוא אומר שהוא חייב ללכת נגד כל הסיכויים.
9. You made me the thief of your heart - שינייד או'קונר: כדי להבין את הצד הזועם של הנואשות, אפשר פשוט לוותר על המצעד הזה ולשים ברצף את האלבום הראשון של שינייד או'קונור, 'האריה והקוברה', שכל שיר בו נואש בדרכן שלו. הבעיה היחידה היא שאז מחמיצים את השיר הנפלא הזה, שנכתב לפסקול הסרט 'בשם האב'. החיסרון היחיד שלו הוא שהוא קצת ארוך מדי (ולשינייד ממילא עוד נחזור בהמשך).
8. Angie - הרולינג סטונז: את ההיכרות עם השיר הזה אני חשב לגרסת הכיסוי הנהדרת שלח טורי איימוס, אבל במקרה זה השתלם לחפור ולמצוא את המקור. הוא מדגים את הקו הדק שבין היאוש לנואשות ויוצר שיר אהבה מ'אין כל אהבה בליבותינו'.
7. Shout - טירס פור פירס: לפני שאתם לוחצים את הלינק, היכונו להגביר את הווליום ולצעוק. אני חושב שכבר הכרזתי כאן על אהבתי ללהקה הנפלאה הזו משנות ה-80, אבל אם יש שיר שגורם לי לרצות לצאת לרחובות ולהפיל את הממשלה, זה זה (לצד Another Brick in the Wall הקלאסי של פינק פלויד).
6. Island - הת'ר נובה: נואשות, כמובן, לא חייבת לצאת לרחובות. היא יכולה להיות אישית, פנימית, הכרזת עצמאות וניתוק שיוצרת אי פרטי לברוח אליו, מקום שבו אפשר לקבור את חוסר האונים הזה. אני לא יודע אם כבר הזכרתי את הת'ר נובה בבלוג הזה, אבל אם לא, הגיע הזמן.
5. Jolene - דולי פארטון: הרשימה הזו לא מתייחסת לז'אנרים. יש פה פופ אייטיז, רוק, אלטרנטיב ועכשיו גם קאנטרי. נדמה לי שהזכרתי את השיר הזה בדיון על 'שיר הסמרטוטים', אבל הוא מתאים היטב גם למצעד.
4. Your ghost - כריסטין הרש: את השיר הזה אני בטוח שכבר הזכרתי כאן, ואני לא חושב שיש לי עוד הרבה מה להגיד עליו, אולי רק שזו דוגמה נדירה לדואט אהבה שבו שני הצדדים מפגינים נואשות איומה (מייקל סטייפ: "אבל... את היית בחלומות שלי!")
3. Northern Star - הול: שיר של סגידה ונואשות שרק הולך ונטרף ככל שהוא מתקדם, וכבר כתבתי על ההתמכרות שלי אליו ואפילו תרגמתי אותו כבר. אז עכשיו העליתי וידיאו עם קורטני לאב בביגוד מינימלי מבצעת את השיר לייב בפסטיבל בבריטניה.... enjoy.
2. Weak - סקאנק אננזי: אוף, אני כזה צפוי לפעמים. אבל מה לעשות. לשיר הזה יש ביצוע שקט של k's choice וכל מיני קליפים אחרים באתה-צינור, אבל אני נאמן לביצוע ולקליפ המקורי, שכבר היה בבלוג (אני ממחזר את ההצהרה על כך שאני ממחזר את עצמי. נורא)
1. Troy - שינייד או'קונור: מה זה אומר, שמקומות 2-5 כבר היו בבלוג, אבל דווקא המקום הראשון שלא? או שבשני המקומות הראשונים מככבות נשים קרחות? אין לי מושג. אבל השיר הזה - לא, קבלו תיקון: יצירת המופת בת השש דקות בערך הזו - היא התמצית המוחלטת והטוטאלית של מושג הנואשות, כולל היאוש, השקט, והזעם. במשפט אחד:
I will rise, I will return/ The phoenix from the flame שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/6/2008 10:51 , ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, אמנות, שחרור קיטור
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ברלינר ב-17/6/2008 10:04
על ההימנעות מעימות
לפעמים נקרות בדרכי הזדמנויות, פרשות דרכים. מקומות שבהם אפשר לעמוד על הרגליים האחוריות ולעשות 'גררר', ואפשר לוותר וללכת הביתה עם קצת פחות. קצת כמו המפגשים של טוני סופרנו עם בכירים במשפחת המאפיה היריבה, רק בסכומים נמוכים בהרבה ועם השלכות הרבה פחות הרות גורל. ברוב הגדול של המקרים אני מתקפל. איכשהו מוצא את המקום שבו גם הצד השני קצת צודק, או מדמיין את התסריט הגרוע ביותר במקרה של מלחמה. והרי לא חסרים תסריטים-גרועים-ביותר בטלוויזיה, בעולם המושגים שלי, באזהרות של ספרי הטיולים (אל תסתבך, תן את הארנק בשקט). ההתקפלות היא מרגיזה, היא מתסכלת, היא חמוצה. אבל ההתעקשות גרועה ממנה. ההתעקשות כובלת אותי למאבק, כולת אותי לעמדה כמו בת-ים לסלע. המתח סביב מה יהיה, האם הצד השני יוותר או יעשה עוד שריר, עד לאן תגיע ההסלמה.... כל זה בוער לי, עושה לי שמות במגירות הרגש. אפילו ניצחון לא מתקן את הרושם. כל ניצחון כזה גורם לי לראות את עצמי כרמאי, כבריון, כטוני סופרנו. זה ניצחון זה? זו הידרדות לחוקי הרחוב. אבל נדמה שהעולם פועל לפי חוקי הרחוב, וחוקי המדינה הם רק כלים שלהם. ואז בא הכעס, כי אם המערכת מכריחה אותי לרמות או לוותר, הרי שהמערכת דפוקה, ובני האדם דפוקים, ולמה בכלל ירדנו מהעצים. האם זו הזדמנות ללמוד את העולם? לפתח עור פיל, למוסס נאיביות? זה נשמע כמו הזדמנות להפסיד, הזדמנות לפרק את עצמך. הזדמנות לשחק משחק שמעולם לא רצית להשתתף בו. אני לא מבין את הכללים, לא מבין את השחקנים, לא מבין את מוסר ההשכל. אני מחפש צדק מתחת לקוביות ולא מוצא. האבולוציה מתפתחת ממאבק, אבל יכול להיות שאני מהענפים שלא היו עוברים בשלום את מבחן דארווין. כל מאבק כזה, המסתיים בניצחון או בהפסד, מותיר אותי מוכן פחות למאבק הבא, מוכן יותר לוותר. המשא ומתן הוא עבורי משא, ואין בו כל מתן. מי שאמר שאין ארוחות חינם מוזמן לבוא לאכול אצלי. אני מכין יופי של ולדורף.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/5/2008 00:34 , ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-9/5/2008 21:51
אנד מיסטר קשטן טו
איך אתם מסתדרים עם השכנים? לא, זו לא מטאפורה פוליטית, אלא שאלה פשוטה. אני, למשל, בניגוד למה שרואים בטלוויזיה ('סיינפלד', 'פלורנטין', 'שמש') מעולם לא יצרתי קשר של ממש עם השכנים שגרים בבית ליד או אפילו באותו הבניין. למעשה, ברוב הדירות שבהן גרתי לא ידעתי אפילו איך קוראים לרוב השכנים; איכשהו זה אף פעם לא נראה מעניין מספיק (מצד שני, אף אחד לא בא לברך אותי ב'ברוך הבא לבניין' עם עוגיות ופרחים כמו בטלוויזיה). בדירה האחרונה שלנו בארץ נודבתי מיידית לוועד הבית, ולכן היכרתי את יותר מתמיד את השכנים - לפחות ברמת השמות, הפנים והרגלי התשלום - אבל עדיין לא יצרתי אתם כל קשר ראוי לציון (אחד שאל ממני פעם-פעמיים דיסקים והשאיל כמה חזרה. יוזמה שלו). כל הסיפור הסתבך כשאני ואסנת הפכנו לעסקת חבילה, וכשהיא הלכה והתקדמה בתחום המוזיקה. כזמרת, היא היתה חייבת החל משלב מסוים להתאמן ולהתחמם בבית, ליד הפסנתר, מה שאוטומטית גורר איזושהי הפרעה לשכנים. וכך, מיחסים קורקטיים הפכו הדברים לפעמים למתוחים יותר, בעיקר עם השכנים הקרובים מבחינה פיזית. ובעוד שבארץ כל שנדרש בעצם הוא לשמור על שעות המנוחה המוגדרות כדי שאף אחד לא יקרא למשטרה, פה זה (מסתבר) מורכב יותר. אתמול היינו בשיחה עם בעלי הבית, שבה התברר לנו שלשכנים מלמעלה ומלמטה 'מפריע מאוד' לא רק האימונים של אסנת אלא גם הרעש הכללי שלנו. הכל, כנראה, יחסי: במרכז תל אביב היינו בין האנשים השקטים ביותר בבניין (פרט לאימוני הזמרה) ולא מאלה שמתלוננים על כך שהטלוויזיה אצלם פתוחה בקולי-קולות; אבל בשכונה שלווה ואמידה בגרמניה, רמת השקט הנדרשת (כך מתברר) גבוהה בהרבה. הבדלי המנטליות ניכרים גם בתגובת השכנים: בארץ, למשלף היתה לנו שכנה שבאופן כללי חשבה שאנחנו שקטים ובסדר גמור, אבל כשפעם אחת הפרענו לה באחת בלילה הזמינה משטרה להזהיר; לעומת זאת כאן, מסתבר שאנשים החזיקו בבטן זמן רב תחושות קשות של אי-נוחות, ולא באו אפילו להגיד לנו שזה מפריע להם. ומאחר שאנחנו גם לא כל-כך מכירים את השכנים, נראה שהתחושות האלה רק גדלו והתחדדו. לפרשייה הזו נראה שיש סוף טוב, או לפחות סביר - הגענו להסדר של שעות אימון ושעות שקטות, ולסיפור יצטרף כנראה גם שטיח כדי לשפר את הבידוד האקוסטי בחדר עם הפסנתר - אבל היא שוב הציגה בפני את העובדה שבדרך כלל אין לי באמת עניין להכיר את השכנים; הפעם האחרונה ששכנה שלי הפכה לידידה אמיתית היתה בכיתה א'. מה אפשר לעשות שהשכנים ברשת, או לפחות בעיר, מעניינים ומספקים יותר? כנראה כלום, אבל נראה שבכל זאת כדאי לתקשר אתם בצורה בסיסית - פשוט כדי לא להיות הקוץ שמפריע.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/4/2008 09:08 , ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/5/2008 07:57
פסח שמח וקשה
מה אני אגיד לכם, אין שום דבר קל בחוויה של ארוח סדר. אמנם הנוכחים מנו רק שבעה מבוגרים, שני ילדים ותינוק, מה שבעדות מסוימות עלול להיחשב 'מצומצם', אבל הארגונים, הסידורים, השלמת הסדר עצמו (כולל כיסוי אחוז ניכר מאוד מההגדה) והניקיון שלאחריו סחטו אותי במידה כזו שעדיין לא ממש התאוששתי. נראה שכרגיל, 'לסדר חוקים משלו', שזה אומר שאיכשהו מרגישים מחויבים להכין כמויות עצומות ובלתי סבירות של אוכל - כאילו כל דכפין באמת ייתי וייכול, וכל דצריך ימצא את עצמו פתאום דווקא בק"ק זארברוקן, כשכל שאיפתו היא מנה מהעוף או מהאורז. כל מי שתכנן פעם ארוחה גדולה יודע שאלה נוטות להפעיל לחץ על המטבח ועל המארחים באופן שגדל אקספוננציאלית עם מספר האנשים. הלחץ הזה גורם לכך שגם בתים מצוידים מגלים קושי להסתדר בנקודות מסוימות: לפעמים, כך מתגלה, פשוט אין מקום במטבח להניח את כל הדברים שאמורים להיות מונחים עליו. צווארי הבקבוק מתגלים כבר בשלב ההכנה - המקום על הכיריים, הבעלות על התנור - ונגררים לסדר עצמו, שם מתברר שהרעיון הפשוט-עד-אימה לבצע שימוש חוזר לצלחות המנה הראשונה כדי להגיש עליהן את הקינוח דורש מהמארחים משאבי זמן שאיש לא תכנן אותם. תוסיפו לזה שני ילדים שסידורי השינה שלהם בימים האחרונים הופרעו במידה שלא תחזור על עצמה עד שיתחילו לבלות בדיסקוטקים (או להישאר עד הבוקר במסיבות ל"ג בעומר); תינוק שמרוצה כל-כך מכל ההילולה עד ששינה זה הדבר האחרון שעולה במוחו הקטן; וחתול מבוהל שכל חייו לא ראה כל-כך הרבה אנשים במקום אחד, בטח לא בדירה הקטנה שהוא מרשה לנו לחלוק בה בימים כתיקונם. ועוד לא דיברנו על ה'אחרי': אחרי שבע מנות ראשונות/סלטים, מרק עם קניידלעך, שתי עיקריות בשריות (+תוספת) ושלושה קינוחים היפר-קלוריים באדיבות א' האופה, אחרי הצורך לחלץ את מיקומו של האפיקומן מהילד החצי-מנומנם שגנב אותו, אחרי שוויתרנו על לשפוך חמתנו על הגויים מחשש שהשכן מלמטה ישוב לשפוך חמתו על דלתנו ואחרי שהאורחים ניסוי באלגנטיות להימנע מקבלת מנות הביתה ונעלמו במדרגות - אחרי כל הבלגן הזה, שמשום מה מתעקשים לקרוא לו 'סדר', הגיע הזמן לסדר האמיתי. וכאן שום נחשף במערומיו הבית הגרמני הזוגי: המדיח, שבימים כתיקונם הולך לישון חצי-רעב, מילא את כרסו פעמיים וחצי בחלק ניכר מהכלים, ואיכשהו השתלט על המצב; אבל המקרר הגרמני, קופסא קטנה ומכובדת שבכמה בתים בארץ לא היו מקבלים אפילו בתור מגירת ירקות, הרים ידיים כבר בשלב האריזה הראשון והפנה אותנו אחר כבוד למזווה (חדר קטן, צמוד למטבח, שבו משאירים חלון פתוח ואז הטמפרטורה נשארת דומה לזו השוררת בחוץ כ-5-10 מעלות במהלך הלילה). לאחר שעה של תכנון קואליציוני קפדני שלחנו לגלות בפריזר את העוף, הפטריות הממולאות, הדג והפחזניות-מקמח-מצה-עם-קרם-שוקולד-נהדר-בפנים-וציפוי-שוקולד-מלמעלה (או במילותיה של אסנת 'אסון'); את הוולדורף והאורז הנחנו במזווה וליווינו בתפילות; שלושה סלטים שלחנו אחר כבוד עם האורחים אל המקרר בצימר; את המרק, שהיה חם מכדי לשלוח לשום מקום, השארנו על הכיריים בהנחה שישרוד את הלילה; ואת שאר המנות דחסנו יחד בשלושת מדפי המקרר, שם הן בילו את הלילה בסיפור בדיחות שואה. המהלך דרש כושר המצאה לא קטן, שכן מספר המנות שנותרו היה גדול משמעותית ממספר אמצעי האחסון שברשותנו. במסגרת המבצע גילינו שהנילון הנצמד הוא סוג של תמונת ראי לבני ישראל במצרים, או לפחות לחששות של המצרים כלפיהם: בני ישראל היו אמנם שקטים כציפור ועשו קולות של שטיח כנעני בארץ גושן, אבל המצרים חשדו שבמקרה של מלחמה יחליפו אלה את עורם ("והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ"); הנילון הנצמד, לעומת זאת, הוא ביומיום מבכירי אויבינו, אבל דווקא במלחמה גורלית זו נתגלה כשותף פעיל במערכה - לצדנו. בכל אופן, איפשהו באזור שתיים בלילה הסתיים גם הסדר שאחרי הסדר, אבל התאוששות מלאה נרשמה בערך רק עכשיו, עם כוס קפה, ואחרי עוד יום עם כל המשפחה המבקרת בגן הצרפתי-גרמני (פארק נפלא באזור שבו נלחמו זו בזו שנים צרפת וגרמניה). ושבאמת לא יישמע שאני מתלונן: אלו היו ימים מספקים, מרגשים, מלאי חוויות - אבל גם מתישים ללא גבולות.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/4/2008 21:20 , ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, שחרור קיטור
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונצ'ו ב-29/4/2008 10:59
הדף הקודם הדף הבא דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19
|