אהבה ומלחמה
[פוסט זה נכתב במידה מסויימת של סערת רגשות, ולכן ייתכן שאינו קוהרנטי במיוחד; הבהרות יינתנו לפי בקשה]

"אני שומע שמדברים על מלחמה בתאונות הדרכים. אני תוהה מתי יקום הפוליטיקאי הראשון שיגיד 'למה מיד להילחם? אי אפשר לנסות קודם משא-ומתן ישיר?' " (קומיקאי כלשהו, אולי יונתן גפן, תחילת שנות ה-90, ציטוט מהזיכרון, כנראה לא מדויק)

'מלחמה' ו'להילחם' הם לא מונחים חיוביים בדרך כלל. זה לא רק בגלל ההקשר הסמנטי שלהם למלחמות שבהם נהרגים אנשים (אחרת אפשר היה לעבור ל'מאבק' ובא לציון גואל) אלא גם בגלל שעצם הרעיון של מאבק מניח אי-הסכמה בסיסית, מתח, פעולות אלימות, שפה לא יפה, ובקיצור - עיסוק בכל הנושאים המלוכלכים, הלא-נעימים והעושים צרבת של החיים. בחיים היומיומיות אנחנו (נדייק: אני) לא נכנסים לעימותים, נמנעים מקרבות, לא מתחפרים בעמדות, ויש לזה סיבה טובה: מאבק הוא דבר מעייף, לא נעים, שעלול לפגוע בנו ובאחרים, ובדרך כלל לא שווה את הדבר שעליו נאבקים. אבל המעבר לחו"ל, הבלוג הזה והתגובות אליו, והמחשבות על נואשות ועל זן בימים האחרונים גרמו לי להכיר בכך שלגישה של הימנעות ממאבקים יש מחיר. המחיר הוא ויתור תמידי, נחמדות תמידית, אף-אחדיות תמידית. המחיר הוא התכנסות בתוך קונכיה של המוכר, המותר, הלא-מסוכן.
קשה לי עם מאבקים כי הם תמיד פוצעים אותי, בין אם בפגיעה שבה אני נפגע ובין אם במרירות שיוצאת ממני כלפי אחרים. אבל קבלה, ויתור, 'פיזור אהבה' וכל המלים היפות הללו אינם יכולים להוביל את הדרך אם מחירם הוא בביטול העצמי ובמרירות המופנה פנימה כי אין לה איך לצאת החוצה. הזן, כביכול, מדבר על ויתור, על מודעות, ועל הימנעות ממאבק; אבל (באורח פרדוקסלי) כדי להגיע אליו נדרש מאבק עצום עם האגו (המאבק 'לא לחשוב על כלום, לא לרצות כלום.

"אוהב אותך, ולא רואה אותך נלחמת"
(אביב גפן)
כתבתי כאן בעבר על המאבק בין אהבה לחירות אישית. חשוב לי לומר שבעיני המאבק הזה אינו מוכרע גם אחרי הבחירה בזוגיות מונוגמית. לכאורה רצוי, כדי לשמור על זוגיות הרמונית ועל מקום בטוח לחזור אליו, להמעיט ככל האפשר בריבים ובוויכוחים, ללמוד לוותר, להבין את בן הזוג, להכיל אותו. אבל יישום מלא של הגישה הזו מוביל למערכת יחסים שבה אחד הצדדים (המפונק יותר) משתלט על השני ומעצב אותו כרצונו לצרכיו: אם הערך הראשי הוא 'לא לריב', הצד הפייסן יותר יצעד תמיד יותר לקראת השני, בתהליך הרסני לשניהם: אחד מבני הזוג יאבד את העצמיות שלו ואילו השני יאבד את העניין שהיה לו בבן הזוג ואת האתגרים שהלה הציב מולו.
לכן אני מאמין שהצורך במאבק ובריב הוא חלק בלתי-נפרד מהתפתחות מערכת יחסים זוגית. כמובן, אין שום סיבה להפוך כל דבר לריב: אם משהו הוא עקרוני לצד אחד ולא מהותי לשני, אין טעם לריב עליו 'מתוך פרינציפ'. אבל אם ויתור שנדרש במערכת היחסים מעורר מרבצה את שאיפת החירות האישית וגורם לה למחות, חטא יהיה להשתיק אותה ו'להימנע מעימות'. אולי בעצם הדרך היחידה לנצח במאבק בין אהבה לחירות אישית הוא לדאוג שהמאבק הזה ימשיך ולא יוכרע לעולם. אבל צריך להכיר שהמלחמה אינה של בני הזוג זה בזה, אלא מאבק פנימי של שניהם לשימור הזוגיות מול הכוחות הקורעים אותה החוצה ולשימור העצמיות כנגד הכוחות המנסים לאחד אותה פנימה. אם אחד מבני הזוג לא נלחם אלא מוותר, התוצאה אינה נצחון של השני, אלא הפסד של הקשר, שהופך לסימביוזה בה יש צד פעיל וצד טפיל. [1]

"- להתבגר זה לפעמים להתעורר מחלום.
- להתעורר מחלום זה גם לבגוד בו"
(מתוך "בין לילה ובין שחר", מחזה על פי נובלה מאת יהושע קנז, ציטוט מהזיכרון)

אנחנו לומדים, שנה אחר שנה, שלריב זה ילדותי, שלהתבגר פירושו להתפשר, להקשיב, להיות תמיד מוכנים לראות את נקודת המבט של הצד השני. זה לזנוח את החלומות הגדולים והנואשים של גיל 17 ואת הרצון להילחם עם כל העולם לטובת השתלבות שקולה, רכה ונעימה בחברה המתאימה לנו. אבל גם לזה חייב להיות גבול. נחמדות קיצונית, הנטייה לא להרגיז אף אחד, מרגיזה אותי [2], ובמיוחד היא מרגיזה אותי כשאני מאתר אותה בעצמי. וזה קורה הרבה: ברגע שהדברים נעשים מלוכלכים, לא חד משמעיים, מעליבים - אני נוטה להימנע מעימות, להפנים את העלבונות, לרכך. כל הזבל נקבר ונשאר בפנים [3], או שיוצא לכיוון הלא-נכון בהתפרצות זעם (וגם זו לא מלחמה). גם כשאני בוחר להתעמת, קשה לי להתמודד עם ההשלכות של המאבק, עם העובדה שבמהלכו אני פוצע ונפצע, עם חוסר התוחלת שנראה בהתחלה כמאפיין אותו (רק בשלב מאוחר במאבק מגיעה איזושהי תובנה).

[1] הערת אגב: רצוי שיהיו בזוגיות מעין 'כללי יסוד וגבולות לניהול ריבים', וגם עליהם סביר שיתנהל מאבק. כלל האפס הוא כמובן המחויבות הבסיסית, ההסכמה שריב או מאבק אינו עילה למחשבות פרידה. ברגע שזה מוסכם, קל יותר לתת מקום למאבק הזה.
[2] יש לציין שאנטיפתיות קיצונית, דהיינו הנטייה להגיד משהו מעצבן בכל הזדמנות, מעצבנת אותי באותה מידה.
[3] ואחרי זה מתפלאים שיש לי כאבי בטן.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/5/2007 20:53, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-21/5/2007 13:32

---

על ייאוש ונואשוּת
אחד הדברים שירון, המורה של אסנת, מזכיר לפעמים כתנאי לאמנות הוא 'נואשוּת'. אבן שושן ורב-מלים לא מכירים את המילה הזו, אבל בשבילנו המשמעות שלה די ברורה: נואשות היא תכונתו של מי שרוצה משהו נואשוֹת, שצריך משהו באופן נואש - תרגום עברי למונח desperation, שהתפצלה בשלב מסוים מהמילה despair.
תקציר ההיסטוריה: despair נוצרה לתיאור מצב של חוסר תקווה, וזה המקור הלטיני. בשלב מסוים החל התואר שנגזר ממנה, desperate, להתייחס לא רק למי שאיבד תקווה אלא גם למי שמתוך ייאושו מוכן לעשות דברים מסוכנים וקיצוניים כדי להשיג את מה שהוא רוצה. השם שנגזר ממנה, desperation, החל בשלב מסוים לא לתאר את אובדן התקווה אלא דווקא את אותו רצון עז של מי שאין לו מה להפסיד, והולך על כל הקופה.
המשמעות הזאת חלחלה לעברית, גם אם לא למילונים; תמצאו אותה בבלוגים של רווקים מחפשי בני/בנות זוג כתכונה של מי שכבר לחוץ למצוא שידוך. המשמעות שלה עבורי דומה אבל שונה: היא מדברת על הרצון העז, הנכונות להסתכן, ההעזה, ההימור 'על כל הקופה'.
אבל מה הקשר בין הייאוש, שמוביל אותנו לשבת בצד ולוותר, לנואשות, שמובילה אותנו לקפוץ למים?
ליליאנה חברתנו סיפרה לנו שהיא הגיע לאודיציה לבית הספר בזארברוקן, אצל ירון, אחרי שכשלה במספר אודיציות אחרות, וכשהיא כבר בעצם ויתרה על השאיפה להיות זמרת. היא באה לאודיציה רק בגלל שהיא רצתה לסיים את הסבב בכבוד ולחזור לקרואטיה. ואז, כשהיא באה מוכנה לוותר על הכל, יצאה ממנה הנואשות להיות בכל זאת זמרת, והיא עברה את האודיציה בהצלחה רבה.
כי הקו בין הייאוש והנואשות הוא דק כמו הקו בין המלים האלה. כי לפעמים המקום הבטוח ביותר הוא מתכון לאסון, ואילו ההימור האחרון, זה שמתייאש לגמרי מלשחק לפי החוקים הבטוחים ולכן מנסה משהו חדש, הוא שמאפשר לי לזנק החוצה ולעשות משהו אמיתי. אני מתייאש הרבה, כמעט כל יום, בין השאר בגלל שאני זקוק לנואשוּת שתניע אותי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/5/2007 01:04, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ד.ט ב-15/5/2007 14:01

---

קולרבו (לך עם הכעס)
היום בבוקר עברנו חוויה קשה. אחרי שנראה כי באדיבות חברת הכבלים הגענו אל המנוחה והנחלה האינטרנטית, ויחד עם האח הלינוקסאי פתרנו גם את בעייית הרשת האלחוטית והפכנו את וודאפון לפיסת היסטוריה עצובה, ראינו לפתע - ללא כל אזהרה - את האינטרנט שלנו, משוש עינינו, שובק חיים לכל חי, בשני המחשבים גם יחד. מספר נסיונות עקרים להיאבק בטכנולוגיה הובילו אותנו אל מקור התקלה - הכבלים עצמם: המודם המהבהב הודיעו כי אין לו שום קשר עם החוץ וגם התמונה בטלוויזיה היתה איומה ונוראה.
במסגרת המערך המקובל של חוקי מרפי, התברר במהרה ש:
1. יום שבת בצהריים הוא המקבילה הגרמנית של יום ו' בצהריים - היום בו נוטה הכל להתקלקל, בגלל שרוב המתקנים ואנשי השירות כבר נמצאים בדרכם אל מנוחת הסופ"ש.
2. הדרך לשירות הלקוחות של חברת הכבלים רצופה הודעות מבלבלות בגרמנית, וכשחוצים אותן מגלים ששיטת השירות שלהם היא 'תשאיר לנו מספר טלפון וטכנאי ייצור אתך קשר." "מתי?" "אנחנו לא יודעים."
3. בשל כל מיני שינויים שעשינו לקנפג את המערכת, אינטרנט-הגיבוי שלנו (וודאפון המקוללת) לא עובד.
4. כל זה קורה בדיוק 24 שעות אחרי שהאח הלינוקסאי נעלם לעבר אמסטרדם.

התגובה הנכונה לכל העניין הזה, במיוחד אחרי שמצאנו דרך להפעיל אינטרנט מהנייד ובהתחשב בכך שלא הייתי במיוחד צריך אינטרנט לעבודה הבוקר, היתה צריכה להיות להמשיך לעבוד בשלווה עד הטלפון מהטכנאי, או במקרה הגרוע להרים שוב טלפון לכבלים ולשבת להם על הראש עד שיתקנו. אבל אותי זה הוציא מהכלים, ועורר אצלי מפלצת של כעס שהיה קשה מאוד להסתיר, וקשה מאוד לעקוף, וקשה מאוד להתעלם ממנה. גרוע מכל, הכעס נותר כמו גוש קשה בתוך הבטן, חסר אובייקט אבל שריר וקיים, גם אחרי שפתאום באמצע הצהריים האינטרנט חזר והכל (כך נראה) שב על מקומו בשלום. "אז מה נעשה עם הכעס הזה?" כמו ששואל ברי סחרוף.

וזה מביא אותי לגיבור הפוסט הזה, קוּלֶרבוֹ, שהוא דמות במיתולוגיה הפינית, וגם גיבור האופרה הפינית שראינו אתמול. עלילת האופרה שונה במקצת מהמיתוס, אך לשניהם קווים משותפים. קולרבו הוא בנו (או נכדו) של קאלרבו, והסיפור מתחיל כאשר יריבם המושבע אוּנטוֹ תוקף את הכפר, שורף את ביתו של קאלרבו והורג את כל בני המשפחה, פרט לקולרבו הקטן, אותו הוא אוסף לביתו ומגדל כעבד מושפל. קולרבו גדל כשבלבו כעס ורצון לנקמה, ובהגיעו לגיל בגרות מוכר אותו קאלרבו (שלא מוצא בו שימוש) כעבד לנפח אילמארינן. אלא שבניגוד לגיבורים-יתומים אחרים הגדלים אצל משפחה מרושעת וצמאים לנקמה, קולרבו אינו הופך לאביר אציל-נפש כאיניגו מונטויה, או לגיבור בעל נפש רגישה כהארי פוטר, אלא נעשה אדם גס, מר נפש ואלים (במלים אחרות - וילדע חייע). כך יוצא שכאשר ארוסתו הצעירה של הנפח משתעשעת ומכניסה אבן ללחם אותו היא אופה לו כצידה למרעה, הוא מאבד את צלילות דעתו ושוחט תחילה את העדר ואחר-כך אותה. כעת, כשהוא משוטט בעולם כרוצח, נודע לו שמשפחתו לא מתה אלא חיה מוסתרת בבקתה ביער, אך מזגו הפראי והכעס הבוער בדמו אינם מאפשרים לו לחיות בקרבתם בשלווה (מה גם שאביו מסרב להכיר בו בהיותו רוצח). כשהוא מתודלק בכעסים ישנים וחדשים, יוצא קולרבו לנקמתו באונטו, ושורף את ביתו ואת הכפר כולו; השנאה והכעס מכלים את נשמתו לגמרי, כך שגם כשהוא שומע שמשפחתו מתה (אביו יצא מדעתו, הרג את אמו והתאבד) אין בלבו מקום לצער. לבסוף, כשאש הנקמה עולה אל על, לא נותר לקולרבו אלא לשחוט גם את עצמו.
יש במיתוס (ובאופרה המבוססת עליו) הרבה דברים מרתקים, למשל ההכרה בכך שילד שגדל בקרב הורים שונאים ומתעללים עלול להפוך לאדם המונע בידי שנראה בחייו הבוגרים; אבל מה שפורט עכשיו על המיתרים שלי הוא הדחף של קולרבו, כשהסיבה לכעסו ולנקמתו ניטלו ממנו, ליצור לעצמו סיבות חדשות לנקמה, כי ככה הוא רגיל. הדחף הזה מכניס את קולרבו למאבק פנימי, בין הקול הקורא לו לנדוד ולהרוג לבין זה המחפש את האנושיות שבו, את העדינות, קול ששואל 'למה כל הקושי הזה?' (באופרה יוצג המאבק הזה היטב באמצעות דמות בשם קימו, לכאורה חברו הטוב של קולרבו, המשמש כשיקוף החלק העדין בנפשו). נדמה לי שסיפורי נקמה רבים - מהרוזן ממונטה כריסטו ועד איניגו מונטויה - אינם נותנים דין וחשבון על ההשפעה שיש לחיים בכעס ובשנאה על הנפש, ועל חוסר היכולת של מי שהתמכר לכעס לחיות עוד בתוך החברה.
כמובן, אין כעס על חברת הכבלים ככעס על רצח-אב, ואצלי נשארו עוד אי-אלו פינות (נו, טוב, הרבה פינות) שהכעס והמרירות לא השתלטו עליהן; אבל בכל כעס, גם קטן וגם גדול, יש אינרציה, והוא מנציח את עצמו גם אחרי שהגורם לו נעלם. לכעס כזה, שאין לו מקור ויעד, קוראים אלימות; איך מכירים באלימות שבפנים מבלי לתת לה להשתלט?


לקוראים שאוהבים פוסטים קלילים: אל תדאגו, הם עוד יחזרו.
לקוראת יעל: לא שכחתי אותך; הולכות ומתבשלות לי מחשבות על יחסי למדינות ישראל על רקע המעבר לכאן, בתשובה לשאלתך מלפני כמה פוסטים. זה תהליך אטי, אבל אני מקווה שבסוף יביא לתוצאה מוצלחת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/4/2007 20:14, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, המחשב ואני, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-29/4/2007 22:46

---

בטריות

כתבתי כבר בעבר על זה שחפצים נוטים לספח אליהם חפצים נוספים. האופניים שרכשנו בשוק הפשפשים, למשל, סיפחו אליה היום מנעול, פעמון, רגלית ומגן-שרשרת שמחירם יחד היה כפול ממחיר האופניים עצמם. במקביל גיליתי שהמצלמה הדיגיטלית החדשה (כמו כל אחיותיה) היא זוללת-סוללות סדרתית, ולאחר שכילתה את הסוללות שקיבלנו איתה לא נותרה ברירה אלא לרכוש עבורה סוללות נטענות ומטען. מסתבר שהדור החדש של המצלמות פשוט לא מסתדרות עם סוללות רגילות, וגם את הנטענות החזקות הן זוללות בקצב שהיה משאיר את פה גדול פעור-פה.
ואז התחלתי לחשוב על סוללות. או בטריות. המילון האטימולוגי מספר לי שהמילה battery החלה את דרכה במשמעות של 'מתן מכות', התגלגלה ל'הפגזה', משם ליחידת ארטילריה ומשם - אולי בגלל ההתפרקות החשמלית - החל בנג'מין פרנקלין להשתמש מה במונח שאנחנו מכירים היום. כמה מוזר שמה שתיאר תחילה התפרצות אלימה הפך להיות תיאור למשהו שנותן אנרגיה טיפין-טיפין עד שהוא מתפרק. מצד שני, כשלסוללה נגמר הכוח, יש בזה משהו אלים: אני זוכר עד היום את הקול שהיה הווקמן משמיע כשנגמרו הסוללות. הקולות היו מתארכים ונעשים איטיים יותר, עד שגוועו לגמרי, משהו כמו מוווואווווווואווווווווווווווווווו (שקט)
יש ימים שאני מרגיש ככה. שהסוללות שלי נגמרו. שאני בוהה במילה על המחשב ואין לי שום מושג איך להעביר אותה לעברית. כשאני צריך לסדר את המטבח אבל אין לי מושג מה הולך לאן. הרבה פעמים זוהי עייפות, או רעב, או קור; אבל לפעמים זה מצב נפשי. כשהסוללות יורדות מתחת למינימום הנדרש לקיים את החיים המודרניים. כשאין לך רצון, או שאיפה, או דחף לשנות משהו. כשכל הפעולות נראות חוזרות על עצמן, מונוטוניות, מיותרות.
המטען לסוללות הנפש הוא לא דבר קל ופשוט שקונים בקונראד אלקטרוניקס בעשרים יורו. הוא למעשה לא דבר, ולא פתרון, ולא טריק או תעלול. הןא יכול לעבוד פעם אחת ואז לא לעבוד יותר. הוא יכול לעבוד כמה פעמים ולשבוק. לפעמים צריך לבנות אותו מחדש מהברגים, ולפעמים איזה סרט או ספר או אדם או סיטואציה נותנים לי אותו במתנה. אבל הוא לא מובן מאליו, הוא לא משהו שצריך פשוט להכניס לחשמל ולחכות עד שהאור הירוק יידלק.

על המטען החדש כתוב שלפעמים, כשהסוללות כבר ישנות, צריך לפרוק אותן עד הסוף ורק אז לטעון מחדש. אני תוהה מה המקבילה האנושית לזה, כי אני בהחלט מרגיש שמחזורים חוזרים ונשנים של טעינה הולכים ושוחקים את הסוללות שלי. אני מניח שפריקה מלאה היא פריקה של החרדה, היפטרות ממנה. זה תהליך מפחיד, כי הלימוד האוטומטי שלנו הוא להיטען.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/4/2007 01:13, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אטימולוגיה בשקל תשעים, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-22/4/2007 20:46

---