נרקיסיזם
"לבך מכאיב לך אבל הוא לא יישבר"
(דליה רביקוביץ')

בחלומות הרומנטיים אהבה היא חיבור בין שני אנשים שמבינים אינטואיטיבית זה את זה. חיבור 'מיסטי', שמתעלה מעל הקשרים הרגילים, מעל לשפה המשותפת שנרקמת באופן טבעי כשאנשים קוראים אותם ספרים, חיים באותה חברה, מוגבלת ככל שתהא. האהבה הרומנטית דורשת יותר מזה, הרבה יותר. ביום אחד של אפריל מאוחר התעופפה אותה ציפור בחלון שלי ושלה, בשתי מדינות שונות - כך מצדיק הומברט הומברט את אהובתי הראשונה. צירוף המקרים המוחלט הוא הקובע את תקפות האהבה, הוא המצדיק אותה.

אלא שאהבה כזו אינה דיאלוג, אלא שיקוף עצמי. במקום לראות אדם אחר, אתה רואה את עצמך במראה. בין אם הסיבה היא הרצון לרצות או אשליה משותפת, התוצאה בכל מקרה הרת אסון.

לאהבה העצמית יש מקום, ויש מקום לטפיחה העצמית על השכם, אפילו למגלומניה. אבל במעגל הסגור הזה אין מקום לאדם נוסף, גם אם נראה שזהו מקומה הטבעי. מי חולם את מי? איזו יד של אשר מציירת את השנייה? רק כשהמראה נשברת אפשר להבין מי כאן מציאותי ומי אשליה.

השבירה, לרוע המזל, מנתצת גם את האהבה העצמית הבריאה, ולשבריה לוקח זמן להיאסף.

אני בהחלט זוכר.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/7/2007 00:41, ושייך לקטגוריות אהבה ויחסים, שחרור קיטור
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     4 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אורזת ב-18/7/2007 00:41

---

דברים שרוצים ודברים שצריך (גמגום תשוקה)
תשוקה אינה רצון. היא צורך.

תשוקה נבדלת מרצון בכך שהיא מוותרת על עיקרון הסיבתיות. בעוד הרצון פועל לפי ההיגיון הליניארי לרצות-לעשות-להשיג (או בגרסה האמריקנית: לרצות-להשיג), הרי שהתשוקה מנתקת את הקשר בין המעשים לתוצאותיהם, ובין התשוקה למעשה. וכך אפשר להשתוקק במלוא הלב ולא להזיז אצבע.

אין שום סיבה להניח שהעולם, בגדול, פועל באורח סיבתי. בקטן, בהחלט כן: לוחצים על כפתור ונדלק האורף בועטים בתנור חם וחשים כאב. אבל ככל שהמערכת נעשית מורכבת, הסיבתיות החד משמעית אובדת: הם הכיבוש הוא הסיבה לפיגועים או להיפך? האם אפשר באמת לבודד את הסיבה לכך שישראבלוג הפסיק פתאום לקבל את התגובות שלי כשאני מגיב מפיירפוקס? מה התגובה ה'נכונה' לאכזבה?

פעולה מתוך רצון מכוון למטרה אינה מספקת את התשוקה. התשוקה מחבלת בפעולה ומסרבת לדעוך גם אם המטרה הושגה. התשוקה אינה מכוונת להשגת דבר, או להיות מישהו מסוים; התשוקה מכוונת לדבר אחד - להיות.

להיות חופשי מתשוקה הוא מצב בריא. לפי הזן - מושלם. תשוקה היא צורך, כורח, עלבון לרציונליות. תשוקה אינה מאפשרת משנה סדורה ולכן, לפעמים, מפריעה לתקשורת. אבל תקשורת מושלמת אינה ערובה לאמת; לפעמים תקשורת מושלמת היא מכשול לאמת. למשל כאן.

אין דברים שצריך. יש 'צריך'.

לא כל צורך הוא תשוקה, אבל כל צורך הוא פוטנציאל לתשוקה. אוויר יכול להיות תשוקה כשאתה תקוע על הר גבוה, מתחת למים, בחלל.

אנחנו מפגישים שוב ושוב את התשוקה עם קירות הריאליה, עם עיקרון הסיבה והתוצאה, עם האכזבה. משווים ציפיות למציאות. אבל בדרך זו מתעלמים מכך שהצורך הוא תכלית כשלעצמו, שהצורך אינו כלי כדי להפוך לפרפורמר טוב יותר, אלא מהות בוערת, פנימית.

כמו הרצון לתגובות, לפידבק, להערכה. זו שגיאה. אין כאן שום רצון. יש צורך, חסך, תשוקה, התפרצות געשית בלתי מוגבלת.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/7/2007 22:26, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/7/2007 09:39

---

חורבות מעגליות
"מה הטעם בכבישים ללא מוצא?"

פעם עשיתי רשימה (שוב הוא והרשימות שלו, אוף) של פרויקטים אמנותיים שהתחלתי ואף פעם לא השלמתי. כולם נתקעו בשלב כלשהו, בדרך כלל בין שניים לשלושה שלבים מההתחלה, לפעמים יותר. מדובר ברשימה מכובדת - כשמונה-תשעה רומנים, ארבע נסיונות להקמת קבוצת תיאטרון (עם אותה הצגה אבל לא באותו הרכב), מחזה אחד, תסריט לסדרת טלוויזיה, סרט קצר, פרויקט צילומים ושירים לתייר בתל-אביב, פרויקט צילומים בייתים על פי שיר של טל ניצן, מערך סדנאות יצירה ואמנות, אנתולוגיה של קבוצת משוררים, ערב שירה תיאטרלי קבוצתי, ערב תיאטרלי המבוסס על שירים שלי ושל ידידה, תערוכה, תרגום ספר של סילביה פלאת', כתב עת לספרות וחיים טובים (שאת שמו המתוכנן גנב לנו מאוחר יותר כתב עת אמיתי), ועוד ועוד. חלק מהפרויקטים גוועו בגלל חוסר מחויבות של שותפיי לעניין, אבל במקרים רבים מדובר בפרויקטים אישיים לגמרי שפשוט איבדתי את הרצון להמשיך אותם הלאה, למרות זמן רב שהשקעתי בהם. כמה מהם הותירו שרידים מפוארים בדמות כמויות עצומות של מלל בקבצי מחשב ובכלל, ואילו אחרים רק שמורים בזיכרון. וכולם ביחד הביאו אותי בשלב מסוים לתהות למה אני אף פעם לא מסיים שום דבר עד הסוף.
כמו כל שאלות ה'אף פעם', גם זו היתה שאלה מכשילה: לא יכולתי להתמודד אתה עד שהודיתי בפני עצמי שיש בהחלט דברים שאני כן מסיים, ולא רק דברים שיש להם דדליין (כמו התזה שלי לתואר שני או תיכנון פסטיבלי שירה), אלא גם פרויקטים אמנותיים ואישיים - למשל שני רומנים, שהשני אמנם לא מצא הוצאה אבל בהחלט הושלם, תסריט אחד שסיימתי, ספר שירים שעומד לצאת, סדנאות כתיבה שתכננתי והוצאתי לפועל עד הסוף וכן הלאה. רק כשצמצמתי את השאלה, התחלתי לתהות מה יש בדברים האלה שאני לא מסיים אותם.
ואז היתה תקופה שלא הייתי מוכן להיכנס לפרויקטים שאני לא רואה את הסוף שלהם. ניסיתי להחליט שאני מקדיש את זמני רק למה שיכול לשאת פירות, ולא לחלומות באספמיה. כשהציעו לי פרויקט קבוצתי בדקתי בציציות לראות שכולם רציניים ורוצים לקחת את זה עד הסוף, שלא יתפוגג לי באוויר. וגם הרבה פרויקטים שהצעתי לעצמי דחיתי בגלל שחששתי שאאבד את ההתלהבות מהם. לא שזה עזר, יש לי כמה לא-גמורים מהתקופה הזו, אבל האחוז שלהם מכלל הפרויקטים בהחלט הצטמצם.
רק מה, הזמן שהתפנה מאי-עיסוק בפרויקטים ללא עתיד לא הוקדש, משום מה, לפרויקטים גדולים עם עתיד, או לעבודה היומיומית. הוא נשאב באיזושהי דרך לשודדי זמן כמו משחקי מחשב וטלוויזיה, או הוקדש - בלי שאשים לב - לפרויקטים-ללא-הגדרה כמו ויקיפדיה. התוצאה המתסכלת הזאת גורמת לי לחשוב שאולי יש טעם במיזמים ללא עתיד, כי הם מעסיקים את המוח והנפש בחוויה יצירתית תמידית, ומאפשרים לו להיות רענן ולא לשקוע בזומביות הנוחה של שהחיים הבורגנים-פלוס-מינוס. השעות שמוקדשות לבניית חורבות מפוארות אינן מבוזבזות כלל ועיקר: הן סוג של אימון יומיומי בבריחה מהשגרה.
בקיצור, אני מכריז בזאת שאני פנוי לפרויקטים. לא לכל פרויקט, כמובן, ורצוי כאלה שיש להם בכל זאת סיכוי להיגמר מתישהו, אבל אני מוכן גם ללכת כמה מטרים לתוך מנהרה לא מוארת ולראות מה יש שם. מה כבר יש לי להפסיד? עוד פרק של באפי?שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/7/2007 09:31, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, שחרור קיטור
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של בלה ב-10/7/2007 10:46

---

הונג קונג מאחורינו
כשהתחלתי את עבודתי הנוכחית כמתרגם, אחד היתרונות הבולטים היה היכולת 'לטייל' וירטואלית למקומות מרתקים בעולם ולגלות עליהם פרטים מעניינים. אמנם המדריכים של לונלי פלאנט מלאים בהרבה מידע שימושי, אבל יש בהם מספיק תיאורים של נופים, אנשים ומסורות כדי לאפשר לי ממש להפליג על כנפי הדמיון אל היעד שאני עובד עליו באותו רגע. באופן טבעי, בכל אחד מהיעדים שתרגמתי מאז, מצאתי את עצמי נמלא חשק לקחת מטוס ולנסוע, או לפחות להמליץ לחברים מסוימים לנסוע. כך התהבתי מפורטוגל, התאהבתי בפרובאנס, נמשכתי למרוקו (למרות תיאורי הגניבות והרוכלים המנדנדים שדחו אותי מעט), פינטזתי על השלווה באיי יוון, עקבתי אחרי האצטקים והמאיה במקסיקו, התרגשתי מהקיצוניות של קולומביה (אבל היא בכל זאת מסוכנת מדי בשבילי) והחלטתי סופית שהגיע הזמן לנסוע לברצלונה. כל מדריך - אהבה חדשה, עוד כמה מקומות מלהיבים שצריך לראות ועוד סיפורים מלוא החופן. ואז קיבלתי לידי את מדריך הונג קונג.
אולי זה האופי שלי, אבל כבר מיד הרגשתי שמשהו חורק. כשבין מוקדי המשיכה העיקריים, אלה שמפורטים בתחילת הספר כיעדים שאין להחמיץ, מצאתי נסיעה בחשמלית צפופה, שיט בן שבע דקות במעבורת, לגימת תה במחיר מופקע במלון סופר-יוקרתי עם נשים מוחזקות מהחברה הגבוהה, מסלול מרוצים ושוק שתיאורו הזכיר יותר מכל את שוק הכרמל. בהמשך התוודעתי לכך שהעיר צפופה, מזוהמת, מדורגת ראשונה בעולם בחדירת טלפונים סלולריים, פקוקה עד טירוף ודי יקרה. תחושת הרתיעה החמירה כשלמדתי מהראיונות המפוזרים במדריך עם תושבי העיר, שלדעתם סצנת המסעדות משעממת, האמנות לא חדשנית, הסינים משתכרים מאוד מהר והמילה החיובית ביותר שאפשר לומר עליה היא 'נמרצת'. התמונה שהצטיירה היא של ניו יורק בלי הגלאמור, או של תל-אביב צפופה ומזוהמת יותר מכפי שהיא, ובלי החלקים השקטים. בקיצור, בפעם הראשונה מאז שאני מתרגם, קיבלתי מדריך שגרם לי למחוק את היעד המתואר בו סופית מהמפה.
הרתיעה הזו מהעיר הקשתה עלי, כמובן, גם את מלאכת התרגום, שכן היה לי הרבה יותר קשה להתלהב כשרוב הטקסט עוסק בשופינג ובברים אופנתיים יותר או פחות. לא סייעה גם העובדה שהמחבר הוא בריטי חובב אופנה, שהקדיש את הספר לבן זוגו וכותב בסלנג בריטי מבלבל, מנוקד בדיחות קרש מעצבנות, תוך התמקדות בעיצוב ובמראה של כל מיני דברים והתעלמות מפרטים היסטוריים חשובים.
אז היו ימים שכמעט התייאשתי, והיו ימים שהתמודדתי טוב יותר, במיוחד כשיצאתי מהעיר והתחלתי לתרגם את האזורים הכפריים שסביבה (השייכים גם הם לאזור המנהלי הונג קונג). אבל היום הכל מאחורינו, במזל טוב שלחתי לעריכה את כל הקבצים, כולל מקראי מפות וכיתובים לתמונות, ואחרי הגהה ותיקונים. עכשיו אני יכול לנקות את שולחן העבודה, לשכוח מהסיוטים האסיאתיים הצפופים, ולהתמקד ביעד הבא - רומניה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/6/2007 18:25, ושייך לקטגוריות עבודה, שחרור קיטור
30 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-13/6/2007 11:56

---