לגיטימיות וסימני נשיכה
כתבתי כאן כבר על הקשיים שיש לי בהתמודדות עם מערכות בירוקרטיות, רופאי שיניים, ביטוח לאומי וסוכני מכירות של וודאפון מצד אחד, ועם מחשבים, מכשירי די וי די ושאר אלקטרונים סרבנים מצד שני. זו חרדה לא לגמרי רציונלית, הכוללת הימנעות גם ממשימות פשוטות ביותר לכאורה, כמו להתקשר לרואת החשבון כדי שתעזור לי למלא איזה טופס לרשות המס הגרמנית. לא יעזור שהטופס לא נורא קשה, שרואת החשבון מדברת אנגלית ושהיא טענה שהתהליך פשוט וקל. איכשהו יש לי תחושה עמומה שמשהו ישתבש, שמשהו לא ילך כמו שצריך, שאני אסתבך. מעין פסימיות בילט-אין לכל מגע עם המערכת.
ניסיתי הרבה זמן להבין ממה נובעת החרדה המשונה הזו, שהגיעה לשיאה בסיפור המסובך של תעודת התושב הגרמנית, אז ממש הייתי משוכנע שאין סיכוי שהתהליך הזה יצליח, והדבר כמעט הוציא אותי מדעתי. הבעיה - במקרה הזה ובכלל - היא כנראה בפחד הלא-רציונלי שהמערכת לא תהיה מוכנה להכיר בי ובחיים שאני בוחר לחיות כמשהו לגיטימי. וזה, בתורו, נובע כנראה מאיזו תחושה פנימית שלי כלפי עצמי, שאני לא לגיטימי. "והרי," גורס הקול הפנימי הזה, "אתה לא באמת תורם לחברה באופן פרודוקטיבי, לא מייצר הרבה, לא משלם המון מסים, לא לוקח חלק אקטיבי במערך הקפיטליסטי של יצירת עושר. אתה איכשהו מנסה לחיות ולהתקיים, אבל לא מנסה להתקדם; ומעל לכל זה, אתה עוד מעז לטעון שאתה 'אמן' ולכן מותר לך לעבוד קצת פחות ולבהות בחלל קצת יותר. "
עם הקול הזה קשה לי מאוד להתווכח.
ברגעים שהוא משכנע אותי, אני מרגיש חובה להיצמד לכל פרט בחובות הבירוקטיות, למלא כל פסיק בטופס במדויק, לבדוק 50 פעם איפה הדרכון, לחוש צמרמורת של חרדה בכל פעם שאני גורם למכשיר אלקטרוני להתנהג לא בדיוק כפי שהיצרן התכוון. כי אם לא, יכול להיות שמישהו במכונה פתאום ישים לב אלי. ופתאום הוא יראה שאני כבר שלושים פלוס שנה עושה משהו אחר, משהו לא לגיטימי, וישלח את משטרת המחשבות לעצור אותי. אז אני יודע שאין משטרת מחשבות, אבל מס הכנסה ומשטרת ההגירה זה לא הרבה פחות גרוע, ותמיד אפשר למצוא משהו אחר להיות חרד ממנו.
קשה לי להתווכח עם הקול הזה כי אני באמת לא מרגיש שהוכחתי את עצמי מספיק מבחינה אמנותית. איכשהו, כל ההצלחות שלי בתחום הזה היו די משניות, ובעימות התיאורטי עם מר 'איפה התרומה שלך לחברה', קשה מאוד להביא אותן כהצדקה. יש רק איזו אמונה פנימית שמה שאני עושה בכל זאת חשוב, שלא הייתי תורם יותר - לאף אחד - אם הייתי מוצא את עצמי בהייטק, רץ אחרי הכסף והמיילים של הנוסע המתמיד וכותב תוכנות מחשב ולא שירים. אמונה פנימית שמתערערת כשעוברים שבועות ארוכים של שקט אמנותי, שבועות שבהם השירה נדחקת למקום אחורי כדי שאפשר יהיה לטפל בעולם. במלים אחרות, זה מעגל קסמים, או ספירלה, או משהו מבולגן שאי אפשר לראות אותו כצורה גיאומטרית בכלל.
אין לי איך לסיים את הפוסט הזה, כי הדיון הזה לא מגיע אצלי לעולם למסקנה קבועה. הוא רק נמשך ונמשך, עד שמגיע הרגע האחרון לשלוח את המכתב/להרים טלפון/לבצע את המטלה הבירוקרטית, ואז אני עושה הכל, והשד מתברר לפעמים כקטן יותר ולפעמים כגדול יותר משחשבתי, אבל החרדה לא משתנה. אולי הדרך הכי טובה היא לספר שהבוקר נאלצנו לשוב לאחד מפצעי הלימוד המעצבנים ביותר, משרדו של ד"ר גונתר הידוע לשמצה, על מנת לחלץ ממנו את צילומי השיניים שלנו ולהעביר אותם לרופא השיניים החדש והנחמד בהרבה. הכל עבר בשלום, אבל תחושת חוסר הלגיטימיות, והחשש המופרך שלמרות הבטחותיו יתעקש גונתר להחזיק בצילומים, פיעפעה בי ללא ספק (למזלי, העמידה אותי אסנת בפני עובדה ובאמצע המסע לסופר קבעה שאנחנו עכשיו נכנסים לגונתר ומקבלים את הצילומים).

---

וברמה האופטימית - "סימני נשיכה", זהו השם הסופי של ספר השירים הראשון שלי, שיצא בהמשך השנה בהוצאת הליקון. עוד על תהליך העריכה אכתוב בהמשך, אבל מספיק לומר שקל זה לא היה. מצד שני, עכשיו שהקובץ שלם, אני מרוצה ממנו ביותר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/1/2007 20:54, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אלי ב-30/1/2007 14:45

---

שירה עברית
בגיחה הקצרה שלי לארץ הספקתי גם קצת להתעדכן בעולם העמוס ורווי-המתחים של כתבי-העת לשירה בישראל. לכאורה, מדובר באבסורד אמיתי, שכן, כפי שכתבה שימבורסקה, רק 'אחדים אוהבים שירה', והרבה מאלו הם המשוררים עצמם, ובישראל - על אחת כמה וכמה; במצב כזה, נראה היה הגיוני שחובבי השירה בישראל יתאחדו בכתב-עת אחד או שניים איכותיים וינסו יחד להביא את שירתם לקהל הרחב, או לפחות לקהל המצומצם של שוחרי האמנות. אלא שזה לא קורה: כתבי-עת לשירה צצים ללא הרף, מכל המינים והצבעים, החל מכתב-פלסתר על נייר עיתון שכמה שירים מצורפים אליו כתירוץ ('כתם'), המשך בכתב-עת סטודנטיאלי שהעיצוב הוא הנקודה החזקה ביותר בו ('מגמה') וכלה אפילו באסופה נאה של שירים בכריכת קרטון הצהרתית עם מסע השקה כלל-ארצי לגיבוי ('דקה'). על רקע המבול המטורף הזה הופכים מיד כתבי-העת החדשים של השנה-שנתיים האחרונות ('הו!', 'מטעם', 'מעין' וכו') לוותיקים בשטח, ואלו שיוצאים כבר מספר שנים ('משיב הרוח', 'שבו') לוותיקים-שבוותיקים; אין מה לדבר על כתבי-עת שיוצאים 15 שנה או יותר, שכן בזמן המואץ של היסטוריית כתבי-העת הם נראים כמי שהופיעו בד בבד עם התפרדות היבשות והתפתחות האדם מן הקוף, אי-שם בשחר ההיסטוריה.
15 שנה, אגב, לא היה פרק זמן שנזרק סתם כך; זהו, בערך, משך קיומו של כתב העת 'הליקון', שהוא גם נושאן של מספר מתקפות מצד כתבי-העת האולטרה-צעירים. 'הליקון' אמנם נולד כאוונגארד, תוך ניסיון לקרוא תיגר על כתבי העת הוותיקים של אותה תקופה ועל שיטת הקליקות ששלטה אז בשירה הישראלית, אבל כיום, בעיני כתבי-העת החדשים, הוא הממסד השירי בהתגלמותו. ולא רק בעיניהם: הרי ההוכחה הטובה ביותר להיותו של מוסד 'מרכז' בתחום מסוים, היא עצם העובדה שהשחקנים החדשים בשיח (אנשי השוליים) תוקפים אותו שוב ושוב (יש תיאוריה יפה של איתמר אבן-זוהר על הנושא הזה). המתקפות הן אולי אף סימן מובהק יותר למרכזיות של 'הליקון' מאשר נסיונות החיקוי (ביניהם כיתת השירה שפתחו אנשי 'משיב הרוח' כדוגמת בית הספר לשירה של 'הליקון'), ולו בגלל שהן מוכיחות שאפילו למתנגדים האידיאולוגיים של השיטה קשה להתעלם משחקן כה מרכזי בשטח.
הנקודה המעניינת היא שהמרכזיות של 'הליקון' ברורה בערך לכולם - פרט לאנשי 'הליקון' עצמם. הסיבה פשוטה: כשמסתכלים מבפנים, ניתן לראות שכל פעילות הליקון מתבססת על 3-4 עובדים בשכר ומספר מצומצם של מתנדבים, וקשה לראות איך גוף יכול להיות 'מרכז' על בסיס רעוע שכזה. אולי העובדה ש'הליקון' היא בכל זאת מרכז מעידה יותר מכל על מצבה הקשה של השירה בישראל: נראה שכתבי-עת רבים מתקוטטים על עור הדוב כאשר ברשותם, במקרה הטוב, עכבר.

---

נקודה מעניינת אחת לגבי מבול כתבי-העת החדשים (כולל עוד כמה המוקדשים לפרוזה) היא שכולם נדרשים לפורמט הישן והטוב של דפוס על נייר. על אף היתרונות המובהקים של האינטרנט (פחות הוצאות, יותר נראות), ובניגוד לטיעונים המסורתיים המציבים את הפלורליזם של הרשת כגורם מרכזי בהתפוצצות מרחב היצירתי, בחרו "מגמה", "דקה", "כתם", "אשמורת", "מסמרים", "מעין", "אורבניה" ואחרים לצאת דווקא בדפוס, ואילו שני הנסיונות שנעשו עד כה ליצירת כתב-עת אינטרנטי לשירה - "דג אנונימי" ו"אוקפי" - הלכו לעולמם בשלב מוקדם ולא הותירו יורשים משמעותיים. מה זה אומר? האם העמדה המסורתית, המעניקה חשיבות דווקא לנייר, ניצחה? ואיך זה שלא קם עדיין מישהו רציני והקים אתר שירה ראוי לשמו, לאו דווקא בפורמט המגביל של כתב-עת היוצא אחת לחודש, אלא כזה המנצל את יתרונות האינטרנט?

---

פינת הגילוי הנאות:
1. אני בוגר כיתת השירה של 'הליקון', לימדתי בכיתת השירה, השתתפתי כמפיק בפסטיבל "שער" וספרי הראשון עומד לראות אור בקרוב בהוצאה.
2. פרסמתי שירים בחלק לא קטן מכתבי העת המצוינים לעיל, ואני מכיר באופן אישי כמה מהעורכים.
3.עייפתי מתגובות שמאשימות אותי, ישירות או בעקיפין, בהתנשאות. אני תוהה כמה מתוכן נובעות מהזיהוי שלי עם 'הליקון' לאור סעיף 1, ומהוות נגזרת של המתקפה על 'ממסד הליקון' הנערכת כיום בישראל.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/1/2007 00:38, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור, אינטרנט
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-19/1/2007 11:45

---

החיים כמרוץ
אני, ככל הנראה, יצאתי לגמרי מדעתי, אחרת קשה להסביר את לוח הזמנים המטורף שקבעתי לי לביקור לארץ. אבל כנראה ככה זה כשמנסים לדחוס פגישות עם חברים, עבודה, סידורים ופגישות עריכה על ספר שירה בתהליך לשבעה ימים בסך הכל, כולל שלוש נסיעות חיפה-תל אביב וחזרה. התוצאה היא שלא נשאר לי ממש זמן להקדיש לבלוג ולתגובות, כך שאנסה להסתפק בכמה תובנות קטנות.

1. זה לא ייאמן כמה מהר אפשר להתרגל לשקט. מהרגע שנחתתי בתחנת הרכבת של שדה התעופה כאן, פשוט לא האמנתי כמה הכל מסביבי רועש, סואן והומה. היום אחר הצהריים ממש התקשיתי למצוא את עצמי ברחוב אלנבי בתל אביב.
2. אכן, יש משהו משחרר בטיסה לבד, ובכלל בנסיעה לבד, גם בגלל שאין עם מי לריב, גם בגלל שמוצאים כל מיני שותפים-לרגע ומחליפים אתם מלים, וגם זה שלא צריך לדאוג לאף אחד אחר ואפשר לנמנם (או לא לנמנם) מבחירה.
3. בתחנת הרכבת של שטוטגארט אפשר להשיג קפה בשלוש בלילה, אבל צריך לשתות אותו בעמידה כי אין ספסלים או כיסאות באזורים הפתוחים.
4. שיא הבלבול: הצלחתי לתעות בדרך בקריות, ואחר כך גם בתל אביב.
5. אפשר לחיות רק על קפה, אבל אלו חיים מאוד מוזרים.

אבל הדבר הכי ברור הוא שיותר ויותר אני מוצא את עצמי מתגעגע - לבית שלי בזארברוקן. וזה אולי הדבר הכי מפתיע מכולם.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/1/2007 01:32, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
1 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-12/1/2007 13:41

---

לרוץ במדרגות
היום היה אחד מאותם ימים שקשה לי מאוד לשכנע את עצמי לקום מהמיטה, להתיישב למחשב ולעבוד. העיר סגורה זה היום השלישי (יום א' ושני ימים של חג המולד), חתכתי בטעות את האצבע בניסיון לפתוח קופסת מלפפונים חמוצים (אל תשאלו), אני ואסנת קצת מצוננים, ובחוץ מעין ערפל במשך כל שעות היממה. הצינון גורם לעיניים שלי להתערפל מאוד בקלות מול מסך המחשב, וזה בתורו גורם למחשבה לנדוד, ולנפש לסעור.
אחרי ויכוח מוסרי ארוך עם עצמי הרשיתי לי לקחת חצי יום חופש (כלומר, לתרגם חצי מהכמות היומית בלבד) ולטפל קצת בעצמי - לשמוע מוזיקה בסלון, לסדר את הדיסקים, אפילו לחטוף תנומה קצרה בצהריים. וגם קצת לחשוב.
כתבתי קצת כבר בעבר על הפחדים, הרגישויות והקשיים שיש לי במגע עם העולם, מה שאני ואסנת מכנים 'לתפעל את המטריצה' (במחווה לסרט Matrix). אצלי, לפחות, אין אופציה 'לכבות' לגמרי את הרגש כשאני מתעסק בדברים האלו, ולמרות הנסיונות שלי לחזור ולומר שכסף זה לא רגש, הרי שברגעים האלו מתעורר הרצון לברוח מהכל לארץ הניתוק המוחלט, לשינה, למקום מבודד, אפילו אוטיסטי.
ירון (המורה של אסנת) נתן לה מטאפורה לחשוב באמצעותה על השירה שלה. הוא אמר לה לחשוב על בית בן שתי קומות: בראשונה נמצא הרגש, והחיבור הרגשי ליצירה; בשנייה נמצאת הטכניקה, היכולת להוציא את זה החוצה. הדרך ליצור אמנות (בזמרה ובכלל) היא לא להתעלם מאחת הקומות, אלא לדעת לעבור כל הזמן ביניהן, במילותיו של ירון "לרוץ במדרגות".
את המטאפורה הזאת קל להעביר לתחומי אמנות נוספים (כתיבה למשל), אבל אני מסתכל עליה גם בהתיחס להתמודדות עם העולם: קומה אחת לרגש, אחרת לפרקטיקה. הישארות בפרקטיקה היתה אולי עשוי לעזור לי 'להצליח' יותר בעולם, אבל הופכת אותי לאדם מנותק משהו, ובכל מקרה - זה לא אופציה בשבילי, לפחות בינתיים, בהיותי כל-כך מוצף רגש. לעומת זאת, הישארות ברגש לא תאפשר לי לתפקד בעולם במובן הבסיסי ביותר, אלא אם אחליט לסגת לאיזו מערה בגליל ולחיות שם לבד (לא שלא חשבתי על זה). מה נשאר? לרוץ במדרגות. וזה, מה לעשות, מעייף, במיוחד שלמרות טענותיי, אני כנראה לא סופרמן (אבל על זה אפשר לדבר בפוסט אחר).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/12/2006 00:17, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אמנות, שחרור קיטור
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קרואלה דה קוויר ב-27/12/2006 17:43

---