מעברים
סתיו-חורף
קר יותר. אבל כבר רגילים.
כל הפק"ל מוכן, כובע וכפפות וגרביים כפולות.
כבר לא תמיד נוסעים באופניים,
וכשמתעוררים והשמש לא יוצאת פשוט עוברים הלאה.
בשוק חג המולד, כמו בכל שנה, יש פלאמקוכן (פיצה אלזאסית עם קרם פרש, בצל ושפק) הכי טובה בעיר.
גם בחורף חיים.

משוררות הכותבות גרמנית
על מאשה קאלקו כתבתי כאן, ובבלוג השני.
סיפורה העצוב ליווה אותי כמעט שנתיים, והראה לי כמה מסובך לתרגם ולפרסם בסך הכל קובץ של שבעה שירים כשהמשוררת הלכה לעולמה ובזכויות לשיריה אוחזת סוכנת ספרותית יקית מהדור הישן.
רציתי להוציא ספר שלם, אבל לא נראה שיסתייע.
עברתי למשוררת אחרת - שוויצרית, חיה ובועטת.
הכל פשוט יותר:
הזכויות אצלה והיא שמחה לאשר,
כתב-העת בעריכתי (זוטא) ואני שמח לפרסם.
עוברים הלאה, לשיר הבא.
אני ממשיך לתרגם.

גרמניה-ישראל
נעים כאן, יפה כאן (גם בחורף).
החדשות פחות מדכאות או הזויות.
אני מלמד אנגלית פעם בשבוע, התשלום טוב, הקבוצה נחמדה. הם די משמימים באופן כללי אבל מסתדרים.
נוסעים לארץ לחגים, עוד פחות מחודש, ושם הכל תוסס.
כתיבה, משפחה, חברים, עבודה.
אני מגשר על שתי מדינות בקורי-אינטרנט דקים ויקרים מפז.

2009-2010
מצעד העשור של העשור הראשון במאה ה-21 בפתח.
אני זוכר כבר שני מצעדי עשור קודמים.
תמיד התפר הזה גורם להרהורים אחורה; לא סתם שנים המסתיימות ב-9 נוטות להיות יצירתיות.
ודווקא בגלל שהפעם אנחנו בארץ בתפר הזה, ובעצם כו-לם בארץ, מסבך את העניינים, גורם לחיבורים ישנים להיקרע ולתפרים להיפרם.
תכלה שנה, תחל שנה, מי יהיה במקום הראשון?
הכל משתנה, ונשאר באותו המקום.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/12/2009 22:21, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/12/2009 18:28

---

הסתיו היפה והסתיו המכוער
אי שם לפני שלוש שנים גילינו את העובדה המרתקת שבאירופה סתיו זו עונה של ממש - שנמשכת שלושה חודשים, כמו שעונה צריכה להימשך - ולא שבוע בין הקיץ לחורף (ואחרי שלוש שנים באירופה, אני אומר - בין הקיץ לעוד-יותר-קיץ). אבל לקח לי עד עכשיו כדי להבין שהסתיו הוא למעשה, לא עונה אחת, אלא שתיים:

ראשית בא הסתיו היפה. הוא נמשך רוב ספטמבר וחלק ניכר מאוקטובר. בסתיו היפה עדיין חמים יחסית, אפשר לצאת לטיולים ברגל ובאופניים, ובסך הכל צריך לקחת עוד סוודר או מעיל קל. זו גם אחת התקופות הכי יפות מבחינת הטבע: שזיפים ותפוחים על העצים, ועלי שלכת שלאט לאט מחליפים צבעים ומקבלים צבעים ויוצרים תמונות מרהיבות עם כל הירוק של הקיץ. התמונה בראש הבלוג מייצגת יפה את החלק הזה של הסתיו, והנה עוד כמה:













ואז, בסביבות סוף אוקטובר או תחילת נובמבר, הכל משתנה, ומתחיל 'הסתיו המכוער'. ראשית, יש הרבה הרבה יותר גשם, והטמפרטורות יורדות מ'קריר' (15-20 מעלות) ל'קר' (8-15 במקרה הטוב), כך שטיולים הם אופציה הרבה פחות סבירה. כל העלים שהיו כל-כך יפים על העצים נופלים על האספלט והופכים לסוג של בוץ מגעיל, שמקשה את ההליכה או הרכיבה על האופניים. וכמובן, היום מתקצר מאוד (בין השאר בגלל החזרה לשעון החורף, שפתאום מביאה את השקיעה לזמן שבו המוח בקושי התעורר) וגם כשיש אור, הוא לא תמיד מגיע דרך מעטה העננים. כן, גם בסתיו המכוער יש ימי שמש, אבל אלה קצרים, קרים ולא מספקים; זו התקופה הכי גשומה והכי עצובה של השנה, אחרי היופי של 'הסתיו היפה' ולפני השלג ושוק חג-המולד.

(וזה אולי מסביר את התוגה הכללית שנפלה עלי לאחרונה, ואת המחסור היחסי בפוסטים).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/11/2009 17:39, ושייך לקטגוריות תמונות, עונות השנה, שחרור קיטור
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-23/11/2009 13:37

---

לא גמור
תמיד יש סביב דברים לא גמורים.
זה לא שאין דברים שסיימתי - שני תארים, שני ספרים, כמה וכמה תרגומים שפורסמו וכתב-עת שעלה לרשת ושורד כבר יותר מחצי שנה - אבל באופן די חסר פרופורציה יש גם עשרות ומאות פרויקטים שהותחלו וננטשו אי-שם בדרך, מי בשלבים החזון המוקדמים ומי בשלבים כה מאוחרים, עד שגם היום קשה לי להאמין שבסוף לא יצא מזה כלום. ברשימת ההתחלות הלא-גמורות שלי אפשר למנות שני מחזות (כולל ארבע ניסיונות להפיק אחד מהם), שלושה תסריטים (לפחות), מיצג וידיאו, מגזין נונסנס, תערוכה, דיסק קונספט, מדריך טיולים, תוכנית סדנאות, ספר לימוד מהפכני למתמטיקה וכמובן - לפחות חמישה רומנים ואינספור סיפורים קצרים ויצירות אחרות. לא כולם נקטעו בגללי, ובמקרים רבים היו שותפים לדעיכה, אבל יש בהחלט משהו אצלי שמתנגד לכל העניין של 'להמשיך'. להתחלה חדשה תמיד יש לי אנרגיה - יהא אשר יהא הזמן שעומד לרשותי - אבל איכשהו, בשלב מסוים, הופך מה שהיה כל-כך מלהיב לעוד מטלה שחייבים להשלים, כי 'התחלתי ולכן אסיים'.
וכך, למשל, אני חייב לקוראי הבלוג סיום מסודר לסאגת 'נרמול האנושות', ועוד תובנות בענייני גדרות והפרדה. ועל שניהם כבר חשבתי בראש במהלך ריצות הבוקר והתחלתי לנסח ניסוחים ולבנות טיעונים ולקשר בין הפסקאות. אבל כשאני ניגש לכתוב אחרי יום אפרורי להפליא, שבו השמש לא חשבה אפילו להתעורר (ואם הייתי יכול הייתי עושה כמוה), להיכנס עכשיו לטיעונים לוגיים נגד המנרמלים נראה ממעיק להפליא, ואפילו אטימולוגיה מרגישה כמו מטלה. אז אני מוותר, ועוד משהו נדחה למחר, נותר בשדה העצום של דברים לא גמורים מסביב.

(מכונה שמקליטה מחשבות ישירות לפוסטים היתה פותרת לפחות את בעיית הבלוג. מזכיר/ה איכותי/ת זה גם פתרון טוב).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/11/2009 23:37, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-15/11/2009 18:00

---

נרמול האנושות (פרק ביניים)
החלק השני של הפוסט היה אמור להמשיך את קו המחשבה, אבל בעקבות כמה תגובות (בבלוג ומחוצה לו) החלטתי לקחת צעד אחורה (או הצידה) ולבסס קצת יותר את הדיון ב'הפרעות'.

עוד סטטיסטיקה ללא-סטטיסטיקאים: על מִתאם וסיבתיות

אחד הדברים החשובים ביותר בניתוח נתונים, חשוב אפילו יותר מההתפלגות שלה, הוא המתאם. הכוונה לכך ששני משתנים מתנהגים בצורה שנראית כמו תלות הדדית: למשל, ככל ש-X עולה גם Y עולה, או שככל ש-X עולה Y יורד. מתאם מושלם פירושו שאם נצייר את הערכים של X ו-Y בגרף נקבל קו ישר - מה שאומר ש-X ממש קובע באורח חד-משמעי את Y. זה קורה מעט מאוד בטבע, ולכן חוקרים מסתפקים במתאמים הרבה פחות מושלמים.
יש כל מיני דרכים לכמת את המתאם בין שני משתנים, אבל את זה נשאיר לסטטיסטיקאים. מה שמעניין אותנו הוא אחד מכללי האצבע הקשורים למתאם, והוא ש'מתאם אינו גורר סיבתיות'. כלומר, עצם העובדה ששני משתנים מתואמים זה עם זה, אין פירושה שאחד מהם גרם לשני. כך למשל, ניתן לשים לב לעובדה שאנשים בעלי עודף משקל עושים יותר דיאטות (כלומר, שיש מתאם בין עודף משקל לעשיית דיאטה) ולהסיק מכך שדיאטות גורמות להשמנה. או, אם ניקח דוגמה שהתפרסמה לאחרונה ב'הארץ': מחקר גילה שזוגות שחולקים במטלות הבית גם מקיימים יותר יחסי מין. הניסוח בכתבה רומז לקשר סיבתי ('חלוקת עבודת הבית מובילה ליחסי מין בתדירות גבוהה יותר') אבל המחקר למעשה גילה רק מתאם, שהרבה יותר הגיוני להסביר אותו בסיבה שלישית (זוגות שיש ביניהם תקשורת טובה, גם חולקים יותר במטלות הבית וגם עושים יותר סקס).
אין בכך כדי לזלזל במתאם; זה כלי חשוב כדי לנסח השערות מעניינות. עבודה מדעית טובה מתחילה בזיהוי מתאם מעניין ובהשערה שיש מאחוריו גם סיבתיות. בשלב הבא, מנסים המדעני להוכיח את הסיבתיות, במגוון דרכים (ע"י זיהוי מנגנון הפעולה, שחזור התופעה במעבדה וכן הלאה).

צעד אחורה: מה זו בעצם הפרעה?
בפרק הקודם טענתי שכל הגדרה של שונות מסוימת כ'הפרעה' מתבססת בעצם על קביעת סף שרירותי לגבי איזשהו משתנה המתפלג נורמלית באוכלוסייה. בעקבות כמה תגובות קראתי יותר על הנושא, והבנתי שפספסתי משהו חשוב. זאת מכיוון שרוב ה'הפרעות' לא מתבססות על סימפטום אחד (שונות במשתנה אחד) אלא על מקבץ מסוים של סימפטומים. זיהוי ה'הפרעה' מתבסס בעצם על *מתאם* בין כמה סימפטומים, שמעלה את האפשרות שמאחוריהם יש גורם משותף. אם, למשל, סימפטום מסוים (נניח: גובה של יותר מ-1.80) מופיע אצל חמישה אחוזים מהאוכלוסייה, וגם סימפטום אחר (נניח: שיער ג'ינג'י) מופיע אצל חמישה אחוזים, נצפה ששני הסימפטומים יחד (כלומר ג'ינג'ים בגובה מטר שמונים ומעלה) יופיעו אצל 0.25% מהאוכלוסייה (5% של 5%) - ואם יש דווקא קבוצה של 2% מהאוכלוסייה שבה מופיעים שני הסימפטומים, יש כאן מתאם חריג, הרומז לקשר ביניהם.
כעיקרון, רוב ה'הפרעות' שאני מדבר עליהן מתבססות על מתאם כזה, והמדענים שחוקרים אותם עושים עבודה טובה - אחרי שזיהו את המתאם, הם מעלים *השערות* בנוגע לסיבה. עם זאת, יש לשים לב שעצם הסיווג של מערך סימפטומים כ'הפרעה' מכיל בתוכו הנחה סמויה - והיא שלכל הסימפטומים יש סיבה משותפת אחת (בדרך כלל מניחים שזו סיבה גנטית ו/או תורשתית) . זו הנחה מקובלת במדע בכלל וברפואה בפרט (זכרו את הלוח המחיק של ד"ר האוס) אבל היא אינה הכרחית מבחינה לוגית (מתאם אינו מחייב סיבתיות - ראו לעיל). יכול להיות, למשל, שאחד הסימפטומים ב'הפרעה' הוא הגורם לאחרים; יכול להיות שכל סימפטום נגרם ע"י גן נפרד, אבל מאיזושהי סיבה יש קשר בין הגנים; יכול להיות שהעובדה שאדם מסוים 'שונה' בתחום אחד גורמת לסביבה הנורמלית המאבחנת להתייחס אליו יותר בקלות כ'שונה' גם בתחומים אחרים, מה שיוצר עיוות במבחנים.... אתם מבינים את הכיוון.
צריך גם לשים לב, שבכל התחומים האלה המחקר נמצא עדיין בעיצומו; נמצאו 'חשודים' לסיבות, אבל לא הוצג מנגנון חד-משמעי שמקשר את הסיבות ל'תוצאות' (וכשיהיה כזה, קל יהיה הרבה יותר לאבחן את ה'הפרעות' באמצעים רפואיים). לפיכך (וזה דבר שנוטים להתעלם ממנו) עצם קיומה של 'הפרעה' כישות נפרדת הוא עדיין השערה, ולא עובדה.

אבחונים והיפותזות אד-הוק
בעולם מושלם, ברגע שהמדענים היו נתקלים בקבוצה של סימפטומים שיש ביניהם מתאם, לא היה קשה לאבחן את ה'הפרעה': מי שסובלים מכל הסימפטומים סובלים מההפרעה, וזהו זה. אבל העולם רחוק ממושלם, ו'מקרים קלאסיים' להפרעה מסוימת אינם נפוצים כ"כ; כתוצאה, מנוסחים מבדקי האפיון להפרעות כסדרה של מבחני הכרעה מתמטיים ('הפציינט מציג לפחות ארבעה מששת הסימפטומים הבאים, וכן שניים משלושת אלה או אחד לפחות מארבעת אלה') שהם בעצם סוג של פשרה, סוג של הגדרה סובייקטיבית של 'גבולות ההפרעה' שאינה בהכרח מתואמת עם הסיבה (או הסיבות) הלא-ידועות ברקע.
אעצור כאן לרגע ואדבר קצת על פילוסופיה של המדע. הפילוסוף קרל פופר הציג סכמה 'אידיאלית' להתפתחות המדע, שבא הוא קובע שיש להעמיד כל השערה מדעית למבחנים קשים, ולהשליך אותה אם הופרכה. ההשערות שיישארו עומדות אחרי מבחן קשה זה, הן אלה שסביר שהן נכונות (לוגית, לא ניתן 'להוכיח' חד-משמעית שום השערה מדעית). הוא טען שבהינתן תוצאות הסותרות את ההשערה, המהלך הנכון מדעית הוא להטיל ספק בהשערה, ואילו יצירת היפותזה אד-הוק (כלומר, השערה נוספת שנוצרה בדיוק לצורך זה) או התעלמות מהנתונים היא התנהלות לא-מדעית. שנים אחר-כך הראה פילוסוף וסוציולוג בשם תומס קון שבכל הנוגע להשערות 'גדולות' ומקובלות, המדע לא נוהג בדרך כלל לפי המודל האידיאלי של פופר, אלא דווקא נוטה להתעלם מנתונים הסותרים את התיאורייה או להמציא היפותזות אד-הוק כדי להסבירם.
איך כל זה קשור אלינו? ובכן, מכל מה שקראתי עד כה, אני חש שהפסיכאטריה (לפחות בתחום זה) מתנהגת בדיוק באורח הבעייתי שתיארו פופר וקון. ההשערה הבסיסית כאן היא שיש מתאם בין קבוצה מסוימת של סימפטומים, ושהמתאם הזה מבוסס על סיבה מסוימת. אבל כבר בשלב האבחון מקבלים החוקרים כתמיכה בתיאורייה גם מתאם הרבה פחות חזק, שקיים בין כמה סטים שונים של משתנים; וכאשר מצטברת קבוצה גדולה של 'מקרים מיוחדים', שמתאימים לקבוצה מסוימת מתוך הסימפטומים ולא לאחרים, מגדירים 'הפרעה' חדשה (היפותזה אד-הוק) שמתאפיינת בדיוק בסט זה של סימפטומים - במקום לראות זאת כסתירה לטענה שיש מאחורי כל הסימפטומים גורם יחיד (אם הם לא תמיד מתואמים, אולי יש מאחוריהם כמה גורמים שונים?). יותר ויותר נראה לי שהחלוקה של עולם השונות המחשבתית לכל מיני 'הפרעות' היא כמו חלוקה של יבשת למדינות: מרחב שהוא בעצם רצף מחולק באמצעות קווים שרירותיים לחתיכות דיסקרטיות (נפרדות).
יתר על כן, בעולם המאבחן מתעלמים מהעובדה שכל ה'הפרעות' הללו הן *השערות*, ויוצאים מההנחה שאלה ישויות קיימות - ויתר על כן, שאלה הגורמים היחידים הקיימים בשטח. כתוצאה, נוצר לחץ לסווג כל מי שמציג איזשהו סט של סימפטומים מתוך הסופרמרקט של שונויות אפשריות כסובל מ'סוג מיוחד' של 'הפרעה' מסוימת, גם אם סט הסימפטומים שלו אינו מתאים לאותו סט שעבורו נמצא המתאם מלכתחילה. במקרה הטוב יסווג אותו 'חושב שונה' בקטגוריות 'הפרעות שעוד נמצא להם פעם שם'; במקרה הרע יסופח בכוח למגירה של 'הפרעה' מוגדרת שאינה מתאימה לסימפטומים שלו, ויטופל באמצעים הייעודיים ל'הפרעה' זו (שההוכחה היחידה ליעילותם היא מתאם בין קבוצת הסובלים מה'הפרעה' לפי סט אבחונים מסוים לקבוצת אלו שהראו 'שיפור' בעקבות השימוש בתרופה).

סיכום וחזרה לנרמול האנושות
כל הניתוח לעיל נועד לומר דבר אחד: גם אם ההגדרה של קבוצת סימפטומים כ'הפרעה' התבססה מתישהו בעבר על היגיון מדעי מובהק (מתאם גורר חשד לסיבתיות), זה עדיין לא מבטיח שהישות שהוגדרה קיימת גם במציאות. יתר על כן, לאור התמונה שהצגתי (אבחון ע"י 'ארבעה משישה סימפטומים'; הפרעות חדשות כהיפותזות אד-הוק; קושי למצוא סיבה גנטית/רפואית יחידה ל'הפרעה'), יש בהחלט מקום לחשוש שאבחנת ה'הפרעה' אינה יותר מהחלטה שרירותית לסווג את מי שמחוץ לנורמה (בתחומים מסוימים, שהולכים ומתרחבים) כ'סובל' ממשהו שיש לו סיבה ספציפית ודרך טיפול ספציפית, וכך לשכנע אותו להשתתף ברצון בפרויקט נרמול האנושות (ועל כך בהרחבה בהמשך).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/10/2009 10:50, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קורקי ב-5/11/2009 04:37

---