ארבעת היסודות
אוויר
בימים האחרונים חווינו תקלת-אינטרנט מסוג חדש: בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן נותקנו מהעולם לימים ארוכים, הפעם האינטרנט פשוט 'הבהב': רגע יש - רגע אין. רגע יש תקלהב כללית באזור - ורגע הכל זורם כסדרו. וכשנדמה היה שהחיבור הסורר לאינטרנט סודר סופית, פתאום ג'ימייל קרס. ואולי בעצם לא ג'ימייל, רק הקונטקטס. או רק הצ'אט. אבל בעצם עכשיו זה עובד - עד ששוב האינטרנט שובק (לעשר דקות מרגיזות).
התוצאה היא שהביטחון-של-מאה-אחוז שדברים יעבדו נשחק מאוד, והחרדה מהישנות התקופה האיומה של חג המולד אשתקד (אז חברת הכבלים הותירה אותנו מנותקים 12 ימים ארוכים) גורמים לי בימים האחרונים להתנהג כמו שחיין לא-מנוסה, שמכניס את הראש למים אבל כל פעם מוציא אותו כדי לנשום קצת אוויר, הרבה יותר מוקדם מכפי שצריך לפי כללי הסגנון; כאילו חושש, שהפעם לא יהיה לו מספיק אוויר כדי לעלות חזרה. כך בדיוק אני מוצא את עצמי חושש, בכל זמן שאני לא בדיוק-בדיוק גולש, שלא יישאר לי מספיק אינטרנט בשביל לסיים את המשימה - להעלות פוסט, לבדוק את מזג האוויר למחר, לנהל שיחה עם חברים.
יצא לי לכתוב בסיפור 'ליכנטנשטיין' (שהתפרסם בהמשכים בבלוג השני) מטאפורה קיצונית של ניתוק מהאינטרנט ככריתת איבר. אבל עכשיו, המטאפורה היא אוויר ולא איבר (ואני תוהה אם זה יותר או פחות קיצוני).

אדמה
בהבהוב-האוף הארוך ביותר של האפיזודה הנוכחית, שנמשך מספר שעות שלשום אחה"צ, החליטה אסנת לקחת את העניינים מהידיים ולנתק אותי ממסך המחשב ומהבדיקה התמידית 'האם חזר? ועכשיו??' על ידי השלמת משימה שתוכננה כבר זמן רב: נסיעה לחנות 'עשה זאת בעצמך' וקניית אדמה, עציצים ואדניות כדי להעביר את כל הצמחים הגדלים ליד החלון במטבח לכלים גדולים יותר, שלא יהיה להם צפוף. אני אישית מעולם לא התעסקתי עם הדברים האלה, אבל היה משהו בקנייה - ועוד יותר מכך, בהעברה של המצחים מעציץ לעציץ תוך פירור אדמה בידיים - שעשה לי טוב. ובאותה מידה, עשה לי טוב לבשל היום, תיאורטית על חשבון זמן עבודה. כי עם כל הכבוד לעבודת התרגום, שיש לה תוצרים בדמות ספרים עבי כרס בעברית, יש משהו רב-עוצמה בעבודת הידיים, הנוגעות באדמה ו/או מעבירות מים ו/או חותכות כרישה - ועושות את הדברים באמת, לא בעסקי אוויר (לופט-געשעפט).

מים
בין הבהוב להבהוב, בין הכבלים לג'ימייל, נחתה עלי עוד חדשה אינטרנטית משנה-עולמות:
עין הדג, אתר קולנוע נפלא שהיה הבוקמרק הראשון שלי ברשת והמקום הראשון שבו פרסמתי מהגיגיי באינטרנט, נסגר השבוע אחרי תשע שנות פעילות. ואף כי פעילותי באתר הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות (ול בגלל שמאז שעברנו אנחנו רואים הרבה פחות סרטים), הוא עדיין אחת התחנות הקבועות שלי ב'סיבוב האינטרנט'. ואם החיבור למייל ולחברים ולקוראים ברשת הוא אוויר, הרי ש'עין הדג' - אולי בגלל צבעו הכחלחל - הוא המים, המקום שהרווה אותי כל-כך הרבה פעמים (וגם אפשר לי לשחות... המטאפורות פה לא נגמרות).

אש
שבוע מטורף עבר על כוחותינו. איכשהו, כולם חזרו מהחופש ומראש השנה והחליטו שזהו, הגיע הזמן ליצור קשר. חברים ישנים אמרו שלום, פרויקטים ישנים הרימו ראש, התחלות חדשות החלו, סידורים בירוקרטיים הרימו את ראשם המכוער (ולהם יוקדש פוסט נפרד) ומגוון עשיר של הפתעות, טובות כרעות, נפלו בחיקנו ובחיק חברינו. התרגשתי לשמוע את לי שרה; שמחתי לגלות שענבל (חברה ותיקה ומגיבה קבועה בשני הבלוגים שלי) סוף סוף החליטה להפסיק לתפוס טרמפים על בלוגים של אחרים ופתחה בלוג מרתק משלה; ובתוך כל זה, נא לא לשכוח שזוטא עדיין חי ובועט (ובאחרונה מגלה פעילות גם בפייסבוק - זאת כמובן בהנחה שהאינטרנט מואיל בטובו לעבוד).
בשבוע מטורף כזה (וזה עדיין לא חצי מהעניינים, תאמינו לי), לא פלא שהיום אני ואסנת קצת עלינו זה לזו על העצבים. זה לא היה נעים ו/או נחמש, אבל באיזשהו מקום - בהתחשב ששנינו עקשנים ושהשבוע הזה היה סוג של יורה רותחת - אני חושב שפשוט לא היתה ברירה, וטוב שהאש פרצה (וכובתה, אל תדאגו). שריפות הן חלק ממחזור החיים בטבע. ולפעמים היער זקוק להן כמו לאוויר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/9/2009 00:32, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, המחשב ואני, הומור, אינטרנט, שחרור קיטור
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-28/9/2009 11:59

---

מוצאי השנאה
אסנת אמרה ש הרצח המזעזע ברחוב נחמני מזכיר לה את רצח רבין. וכמה שהאסוציאציה נראתה לי בהתחלה לא במקום, ככל שהזמן חולף והמועקה מתגברת אני רואה יותר ויותר כמה היא תקפה. כאז, האירוע התרחש במוצאי שבת, מזעזע את שלוות השבת (שכפר הפכה מזמן לאשליה). כאז, המקום הוא תל אביב - העיר שחושבת שהיא חופשית, שהיא משוחררת. כאז, מניע השנאה הוא חד-משמעי (כמעט לגמרי, אבל בעוד הרציונל שלי מתעקש שזו לא האופציה היחידה, מבחינה רגשית זה ברור). כאז, קורבנות השנאה מייצגים בדיוק את מה שאני מאמין בו, בדיוק את מה שאני רואה כ'הטוב בהתגלמותו'. רבין נרצח בעצרת בעד השלום ונגד האלימות; בני הנוער שנרצחו אתמול היו במקום שאמור היה להיות בטוח, במקום שעושה עבודת קודש כדי לאפשר לאנשים שמתלבטים לתהות על עצמם, לברר מי הם.

את השנאה העצומה שמניעה אנשים שעושים דברים כאלה אני לא יכול אפילו לדמיין.

ואני ממליץ מאוד לקרוא את נועה ואת רוני ואת ענת ובכלל.

(ואני בכלל רציתי לכתוב על הסרט 'שיטת השקשוקה' שראינו, אבל לא עכשיו).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/8/2009 22:52, ושייך לקטגוריות אקטואליה, שחרור קיטור
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-8/8/2009 13:05

---

משוט בארץ
היה לי כבר בקנה פוסט בלשני חביב כמיטב המסורת, אבל זה יצטרך להידחה לאור מגוון העדויות שנפלו עלי היום על רשעות, מניפולציות וסתם טמטום במערכת השלטונית בישראל. ומאחר שלא בריא להחזיק דברים בבטן, חשבתי לחלוק אותן עם קוראיי.

הפרשייה הראשונה כבר נטחנה רבות בבלוגים שונים, אבל היום, נדמה לי, נתגלתה במלוא כיעורה סאגת ה'סליחה' בפרשת האברך הדורסני. אני חושד שהרמב"ם היה מתהפך בקברו לו היה שומע על השימוש היצירתי במשנתו להכשיר שרצים. אבל בעוד שהסיפור הזה נוגע רק למקרה אחד, ועשוי אולי להגיע לסוף טוב יותר בחסות בג"ץ, הרי שעניינם של פליטי דארפור רק הולך מדחי אל דחי - ועל זה מדווחים פחות בוויינט. זו אולי הסיבה שרק היום שמעתי על התיקון לחוק ההסתננות שעבר בקריאה ראשונה בכנסת וקובע עונש מאסר של עד 20 שנה (!) לכל מי שמסייע לפליט מדארפור או מקל בדרך כלשהי על שהותו בארץ. החוק, אגב, עבר ברוב גדול, כולל ניצן הורוביץ ממרצ, שהודה אחר כך ש'לא קרא את החוק לעומק'.
מה שכן, קשה לומר שיש כאן אפליה, כי נראה שהמדינה עושה ככל יכולתה להקשות על הבאים אליה מכל מקום - כולל תיירים שבאים לחלוק כבוד למקומות שבהם ישו נצלב ו/או הלך עם המים. בקרוב, לפי הצעתו של השר כץ יאלץ תייר כזה לנסות לזהותבמפה את Yam Kinneret ולתהות מה זה בדיוק Yerushalayyim. אבל מה לא עושים כדי למחוק מהזיכרון הלאומי את המושג 'אורסלים אל-קודס' (ויחד אתו את העובדה שירושלים קדושה לא רק ליהודים. באסה).
מצד שני, בעוד שחוק-דארפור נמצא עדיין לפני קריאה שנייה ושלישית (ולכן אפשר עוד לעשות משהו נגדו!) וההצעה של כץ כנראה לא תעבור בג"ץ, היטל הבצורת כבר כאן. וגם אם מזג האוויר אינו לגמרי בשליטתנו (אם כי יש משהו בעניין הזה של גזי החממה וכד'), קשה שלא להתרשם שמשרד האוצר לא דואג להתייבשות מאגרי המים אלא בעיקר לעוד דרך לחלוב את האזרחים. אהבתי במיוחד את העובדה שבלחץ האוצר לא ישוריינו כספי הקנסות לעניינים הקשורים במים (התפלה, טיפול במי קולחין) אלא יזרמו לקופת האוצר, משם יוכלו לממן את האברך הדורסני, את צביעת השלטים מחדש ואת שוטרי משטרת ההגירה, שינקשו בדלת בנימוס ויבקשו, אם אפשר, להציץ בעליית הגג ולראות אם במקרה מתחבא שם איזה דארפורי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/7/2009 00:05, ושייך לקטגוריות רשימת קריאה, אקטואליה, שחרור קיטור
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Crocodil Gena ב-27/7/2009 03:23

---

אין תירוצים
השיטה אשמה, אומרים השרים החדשים, ונדמה לי שאפילו הם יודעים שהם משקרים. שום דבר משמעותי לא השתנה בשיטת הבחירות בישראל - פרט לניסיון לעבור לבחירה ישירה של ראש הממשלה לכמה שנים. 'העם רצה אחדות', טוענים אותם שרים, אבל שוכחים להזכיר שני דברים: שהעם רצה אחדות עם ציפי לבני ולא עם אהוד ברק, ושגם בממשלות האחדות של שנות ה-80 לא היו כל-כך הרבה שרים. בממשלת הרוטציה של שמיר ופרס ב-1984 היו 97 ח"כים - ורק 25 שרים (יחס של 3.88 ח"כים לשר). בממשלת האחדות השנייה, שהוקמה ב-1988, היו 95 ח"כים, ושוב 25 שרים (3.8). בממשלת שרון היו אמנם 30 שרים - אבל גם 89 ח"כים (2.96).

לעומת הממשלות האלה, שהיו באמת ממשלות אחדות ונתמכו בידי כשלושה רבעים מחברי הכנסת, נתניהו הקים ממשלה מהסוג הנפוץ ביותר בישראל בזמן האחרון - מה שמכונה 'ממשלה רחבה': מפלגה גדולה אחת, פלוס כמה מפלגות בינוניות וקטנות שצריך כדי להגיע ל-70 ח"כים. כך היה בממשלת נתניה הראשונה (שאגב, היתה דומה מאוד לנוכחית - ליכוד + ש"ס + מפד"ל + יהדות התורה + מפלגה רוסית חילונית +מפלגה ששורשיה במפא"י ובראשה גיבור מלחמה). כך היה בממשלת ברק (למרות קריאות ה'רק לא ש"ס'). כך היה גם בממשלת שרון, עם שינוי. אבל אף אחת מהממשלות האלה לא התימרה להיות ממשלת אחדות ולא שברה את השוק כמו הנוכחית. ממשלת אולמרט, למשל, החלה את דרכה עם 67 מנדטים ו-24 שרים - יחס של 2.79 .בממשלת נתניהו קיבלנו יחס חסר תקדים של 74 ח"כים ל-30 שרים - 2.46 ח"כים לשר, וזה בלי לספור הרבה יותר סגני שרים מאשר בממשלות 'מנופחות' קודמות.

אומרים ש'זה מחיר היציבות', אבל נשאלת השאלה - איזו יציבות? ב-30 השנה האחרונות, לצד עלייה מתמדת של מספר השרים יחסית למספר הח"כים, נרשמת ירידה מתמדת באורך חייהן של הממשלות. הממשלה האחרונה בישראל שנותרה יציבה למשך כל כהונתה - כלומר כיהנה ארבע שנים תמימות - היתה ממשלת בגין הראשונה (1977-81) והיא כללה 77 ח"כים ו-20 שרים בלבד (יחס של 3.85, אבל מה שמדהים יותר הוא שהיו בה שלושה ח"כים יותר מאשר בממשלה הנוכחית, אבל *עשרה* שרים פחות. ורק ארבעה סגני שרים).

אומרים שהפלגנות היא הבעיה, שההתפוררות לרסיסי מפלגות גורמת לכל מפלגה לדרוש יותר ויותר. אבל ב-77 היום בממשלה שש סיעות - ממש כמו היום - ואחת מהן היתה סיעת יחיד. וב-96, בממשלת נתניהו הראשונה, היה הליכוד במצב דומה (אז עם 32 מנדטים, היום עם 28) והממשלה הורכבה גם אז משש סיעות בדיוק - וראה זה פלא, הסתפקנו ב-19 שרים על 66 ח"כים (3.47). יתר על כן, את טענת הסחיטה צריך להפנות למפלגה שקבלה הכי הרבה שרים יחסית לגודלה, וזהו כמובן הליכוד: 14 שרים למפלגה של 28 מנדטים בקואליציה - יחס של שני ח"כים לשר.

במלים אחרות, כפי שאומרת הכותרת, אין תירוצים. זה לא השיטה, לא הפילוג, לא העם - פשוט הפוליטיקאים החמדנים של היום. הם אשמים בממשלה הגרנדיוזית, שבקרוב לא תוכל אפילו לטפס במדרגות מרוב משקל עודף.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/3/2009 23:53, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, אקטואליה, שחרור קיטור
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-4/4/2009 00:35

---