אור לגויים 2
אני לא בטוח שנשארו בבלוג הזה קוראים שהיו בסביבה כשסיפרתי על מנורת המגע של אנדריאה אי-שם לפני שנתיים, אבל נדמה לי שכן הזכרתי כמה פעמים את גידו, הענק הלוחש וההנדימן לעת-מצוא שלנו, ואת העובדה שדירות להשכרה בגרמניה מגיעות בדרך כלל בלי כלום - בלי ארונות, בלי ריהוט, בלי מטבח, בלי כיור אפילו. מה שלא ציינתי היא שלפעמים אין אפילו מנורות; אצלנו למשל היו מנורות רק בסלון (שנדליר מזעזע ומכוער) ובמטבח (מנורה עתיקה-משהו ומשונה, אבל נאה למדי). זו האחרונה היא גיבורת סיפורנו הנוכחי.
בהתחלה היא היתה גיבורה שקטה מאוד. אמנם די מהר הבנו שהרבה אור לא נקבל ממנה והתקנו מנורות ניאון מתחת לארונות המטבח, אבל בניגוד לאחרות, פשוט הנחנו לה לנפשה, עד שיום אחד שבקה חיים. הפתרון הפשוט, 'להחליף נורה' התברר כמהלך מורכב להפליא, שכלל אינספור שלבים: לרדת למרתף להביא את הסולם, לעקם בזהירות את אדני המתכת שמחזיקים את הזכוכית, להוריד בסופר-זהירות את הזכוכית....
אני עוצר את הסיפור ברגע זה, כי זה הרגע שבו גילינו שני דברים: ראשית, שהזכוכית הישנה לא רק עמומה אלא גם מלוכלכת עד מאוד, ושנית - שמאחוריה נחבאות שתי נורות ולא אחת, ושאחת מהן היתה שרופה מאז שנכנסנו לדירה. החלפת שתי הנורות, ניקוי הזכוכית והחזרה סופר-זהירה של כל הקונסטרוקציה למקום הצליחה (במחיר של כמה רגעי בהלה מצד שנינו) להגדיל משמעותית את כמות האור במטבח, הישג חשוב בימי החורף הקרים והחשוכים.
אם הסיפור היה נגמר כאן, דיינו. אלא שתוך מספר חד-ספרתי של חודשים גוועה אחת הנורות, וזמן מה אחר כך החזירה גם השנייה את נשמתה לאלוהי החשמל. מאחר שהחלפת הנורה היא כזו פרויקט (שנעשה קשה יותר מאז שבעלי הבית החדשים העבירו את הסולם לחדר שצריך לעשות תעלולי אקרובטיקה מתוחכמים כדי להשיג את המפתח אליו) דחינו את כל העניין בכמה שבועות, אבל כשביצענו אותו שוב נכונה לנו הפתעה: גם נורות חדשות לא עבדו. משהו נדפק במנורה עצמה.
כאן נכנס לתמונה ידידנו גידו. במקרה היינו זקוקים לעזרתו גם בפרויקט אחר, ובאותה הזדמנות ביקשנו שיסתכל במנורה. לאחר שפירק את הקונסטרוקציה הסביר לנו שלושה דברים:
ראשית, כדי להחליף נורה לא היינו אמורים להוריד את הזכוכית בלבד - זה מעקם את אדני המתכת ומחליש את המערכת - אלא לפרק את כל המנורה מברגיה ואז להחזיר אותה - עם הזכוכית.
שנית, אם נשתמש בנורות חסכוניות יותר, גם נשלם פחות על חשמל, גם נפגע פחות באיכות הסביבה וגם יישרפו לנו פחות נורות. הם אולי עולות יותר אבל חוסכות הרבה. אה, ואין הבדל בעוצמת ההארה.
שלישית, הוא תיקן את המגע הרופף בבית הנורה.
מאחר שלא היו לנו נורות חסכוניות מהסוג המומלץ, המאושר והסביבתי, נאלצנו לשים נורה רגילה, ומאחר שממילא היינו אמורים להחליפה בחסכונית, החלטנו לא להבריג חזרה את כל המנורה ולהישאר (זמנית) עם נורה חשופה. כצפוי, ה'זמנית' הזה התארך לכמה חודשים, אבל בסוף נשלחתי שוב להביא את הסולם מהמרתף. ואז התברר שאין שום דרך שאני אצליח להרכיב מחדש קונסטרוקציה כבדה של מתכת וזכוכית עם ברגים קטנים ומעצבנים בגובה שלושה מטר מהרצפה. עוד שבועיים עברו עד שגידו סידר את העניין.
ואז - כשהיינו אמורים להגיע אל המנוחה והנחלה והחיסכון - גילינו שלנורה החדשה יש תכונה מעניינת: כשמדליקים אותה היא מפיצה אור מינימלי ביותר - משהו כמו גחלילית בהנגאובר - שמספיר בקושי להגדרה 'לא חושך'. אבל ככל שהיא דולקת האור מתחזק, ואחרי שעה או יותר היא כבר מאירה בצורה נורמלית. וכמובן, אחרי שמכבים, אפילו לדקה, התהליך חוזר על עצמו. אז עוצמת ההארה בסוף אכן דומה לנורה רגילה, ומאז שהוחלפה היא באמת עדיין לא נשרפה, אבל יש משהו מרגיז בשיעור הסבלנות הזה - כשאני מדליק אור, אני רוצה אור עכשיו, לא בעוד שעה. לא מגיע?




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/10/2008 09:24, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., הומור, שחרור קיטור
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-9/10/2008 20:11

---

חשבונות הנפש

(אלאניס מוריסט, Joining You)

חגי תשרי למיניהם (פרט להיותם פסטיבל מחזורי של אכילה, סביאה וצום) עוסקים בענייני חשבון נפש. ההילה שמתלווה לביטוי הזה מביאה אתה דימויים נוראי הוד של האל האוחז במשקולות, שוקל ונוטר וחורץ וגוזר. או של הפושע, החוטא, ה-sinner, המודה על חטאיו, מתמרק בייסורים ויוצא כולו חדש (קונספט נוצרי להפליא, אגב).
אלא שהנפש, איכשהו, מתחמקת מחשבון גדול בסגנון זה, ועוסקת בדרך כלל בחשבונות קטנים הרבה יותר, משהו בסדר גודל של חשבון המים, החשמל והארנונה מיולי 1996. היא מתעקשת לעמול על הפנקסנות הנלוזה, הבוחנת למי נתנו כמה ומי נתן לנו ולמי אנחנו חייבים עכשיו. הנפש מתעסקת באיזון עצמי, באיזון של הציפיות עם המציאות, באיזון של הרצון ללכת קדימה עם הרצון להתפנק, ובאיזון של כל האלמנטים האלה כך שיעמדו לביקורת חיצונית מטעם איזה רואה חשבון עלום שיושב בבלוטות הביקורת באחורי המוח ומאיים על הלגיטימציה שלה (של הנפש) אם תמצא את עצמה בגירעון מאחת הבחינות.
החשבונות האלה מלאים מידות ומשקלות והשוואות תמידיות למשל ההשוואה של מידת הסבל המורה תמיד לכף חובה - כי הסומלים רעבים, הגיאורגים מופצצים, הפלסטינאים מגודרים, בעלי החיים נטבחים ואפילו אצלנו יש עניים עם מקרר שמחטטים בזבל, או כאלה שעובדים קשה בבניין, אז מה לנפש כי תלין כשהיא יושבת בבית המוסק היטב ועובדת על המחשב כל היום. יש אנשים שאין להם כלום, את שומעת? תרשמי בפנקס. או ההשואה של מידת ההצלחה, של סרגל האושר (וסרגל המנצחים) שגם הוא תמידמסמן כישלון חרוץ. לעומת ביל גייטס, לעומת החבר'ה מאייסיקיו, לעומת המשורר ההוא שכולם מדברים עליו, לעומת כל מי שמצליח יותר באיזשהו תחום שניתן להשוואה ושיש פנקסים בקשר אליו. הנפש מתחשבנת ומסמנת ומציינת ומנפקת 'נון' גדולה לנכשלים, לפעמים עם פרחים מסביב והודעה מחויכת: תודה שניסיתם, נסו שוב בשנה הבאה.
החשבונות של הנפש הם ערימה של ניירות, מאובקים וחדשים, שמציפים את חדריה. פלא שלא נוח לי בהיותי אני? האני הוא שורה של פנקסים, רשומים בכתב צפוף, מפרטים כשלונות והצלחות (ומגדירים אותם כל הזמן מחדש, כדי לאזן את התקציב ללא משיכת יתר). האני מגרד, לא נוח, מיותר. זו התחושה: יש 'אני' שהוא לא אני. יש אגו מתפנקס, מתחשבן, מתקטנן, ולא נוח לי אתו, אבל הוא חולק אתי (עם מי?) את הקיטון הקטן הזה, את הדיוטה, את עליית הגג.
היום (אתמול) ראש השנה, מחר (היום) יום הולדתי. בתפר ביניהם נכנסים החישובים: כמה הספקת כמה תספיק. משנה לשנה המשימה נעשית יותר ויותר בלתי אפשרית (האם יש דבר כזה?). אפשר לומר שזה אגו-טריפ, אבל לא במובן של טיול אלא במובן של tripping, כלומר למעוד, למעוד על האגו. אני בטוח שמישהו כבר עלה על זה לפני.
והבעיה אם חשבונות הנפש היא שמישהו תמיד משלם, והמטבע הוא הזמן: בזמן שמתעסקים בקטנונו-חשבונות האלה, אפשר היה כבר להספיק לעשות משהו, שייראה טוב במאזן בשנה הבאה. אבל האם זו הסיבה היחידה לעשות? כדי להיראות כמי שעושים? ולשם מה?בשביל לאזן פנקסים?





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/10/2008 01:27, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-6/10/2008 09:24

---

מהדורת חדשות

במונית, בדרך משדה התעופה, ברדיו מהדורת חדשות והנהג מגביר את הווליום. לוקח דקות ארוכות להבין למה זה כל כך זר. באוטובוסים בגרמניה שקט מוחלט. במסעדות לא פועל רדיו, וגם לא בתחנות הדלק. טלוויזיה אנחנו לא רואים, וגם כשראינו כדורגל נדחסו החדשות במחצית והחלק המרשים ביותר בהם היו פגעי מזג האוויר. והנה, מגיעים, והנהג מגביר. ולחלל המונית נפלטות טרגדיות דחוסות. אסון בטורקיה. פיגוע בירושלים. שריפה במושב. אישה ששולחת את ילדיה ללונדון. קיצוץ בחופשת הלידה (הקצרה ממילא). הפרשייה האחרונה של ראש הממשלה (המלא פרשיות ממילא). והכל בקצב מהיר, בחיתוך דיבור של פגזים. צריך להספיק. ארץ קטנטנה מייצרת המון חדשות שפשוט לא נכנסות בחצי שעה. בכתבות הצבע, איך השוטרים מתמודדים עם מסירת בשורות מרות לקורבנות תאונות דרכים. הזמן שלקח לי לכתוב את המשפט קצר מהזמן שקיבל האייטם. ולא הזכירו שיש אתם תמיד עובד סוציאלי. בספורט, המרתוניסט האולימפי נעצר באתיופיה והכדורגלנים המייצגים גונבים בשמים. מזג האוויר: חם ודחוס.

ממבט מבחוץ זה הכל נראה כמו משחק. זעזוע מעושה. איך אפשר לחיות כאן עם כזו דחיסות של חדשות, ידיעות, הערכות, פטפטת. הטוקבקיסטים של וויי-נט נראו לי תמיד הזויים; עכשיו אני מבין שהם מופצצים בפטפטת תמידית, וזה הפילטר שלהם - לקחת עמדה קיצונית ולהיצמד אליה. הם, אגב, חסרו לי מאוד כשקראתי בערך אותן חדשות (רק עם כותרות אדומות וטראגיות) ב'ידיעות' שקיבלנו במטוס. איך אפשר לקרוא על חקירות אולמרט בלי התגובות האוטומטיות?

 

כל הכאוס הזה לא גורם לי להתעורר ולהיות פעיל (כאילו ישראל החמה יותר פעילה, רגשית וחשופה מגרמניה ה'קרה') אלא לנתק את עצמי מכל הסיפור הזה, להוציא את הראש החוצה ולצעוק. אני מניח שמתרגלים ושיש ימים אחרים ויש דברים אחרים, אבל הדברים היחידים שגרמו לי לחייך בעיתון הם המעבר של 'איקיאה' לשקיות בד במקום פלסטיק ומבשלת בירה חדשה שנפתחה בגולן. מצד שני, גם כשגרתי כאן היה לי איזה תיעוב לעיתונים ועוד יותר לחדשות-הסנסציה בטלוויזיה. אבל המרחק והניתוק גורמים לי לראות הכל אחרתף מוקצן יותר. תמידחשבתי שהדימוי של ישראל כיורה רותחת, קלחת, סאונה, עולם של חוסר תקשורת וצעקות בשוק הוא מוגזם. אבל עם הירידה מהמטוס ומשדה התעופה הממוזג אל המציאות, אני יכול להבין איך יש אנשים שמקבלים את הדימוי הזה כאמת.

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/7/2008 14:19, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אקטואליה, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Julia* ב-29/7/2008 17:33

---

סאנקט ברנר
פעם היו מתייחסים לכל מה שקשור למחשבים בחרדת קודש. אני זוכר עוד את התקופה (שנות השמונים המוקדמות) שבה כדי להפעיל כל תוכנה שהיא היה צריך לטעון אותה מטייפ קסטות, שהשמיע יבבות של שועל מעונה, ולהחזיק אצבעות בתקווה שהתהליך יצליח ועל המסך יופיע ה-OK המיוחל. או הרבה מאוחר יותר, כשבכל התחברות לאינטרנט היה המודם משמיע צפצופים של חייזר במלכודת וכולם היו עוצרים את נשימתם. פעם, כשמחשבים היו מתקלקלים המון, פתאום ובלי סיבה נראית לעין, היו כללים מוסדרים לגיבוי: פעם בכמה זמן צריך להוריד הכל על דיסקטים. את הדברים החשובים ביותר עדיף גם לשמור בהארד קופי. או לכתוב על פתק.
הצירוף הזה, 'חרדת קודש', מכיל שני אלמנטים השלובים זה בזה, ומזינים זה את זה. החרדה - האימה שמטיל מכשיר מורכב ולא מוכר שמתנהג באופן בלתי צפוי שעלול להשפיע על גורלנו - גורמת ליצירת טקסים קבועים סביבו, לבניית כל מיני כלים שיצמצמו את הפגיעה, להרחקת גורמים מפריעים (כמו מים, קפה, בירה, אבק) מסביבתו. במלים אחרות - להתייחסות למחשב כגורם קדוש, שיש לטפל בתקשורת עמו בזהירות, ולנקוט כלפיו כל מיני התנהגויות שאנחנו אולי לא מבינים את ההיגיון מאחוריהן אבל עוקבים אחריהן לפרטים בכל זאת. נעשה ונשמע. אפילו נוצר מעמד של 'כוהנים', כאלה שמתמחים בתקשורת עם היישות הקדושה ויודעים להגיד לנו מה עשינו לא נכון ואיזו מנחה עשויה לפייס את האל הכועס.
כי הקודש - כמו שכתבתי פעם - מחזק בתורו את החרדה. הוצאתו של המחשב מעולם הרציונליה והכנסתו (לפחות גורמים מסוימים בו) למתחם האמונה הובילה (לפחות אצלי) לחרדה התמידית שמא עשיתי משהו לא נכון, הזנחתי את הטיפול בווירוסים, התקנתי משהו אסור על הרג'יסטרי, ניקיתי לא נכון את ההארד דיסק. ומתוך חרדת הקודש מתפתחת הוודאות שכל טעות כזו תוביל לעונש - מתישהו, אם לא עכשיו אז בזמן המתאים מבחינת היישות האלוהית.
אני מדבר על כל הקומפלקס הזה בזמן עבר, כי עם הזמן קרו כמה דברים שהחלישו אותו. ראשית, המחשבים נעשו יותר מהירים ואמינים, וכבר לא צריך לעשות טוטו כדי לנחש אם יצליחו במשימות הכי פשוטות. שנית, ציבור גדול יותר ויותר התחיל להשתמש במחשבים, מה שגרם לפישוט משמעותי של הממשקים וגם יצר מצב שבו אני אחד מ'היחסית מבינים' בתחום. במסגרת המטאפורה, אפשר לומר שסיימתי תואר בסמינר תיאולוגי, ויש לי הרבה יותר דרכים לנהל תקשורת ולהבין את דרכיה הנסתרות של האלוהות. כתוצאה, החרדה נחלשה מאוד, ואיתה גם הסייגים והגיבויים: כשהמחשב הפסיק להיות מקום קדוש, הרשיתי לעצמי להעביר אליו חלקים ניכרים מהחיים שלי - העבודה, הכתיבה, התקשורת עם אנשים ועוד. החול כבש את המחשב, והפחית את חרדת הקודש.
אבל לא בכל מקום. חרדת הקודש פשוט הצטמצמה לאזורים שבהם המחשב המשיך להתנהג כמו אל נקמות בלתי צפוי. למשל, בעניין הצורב.
צריבה (באנגלית burning ובגרמנית brennen) היא אולי הפעולה הפיזית ביותר שהמחשב עושה, או לפחות כך זה נראה מבחוץ. לפני שנים, כשהתחלתי לצרוב דיסקים, גיליתי שכאן הטוטו עובד היטב: לפעמים, במיטב המסורת הוותיקה, המחשב מפסיק באמצע הצריבה, פולט באכזריות את הדיסק החוצה ומוציא הודעת שגיאה לא מובנת בעליל. מיד נכנסו לפעולה מנגנוני החרדה וטקסי הקידוש: אחרי התייעצות בכהן המשפחתי, נקבע שבעת הצריבה יש להימנע מכל פעולה אחרת במחשב ('לא לזוז לא לנשום'), לצרוב במהירות נמוכה יותר מהמקסימלית, לנקות את המדיה מסימני אבק ולהחזיק אצבעות חזק חזק (תוספת של המאמינים הבורים). וכך עבדה חלקת הקודש הקטנה כמה שנים.
אלא שלא לעולם חוסן. אחרי שעברנו לכאן והתחלתי להשתמש בצורב על בסיס יומיומי, גם הוא איבד עם הזמן את קדושתו. טיפין טיפין גיליתי שאפשר לשחרר את האצבעות, לצרוב קצת יותר מהר, ואפילו (רחמנא ליצלן) להפעיל במקביל אפליקציות שלא דורשות יותר מדי זיכרון. אולי היה זה שיפור באיכות הצורבים או בכמות הזיכרון במחשב; אינני יודע. אבל איכשהו נדמה היה שהקדוש ירד מגדולתו.
לפני כחודש השתנתה התמונה. צריבה יומיומית נכשלה לפתע. בהיותי אמון על כתבי הקודש, ביצעתי את הפעולות הנדרשות: צרבתי לאט יותר, התרחקתי מהמחשב, לא נשמתי. השגיאה חזרה על עצמה. החלפתי מדיה, הקטנתי את מהירות הצריבה, עברתי לסימולציה והמשכתי לא לנשום. הטעות הופיעה שוב, בשלב אחר של הצריבה ועם הודעה קריפטית אחרת. החרדה עלתה על גדותיה (ללא ספק, גם בשל המחסור בחמצן).
במצוקתי חיפשתי את הכהן המשפחתי, אבל הוא לא היה אונליין. גם בכתבי הקודש האינטרנטיים לא נמצאה תשובה. חרדת הקודש התגברה והתחדדה, ומיד התחלתי לפשפש במעשי, לבדוק מה התקנתי לאחרונה, לנסות לראות אם היו סימנים מקדימים ולקשר את האסון לאותות ומופתים שונים. למזלי חזר הכהן לג'מיל ומסר את עצתו: "החליפו מדיה, נסו לצרוב סי די ולא דויד, ואם זה לא הולך - כנראה שהלך הצורב".
כמאמינים נאמנים פעלנו כעצת הרב ואף הוספנו עליה משלנו. קנינו מדיה, קנינו דיסק ניקוי, ניסינו לצרוב דברים אחרים, במהירויות אחרות, בסגנונות שונים. לשווא. צורבים מתים בקול דממה דקה. לפחות התעודדנו לשמוע שזה טבעי; שנתיים וחצי הם זמן חיים סביר לצורב עסוק, כמו ששלנו היה. הפתרון גם הקל על חרדת הקודש: זה סך הכל משהו טבעי, בלאי של רכיב חשמלי, לא החלטה מגבוה או התעללות לא מוסברת של אל המחשב בנתיניו הרכים.
על הליך הקנייה (אי-ביי) והמשלוח (די.אייץ'.אל.) הייתי יכול לכתוב סאגה שלמה; די לומר שהם היו מלאים התערבויות מעצבנות של חוקי מרפי ולכן מתחו את זמן ההמתנה כמו מסטיק. אבל דווקא כשהקופסא החדשה כבר נחתה בביתנו, הגיעה החרדה שלי למקסימום. כי החלפת הצורב הישן בחדש כללה פעולה שמבחינתי מוגבלת לכהנים בלבד - פירוק המחשב וחיטוט בקרביו.
כאן באה לידי ביטוי חרדת הקודש הישנה, ה'אל תחקור במופלא ממך', כשהיא מוכפלת עשרות מונים דווקא בעקבות ההסתמכות היומיומית על המחשב, דווקא בגלל שמרוב ביטחון וימי חול הזנחתי את מלאכת הגיבוי הקדושה, והעמסתי יותר ויותר דברים-שאין-להם-תחליף על האל שבתוך המכונה. ועכשיו לכבות אותו, לפתוח את קרביו, לגעת באצבעותי המשומנות בחוטים האוצרים בקרבם את כל הידע? לאוזני החרדות זה נשמע כמו חילול של קודש הקודשים.
לרוע המזל, האח הכהן גר כיום מעבר לאוקיינוס, ולא צפוי לבקר בקרוב. קול הרציונליות ניצח, ונקבע זמן לטקס. לפני השעה היעודה ביצעתי את כל ההכנות, גיביתי את המסמכים החשובים אצל ג'מיל ובדיסק המפתח, אמרתי שלוש פעמים 'הייל אינטל' וקראתי מחדש את הפרק המתאים ב'הלכות פתיחת מחשב'. או-אז, בנשימה עצורה, ביצעתי את השלבים שזכרתי במעורפל מפעולותיו של הכהן: כיבוי. הוצאת כל החוטים (החשמל ראשון). הוצאת המחשב למרכז החדר. ניקיון האזור (אם כבר אז כבר). פירוק שני ברגים קטנים מכל צד (לא לאבד! הוסיפו אינסוף לרמת החרדה). משיכת הכיסוי מעל קודש הקודשים (והתעטשות בגלל כל האבק שהצטבר שם). ניקוי האבק (במטלית יבשה, ללא מים לא-קדושים). פירוק ארבעה ברגים ושני חוטים המחזיקים את הצורב הגוסס. הכנסת החדש. ושוב לאחור, בסימטריה מוחלטת: החזרת הברגים, החוטים, הכיסוי, הברגים-של-הכיסוי. חיבור החוטים (לא לטעות ביניהם. החשמל אחרון). הדלקה.

חרדת הקודש נמשכה עוד דקות ארוכות, ונרגעה רק בשלבים. נראה שמנחתנו ריצתה את אל הנקמות: הוא העלה את החלונות בקצב הרגיל, טען את התוכנות, זיהה את הצורב החדש. לפחות לא הרענו, פרימום נון נוצ'רה. ואז: הבדיקה גדושת המתח של הצריבה עצמה. כל הטקסים, כל הוויה דולורוזה שעברנו, מוליכים לנקודה הזו. הדיסק. התוכנה. האצבעות הקפוצות. והנה מתחילה הצריבה עצמה. לאט לאט, כמו חול על האצבעות. צופה, מצפה, חרד מטעות. בכל שלב נמלטת אנחת רווחה קטנה. הנה הבשר הופך ללחם, הדם ליין, הצריבה הושלמה בהצלחה. עכשיו לוודא את החומר הכתוב. וידוא כמו וידוי, כל הלחצים עולים על פני השטח. אבל הנה, זה זה. הצרוב. עכשיו יש לנו אלפיים שנה ליהנות ממנו, לעשות ממנו סרטים, לקרוא על שמו כנסיות. מנחתנו נתקבלה, אפשר לחזור לשגרה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/6/2008 10:34, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, סטיות אישיות, שחרור קיטור
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/6/2008 22:28

---