פרוצדורה
'פרוצדורה' היא מונח שהיכרתי מלפני שנים, בדרך כלל בתוך הביטוי, 'עזוב, זאת פרוצדורה נורא מסובכת'. לקח לי הרבה שנים להבין שבסך הכל מדובר ב-procedure האנגלי, שעבר עברות מתוחכם במיוחד. רק לאחרונה הבנתי שהמקור הוא בכלל במילה הגרמנית Prozedur. וכל זה לא עזר לי להפסיק לפחד מפרוצדורות מהסוג הזה, שאמורות להיות בסך הכל פורמליות - למשל הארכת אישור השהייה שלי בגרמניה לעוד שנתיים. למרות שמדובר בסך הכל בהליך פרוצדורלי פשוט, שאין בו מקום לטעויות, היה לי קשה לישון בלילה לפני כן, ועל שני המשפטים בגרמנית שהייתי צריך להגיד התאמנתי בערך שעתיים.
באופן לא מפתיע, התהליך הלך חלק, ואפילו מהר - רבע שעה המתנה, עשר דקות במשרד, חתימה על טופס אחד. הפרוצדורה דמתה יותר מתמיד ל-procedure האמריקאי - משהו שעושים באופן כמעט שגרתי.

אינטגרציה
אלא שפטור בלי הפתעות אי אפשר, ורגע לפני שיצאנו ציינה בפנינו פראו ניקולאי שליד שולחנה ישבנו, שהיא רואה שעוד לא עשיתי את ה-Integrationkurs. אני זכרתי אמנם שבשנה שעברה אמרו משהו על קורס ודחפו לי ליד דף עם כתובות וטלפונים של כל מיני בתי ספר, אבל בגרמנית הלא-בטוחה-בעצמה של אז איכשהו הצלחתי להיות בטוח שמדובר בכל מיני אופציות שמציעים לי, אבל לא שום דבר שחובה. אז זהו שלא.
מסתבר שכדי להמשיך ולקבל הארכות לתעודת התושב שלי, ולהגיע לבסוף לתעודת תושב נצחית ובלתי מוגבלת, אני חייב לקחת את הקורס הזה תוך שנתיים מהגעתי לגרמניה, כלומר תוך שנה מהיום. מדובר בקורס משולב של גרמנית עם הכרת חוקי גרמניה, המערכות הפוליטיות ובכלל. נראה שהגרמנים רוצים שתושב קבע ידע מה קורה סביבו. לא מאשים אותם.
מסכת ההפתעות נמשכה כשהתברר לי שהקורס הוא לא איזו הדרכה שולית שצריך ללכת אליה ולהחתים מישהו, או אפילו קורס-ערב של פעם בשבוע כמו במכון גתה; מדובר בקורס של 600 שעות, המתפרסות על פני שישה חודשים, ובמלים אחרות - לומדים בימים ב'-ה' בשעות 8:00-13:00. מה שמשאיר הרבה פחות זמן לעבודה, חיים, קפה של בוקר, אינטרנט ובכלל. בצד הזכות, כשאסיים אדע גרמנית כמו שצריך; בצד החובה, זה כמעט כמו ללכת שוב לבי"ס יסודי, ויגנוב שעות יקרות מזמן העבודה. אבל מכל צד שלא יהיה, אין ברירה - צריך לקבל את האינטגרציה וללכת אתה.

סטרס
וכך יצא שהכל הלך חלק ובכל זאת מצאתי את עצמי בלחץ. ולחץ, כתמיד, גורר לחץ: מיד היה קשה לי להתרכז במטבח הפורטוגלי של מקאו, וכל מיני יצירי דמיון שיחקו לי מול העיניים. הקשיים העתידיים התערבבו בנוכחיים, באופן שאי אפשר לתאר אותו אלא ככאב בטן חד משמעי. לא עזרה העובדה שמשום מה הסינית בקבצים התעקשה להתבלגן ושכל העולם החליט שהוא רוצה לדבר אתי דווקא הערב.
אני יודע לנצל את הסטרס כדי להתפקס בעבודה, וזה מה שעשיתי; אבל דווקא עכשיו, כשהלילה ירד והעבודה נשלמה פחות-או-יותר, הסטרס מונע ממני להיכנס למיטה ולשכוח. הוא מחייב אותי להמשיך לכרכר במחשבות סביב אירועי היום, לחפש את המקום שממנו אפשר לפעול, לשנות, להבטיח, לאתר, לאבד ולמצוא. הוא כמו סכין שנדחפת לצלעות ולגב, מפרידה את הריאות מהמעטפת. וזה מה שקשה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/10/2007 22:21, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-18/10/2007 15:13

---

אורגניזירט
מאז שהתחלתי לעבוד על הספר, התבלגנו לי השירים. זה נשמע מוזר, אבל ככה זה היה. מזה כמה שנים, מאז שהייתי בכיתת השירה של הליקון, היתה לי שיטה: שיר היה מתחיל את דרכו בקובץ ה'חדשים', עובר לקובץ 'שירים בעבודה' אחרי עריכה או שתיים, ושם מבלה כמה זמן שלא צריך עד שהחלטתי שהוא גמור (ועובר לקובץ הגמורים) או שוויתרתי ואירכבתי בארכיון. השיטה עבדה מצוין כמעט שמונה שנים, ואז הכל השתנה.
קודם כל, העריכה לספר הבהירה שאין דבר כזה 'שירים גמורים' - כולם עברו עוד כמה סבבי עריכה. היא גם יצרה בלגן בהיררכיה, כי שירים חדשים שבקושי היו 'בעבודה' נדחפו פתאום והגיעו לספר או לפחות לעבודה לקראתו. שלא לדבר על כך שבמהלך העריכה נשרו מסימני הנשיכה כמה וכמה שירים - יותר מעשרים - שאין לי מושג איך לטפל בהם; באורח זמני קטלגתי אותם בקובץ 'הילדים האבודים', אבל היה ברור שצריך לחשוב עליהם מחדש.
ולא רק זה. גם שירים חדשים סירבו להיכנס לקבצים המסודרים. במקום להיכתב במקום הנכון הם נשמרו בכל מיני קבצים זמניים על המחשב ועל מחשבים אחרים, נכתבו על דפי נייר קרועים בכל מיני סיטואציות, הועתקו מקובץ לקובץ, נשלחו לכתבי עת לפני שעברו תהליך עריכה מסודר ובקיצור בלבלו לי את השכל.
המעבר לחו"ל גם הקשה על תהליך העריכה, כי לא היתה לי גישה לכמה חברים שהייתי עורך איתם בעבר, והתקשיתי להתרכז בעריכה עצמית כל עוד הספר היה באוויר. וכך קרה שלא היה לי מושג מה כתבתי בשנה האחרונה, וחייתי בתחושה שכמעט לא כתבתי כלום. תחושה שגויה מאוד.
היום בבוקר, אחרי כמה דחיות, התחלתי לארגן את כל הקבצים האלה. גיליתי לא פחות מ-100 שירים שלא מצאו את דרכם לספר אך עודם ראויים. 37 מהם מהשנה וחצי האחרונות. כמה מהם שבקושי זכרתי ואחרים שלא נגעתי בהם מאז שנכתבו. הרבה מאוד עבודת עריכה עצמית, מאבק, גילוי. הרבה דברים לנעוץ בהם את שיני, עכשיו שסימני הנשיכה מאחורי. ועכשיו הכל פרוש מול העיניים, מוכן לעבודה, מאורגן. אני רק מקווה שאמצא זמן, מקום נפשי, רצון לנגוס. אבל לפחות נגמרו התירוצים.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/9/2007 23:11, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-17/9/2007 21:49

---

מלחמות שצריכות להיראות
"אוהב אותך, ולא רואה אותך נלחמת"
(אביב גפן, "שנינו שווים")

(בלי קשר, ואולי עם קשר, לפרק הראשון-שני בעונה השישית של באפי, שראינו הערב)

יש את האנשים האלה שנראה כאילו הכל הולך להם בקלות. כאלה שמרשים לעצמם להתלונן על שזכו רק במקום שלישי בתחרות כתיבה יוקרתית או שמתקבלים לחוזה בבית אופרה על האודיציה הראשונה בחיים. איכשהו, כלל ה'אין ארוחות חינם' נראה לא-תקף לחבר'ה האלה, ובעוד שאחרים צריכים לעבוד קשה ולחכות להזדמנות שלהם לפרוץ, הם פשוט מגיעים ברגע האחרון וקוטפים אותה.
אבל יש דבר אחד שהאנשים האלה לא יודעים לעשות, וזה להילחם. כי אם הכל הולך לך בקלות, אין לך מושג מה לעשות כשלא. ומי שהולך לו קל, עלול פשוט לוותר (אני נשמע כמו המ"כ מהטירונות: "קצת קשה אז נשברים?"). ולא רק הם - מצד שני ניצבים הלוזרים המושבעים, שבטוחים שממילא יפסידו ולכן מוותרים מראש. אלה וגם אלה אינם מוכנים להילחם, ועד כמה שחולשה מושכת לפעמים, כשהיא חוזרת על עצמה היא מתישה, ומי שלא נלחם יאבד עם הזמן את מי שנלחם לצדו.
זה הכי ברור באהבה, אז חייבים שני הצדדים להיות מוכנים להילחם - לא זה בזה אלא על הקשר. למעשה זה בעצם להילחם בעצמך כדי לשמר את הקשר, כשהאהבה היא תנאי ודלק למלחמה הזו אבל לאו דווקא מספיק כדי להבטיח ניצחון. ולא רק להילחם צריך, אלא גם שהמלחמה הזאת תיראה - כי כמו אצל גיבורים טלוויזיוניים, אם נראה שזה הולך לך בקלות, איפה האמפתיה? ואם הצד השני לא משקיע ברמה שזה כואב, למה לך להשקיע ככה?
המושלם לעולם אינו מי שנרצה לידינו, אלא דווקא הלא-מושלם הנאבק להיות מושלם. ככה אני בוחר את החברים שלי, וככה הייתי רוצה שיראו אותי.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/9/2007 00:28, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-18/9/2007 16:59

---

התעטשויות והוריקנים
אאאאאאאאאאאאאאא-פצ'י!
יש משהו מאוד משחרר בהתעטשות. היא מוציאה החוצה את כל מה שהיה אגור בפנים, בבת-אחת, בלי התחשבות, בלי התנצלות ובלי עריכה. היא מגיע מתוך עומק המחלה, מתוך עומק הכאב, ומביאה להקלה מיידית.
אבל האם זו אמנות?
רוב הסיכויים שאם אתעטש על מישהו הוא יהיה עסוק בקללות נמרצות ובניסיון נואש לנקות את עצמו, ולא יודה לי על החוויה האמנותית.

טקסט שנכתב מתוך סערה רגשית, ללא התחשבות וללא בלמים, הוא כמו התעטשות: הוא כנה, משחרר, רב-עוצמה. הוא חיוני לתפקוד הרגיל של המערכת, וצריך ללא ספק לכתוב אותו, ולכתוב אותו שוב ושוב. אבל הטקסט הזה כשלעצמו אינו יכול להיות זה שיעביר את החוויה האמנותית הלאה, או יתקשר אותה למישהו; מעצם הווייתו, טקסט כזה הוא עיטוש, יריקה, אנרגיה לא מכוונת וחסרת מטרה. הוא עשוי להיות מעניין בתוך יומן, עבור מי שחוקרים (בעתיד) את הווייתו המעורערת של הסופר, אבל הוא אינו באמת חלק מהאמירה.

הסערות הרגשיות הן כמובן דלק לכתיבה, אבל הכתיבה לא מתבצעת במהלכן. כפי שכתבתי לפני שני פוסטים, השיטה הרגילה שלי היא "לעבור דרך המונסון" - להקצין את המצב הרגשי הקשה, להביא אותו לאבסורד, ואז להגיע לשקט שאחריו, לאיזה Peace of mind שנמצא בצד השני, שם יש איזה אי בודד עליו אפשר לשבת ולכתוב, מתוך השקט, את הוויית הסערה בדיוק-בדיוק (אפשר להשתמש אז ב'התעטשויות' משיא הסערה כחומר גלם, או שלא).

במודל הזה יש כמה בעיות. ראשית, הניסיון להפוך את הסערה לגדולה יותר כדי לעבור כבר דרכה ולהגיע למה שנמצא בצד השני עלול לגרום להתמוטטיות ולהתעצבנויות שאינן נוחות במיוחד לאנשים קרובים (וגם מקשות על ביצוע עבודה יעילה). שנית, מונסונים הם דבר ארוך מטבעו, ואם מחכים יכול להיות שתחושת הסערה תלך לאיבוד לפני שנגיע לאי השקט בסוף. שלישית, יש בכל זאת משהו בכנות הטוטאלית של אמצע הסערה, של ההתעטשות, שהמקום שאחרי מתקשה להחזיק אותה יותר מכמה שורות.

בדרך-לא-דרך הוצע לי רעיון אחר, וגם לא יש מטאפורה מטארולוגית: הוריקן. להוריקן, כידוע, יש בתוכו - במרכזו - 'עין' שבה הכל שקט ואין רוחות או גשמים. ככל שההורידן חזק יותר, כך יש יותר סיכוי שאכן יש לו עין שקטה כזו. הרעיון, אם כך, הוא לשבת בעין ההוריקן: להיות כל הזמן בתוך הסערה, אבל במקום שקט ומודע, הצופה על כל הרגשות האלה אבל לא מזדהה עם אף אחד מהם. יש הבדל גדול בין התמונה הזו לתמונה הקודמת, כי כאן אין שום צורך להגיע למצב הדמיוני שבו הסערה שוככת.

השאלה היא אם זה אפשרי.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/8/2007 00:31, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, שחרור קיטור
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/8/2007 14:40

---