זכות הצעדה
מצעד הימין באום אל פאחם מעורר אצל הטוקבקיסטים הפבלוביים קישור קבוע למצעד אחר, שגם אותו אישר בג"ץ - מצעד הגאווה בירושלים. לצד ההבדלים המשמעותיים בין שני המצעדים (שאעמוד עליהם בהמשך), יש ביניהם אכן דמיון עקרוני, וזו אחת הסיבות לכך שבג"ץ פסק באורח דומה בשני המקרים. אותו קו דמיון מקשר את שני המצעדים גם למצעד אחר, שלא נערך לבסוף, שם הנושאים העומדים לדיון ברורים וחדים אף יותר.
בשנת 1977 ביקשו חברי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית האמריקנית (בדיוק מה ששמעתם: ניאו-נאצים) להפגין את נוכחותם בשיקגו על ידי צעדה בפרבר סקוקי. בפרבר היה רוב יהודי ואחוז ניכר של ניצולי שואה, שמחו כנגד כוונתם של הניאו-נאצים לצעוד במקום. למעשה ביקשו הניאו-נאצים תחילה לצעוד בפארק בלב שיקגו, אך כאשר העירייה התנתה את השימוש בפארק בתשלום דמי ביטוח דמיוניים, הודיעו הנציונל-סוציאליסטים על כוונתם לצעוד ברחובות הפרבר היהודי.
נדמה שקשה לנסח מקרה יותר קלאסי של עימות בין חופש הדיבור, ההתארגנות וההפגנה לבין שיקולי 'פגיעה ברגשות הציבור'. המאיימים לצעוד נמנים עם הקיצונים המתועבים ביותר, המעלים על נס את הדמויות המזוהות ביותר בעולם המודרני עם הרוע המוחלט, והם דורשים לצעוד בדיוק במקום שבו מתגוררים הקורבנות הישירים של אותן דמויות. אפשר היה לחשוב שרגישות הציבור תיקח את הבכורה במקרה הזה, אבל בית המשפט העליון חשב אחרת: בהחלט דרמטית נקבע שהאיסור על הצעדה מנוגד לתיקון הראשון לחוקה, ושניתן לקיים את המצעד. עם זאת, כדי לצמצם את הפגיעה ברגשות התושבים, אסר בית המשפט על הצגת צלב הקרס, בכל צורה שהיא, במהלך המצעד.
המצעד עצמו לא נערך לבסוף [1] אבל ההחלטה העקרונית היא מה שחשוב. ההחלטה הזו היא יישום של משפטו הידוע של וולטייר, "אני מתנגד לדבריך מכל וכל, אבל אאבק עד מותי על זכותך לומר זאת". החלטת בית המשפט היא גם תקדים לכך שרגשות הציבור אמנם אינם עילה לאסור על חופש הביטוי, אבל עשויים להיות עילה להגבלה של *סגנון* המחאה, כדי לא לאפשר 'פרובוקציה לשם הפרובוקציה'.
ואם זכות ההתארגנות וזכות הדיבור עומדת לניאו-נאצים בסקוקי, הרי על אחת כמה וכמה שהיא עומדת למרזל באום-אל-פאחם. התנגדות לצעדה על רקע עמדותיו של מרזל היא צביעות מוסרית מהסוג שהימין נוטה להאשים בו את השמאל; אם חופש הביטוי יקר לנו, הוא צריך להיות יקר לנו בכל מקרה שמאיימים עליו, יהא אשר יהא מי שמנסה להתבטא באותו רגע.
ובכל זאת, יש הבדל מהותי בין סקוקי ואופ אל פאחם מצד אחד, לבין מצעד הגאווה הירושלמי מצד שני, וההבדל הזה הוא בדיוק הסיבה לחשיבותו של מצעד הגאווה. הסיבה שמצעדי סקוקי ואום-אל-פאחם כל-כך קשים לעיכול, היא שברור לכל בר-דעת שלא מדובר כאן על סתם התבטאות, אלא על פרובוקציה מכוונת. זאת מכיוון שהמצעדים אינם מייצגים, למעשה, *אף אחד* במקום שבו הם צועדים: לא היה סניף ניאו-נאצי בסקוקי ואין כהניסטים באום-אל-פאחם. הצעדות האלה לא נועדו להפגין נוכחות שקיימת באוכלוסיה אבל סמויה מעין, אלא להפגין נוכחות שאינה קיימת באזור, על מנת לעורר אותן תגובות רגשיות צפויות וליצור מהומה שתמשוך תשומת לב. לעומת זאת, בירושלים דווקא יש הומוסקסואלים ולסביות, כולל קהילה פעילה וענפה ומצעד הגאווה נועד בדיוק כדי להבהיר את הנקודה הזו, כדי לתת למי שמגלה את עצמו בעיר הקודש את התחושה שהוא לא לבד. לא תמיד קל להבחין בין התארגנויות מהסוג שחופש הביטוי שואף להגן עליהם לבין פרובוקציות שנועדו לנצל את חופש הביטוי, ולכן עלינו לדאוג עקרונית לשימורו של חופש הביטוי גם במקרי הקצה; אבל מצעד הגאווה, לדוגמה, הוא לא מקרה קצה ולא בטיח, אלא בדיוק סוג ההתארגנויות שחופש הביטוי נועד להגן עליהן.

[1] הניאו נאצים ביטלו את האירוע לאחר שהצליחו לשכנע את עיריית שיקגו לאפשר להם לצעוד בפארק העירוני, כפי שתכננו בתחילה.

נ.ב.: הפוסט האקטואלי הזה, שיאבד את האקטואליות שלו עוד יום וחצי במקרה הטוב, נדחק למקום שהיה אמור להכיל תמונות מטיול יום א'. אבל גם אלה עוד יגיעו.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/3/2009 20:11, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אקטואליה, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ד.ט ב-25/4/2009 21:03

---

24
ויש רק 24 שעות ביממה, וזה פשוט רחוק מלהיות מספיק. עבודה, סידורים ולדאוג לגוף (שינה, אכילה) לוקחים הרבה מאותן 24 שעות, יותר מדי, ואז עוד דוחסים פנימה מערכות יחסים - קרובות, רחוקות, ממשיות, וירטואליות, ידידותיות, עסקיות, אחד מול רבים (בלוג), רבים מול אחד (צפייה בטלוויזיה ובסרטים) וכו'. ומעל כל זה היצירה, או יותר נכון - עשרה נדבכים שונים של יצירה, כל אחד משווע להמשך של מה שהופסק-נקטע. וגם סתם להסתכל על השמיים. ועל הטבע. ולבהות. אני אוהב לבהות, זה היה נכנס יופי לשעה הארבעים ושש ביום בן ארבעים ושמונה שעות.
הרבה פעמים חלמתי על היכולת להקפיא את הזמן, לדאוג לעצמי לעוד כמה שעות כל יום. למשל, לעבור כל יום - באיזושהיא נקודה לחוצה שאבחר - למקום אחר, לשש שעות. כל מה שאני צריך במקום האחר הזה הוא עט ודף, או מחשב עם מקלדת. עוד שש שעות אקסטרה, שמוקדשות רק לכתיבה. אז הייתי יכול לבלות את היומיום בתוך המרוץ, ולדעת שיש לי את הזמן שלי להסתכלות-מבחוץ. אבל אין.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/2/2009 19:51, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-1/3/2009 20:09

---

טרנ"ס
אז אנחנו נוסעים לארץ להצביע, ובזכות המבחר הלא-גדול של טיסות זולות לארץ יוצא שהטיסה היא ביום הבחירות, כלומר אנחנו נוחתים והולכים מיד להצביע, עוד לפני שפורקים את המזוודות. יוצא גם, שבגלל השילוב בין גל של צאצאים חדשים במשפחה ואצל החברים ומכירות החיסול של אחרי חג המולד, אנחנ באים עמוסים בכמות מתנות שלא היתה מביישת אף דודה מאמריקה, וכפופים ללו"ז שאפילו מיסיז לנינגהאם מהבית הלבן לא היתה מוצאת בו את הידיים ואת הרגליים. אפשר לצטט את הגורמים האלה כסיבה ללחץ ההולך ומטפס בבטני בשעות האחרונות, אבל אני יודע שאלה רק תירוצים: הלחץ הזה קיים תמיד לפני נסיעה גדולה, ומתעורר דווקא כשהכל כבר ארוז ומוכן וערוך וסגור, ורק צריך להמתין לטיסהשל מחר.
אני קורא לזה חרדת טרנ"ס - טרום נסיעה. היא תוקפת אותי בכל פעם שיוצאים לנסיעה ארוכה, של כמה ימים, בפרט אם מעורבת בעניין טיסה ובפרט אם יוצאים מהבית בשעה לא שפויה בבוקר ('ומה אם לא נקום בבוקר?'). וזה דווקא לא קשור לאפשרות של התרסקות המטוס או לאזהרות משרד החוץ, אלא לשילוב הזה של לוח זמנים צפוף (לטיסה יש זמן מוגדר ובו היא יוצאת וזהו); פקידים שצריכים לבדוק את לגיטימיות הניירות שלנו (כרטיסי רכבת, כרטיסי טיסה, דרכונים וכו'); שינוי חד במנהגים, במטבע (כמה זה בעצם מאה שקל?), במזג האוויר (מה זה 22 מעלות?); המון דברים חשובים שאפשר לשכוח בבית/לאבד בדרך/לשמוע שנשלחו בטעות לטימבוקטו; וניתוק מוחלט - במשך יום שלם לפחות, ובחלק מהקטגוריות למשך כל הנסיעה  - מהאינטרנט, מהטלפון, מהדואר, מהחברים ומהחתול. באחד הפרקים של 'הבית הלבן' אמר הנשיא (ציטוט מהזיכרון): "האסונות היקרים ביותר הם אלה שבהם משהו שאנחנו לוקחים לגמרי כמובן מאליו מפסיק פתאום לעבוד". באותה נקודה חשבתי על משבר האינטרנט, אבל המשפט הזה מתאים גם לשלל האסונות שיכולים לקרות כשמתנתקים מהבית החם ומההרגלים ויוצאים לנסיעה ארוכה (גם אם מדובר בארבע שעות טיסה פלוס כמה שעות טובות ברכבת).  וזה חלק ממקור החרדה.
הטרנ"ס מתלבשת כמובן על כל גורם-חרדה אפשרי בסביבתה, והפעם יש הרבה: בקלן מתכוננים לקרנבל, ובתחנה המרכזית תהיה מהומה ומבולקה; בארץ בחירות, ולבטח יהיה גם בלגן; והמזוודות מלאות המתנות בטח יחליטו להתפרק בדיוק ברגע הלא-מתאים (טוב, עכשיו אני באמת סתם מגזים).

בכל מקרה, עכשיו שפרקתי וחלקתי את הדפק הזה באישיותי, אני מרגיש קצת יותר טוב, והגיע הזמן ללכת לארוז את הדברים האחרונים.
(כמו תמיד כשאני בארץ, קצב העדכונים בבלוג יהיה אטי מהרגיל בימים הקרובים).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/2/2009 17:49, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של הופר ב-17/2/2009 12:07

---

אינטרנט, חרדות,קור
ביום השביעי לשביתת האינטרנט כבר לא יכולנו יותר. ממש טיפסנו על הקירות, ומרוב יאוש החלטנו לנסות לחפש אינטרנט גיבוי - כזה שמשלמים רק כמה שגולשים, ללא התחייבות לשנתיים (כמו שנהוג כאן) וללא עלות חודשית. כזה שיתפקד כמו אינטרנט קפה, רק בלי טורקים מעשנים והליכה ברגל בקור. בדקו וביררנו, והפתרון היחיד היה אינטרנט סלולרי משולם-מראש - כמו כרטיס טוקמן, רק לאינטרנט. היתרונות: אין התחיבות, אין עלויות נסתרות, אין מגבלות ואין סיכון להוציא הון תועפות, כי הכל מוטען מראש. החסרונות? צריך לקנות (חד פעמית) את 'מקל היו אס בי' שמשמש כמודם; הגלישה עולה לא מעט (5 אירו ליום); ניכרים כל החסרונות של אינטרנט סלולרי (כלומר, מהירות לא מדהימה וניתוקים מדי פעם); ואפשר לגלוש רק ממחשב אחד (ולא משני המחשבים שלנו בו-זמנית) - או שלפחות לא מצאנו בינתיים פתרון טכנולוגי שיאפשר גלישה משניהם. התלבטנו, והחלטנו שבשביל השקט הנפשי שלנו שווה להשקיע.
מה שמוזר הוא, שמהרגע שהחלטנו ללכת על זה, נכנסתי לחרדה. החרדה התגבשה כשהלכתי הביתה להביא את הדרכון (מסתבר שלצורך הקנייה יש להזדהות); התחזקה בהמשך הקניות כשהסתובבתי עם ה'אינטרנט בשקית' ובכל פינה חששתי שאניח את זה ואשכח לקחת; והגיעה לשיאה בתהליך ההתקנה של התוכנה על שני המחשבים. התקלות הקטנות, כמובן, רק הקפיצו אותה לרמות חדשות. יחד עם החרדה גבר שוב הכעס על חברת האינטרנט הקבועה שלנו, קאבל דויטשלאנד, שנראית כמצפצפת על לקוחותיה השרויים עדיין בתקלה.
איני יודע מה היה הגורם לחרדה. אולי תחושת הביקורת העצמית, על הכניעה הזו לדחף האינטרנטי ועל הוצאת הכסף הזו, שבעצם לא צריכה היתה להיות. העובדה שיש עכשיו אינטרנט היתה אמורה להיות הקלה, ובמקום זאת - היא הופכת לגורם חרדה, בהיותה לא בטוחה ויקרה. עכשיו יש אינטרנט? עכשיו אין? הכל ביד המקרה. ליליאנה חברתנו רמזה לאפשרות שחברת הכבלים בחופש עד תחילת 2009, ולא באמת עושה כל שביכולתה לתיקון התקלה. מי יודע. בארץ על תקלה של שעתיים מתנצלים אלף פעם ומסבירים שדחפור על הכבלים. כאן כבר עבר שבוע ואין שום הסבר.
בעצם, ההסבר היחיד הוא שקפא להם האינטרנט. הקור בחוץ הגיע בימים האחרונים לשיאו, ואתמול כשיצאנו לעיר היכו הטמפרטורות את קו המינוס ארבע. קור כזה נוטה לשגע את השכל, והיום הגבתי בקו הגנה חדש: לא עוד סתם כובע, אלא כובע ורצועת בד לחימום אוזניים. לא עוד כפפות בד מהשנה שעברה, אלא כפפות עור נוחות, חדשות ואופנתיות. התוצאה חיובית: היום הצלחנו לבלות זמן מה בקור בחוץ ולא לצאת מדעתנו. נראה שגם לקור הזה יש פתרון. עכשיו נקווה רק שחרדות האינטרנט לא יעשו ממני סמרטוט.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/12/2008 15:47, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, סטיות אישיות, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קומי מדינה ב-19/1/2009 17:46

---