המשורר ואני
כל מיני אלמונימים שונים ומשונים עסוקים לאחרונה בהתייחסויות ציניות לבלוג, שמאשימות אותי בהתנשאות, בין השאר בגלל שהשתמשתי במילה "משורר" על מנת לתאר את עצמי בכותרת הבלוג. וזה, האמת, הזכיר לי ויכוח ישן-נושן בדיוק לגבי השאלה הזו - האם יש יומרה והתנשאות בהגדרת עצמך כ"משורר"?
הבעיה מתחילה בכך שבניגוד להגדרות כמו "עורך דין", "מהנדס בניין" או "נהג מונית", אין גוף חיצוני שמוסמך להכריז על אדם כ"משורר"; הרי אחרי בחינות הלשכה, אף אחד לא יתייחס להכרזתו של פלוני כי הוא עורך דין כהתיימרות או התנשאות. לעומת זאת, לגבי משוררים, סופרים ואמנים בכלל, זה הרבה יותר מסובך: האם אדם הוא משורר ברגע שכתב את שירו הראשון? כשפרסם אותו? כשהוציא ספר שירים?
אני נוקט גישה אחרת. בעיני, כל מי שמכריז על עצמו כמשורר ראוי להתייחסות כמשורר, ואין בכך שום 'התיימרות' (בפרפרזה על אבידן, "משורר הוא מי שקורא לעצמו משורר"). נהפוך הוא, יש התיימרות רבה בטענה ש"X אינו משורר" כאשר אין לנו שום מושג מה יאמרו עליו הדורות הבאים, למשל; יוצרים רבים שלא הוערכו כלל בתקופתם נחשבים היום "קלאסיים". כמובן, אפשר ואף רצוי לטעון ש "X, לדעתי, הוא משורר לא מוצלח" או אפילו יותר טוב "שיריו של X אינם טובים בעיני", אם כך אני חש; אבל שלילת ה"משוררות" ממישהו שמצהיר על עצמו כך היא הדרה שלו מהשיח, ששווות ערך להתנשאות (אני נזכר בביקורת כלשהי על ספר שירים של יהונתן גפן ב"הארץ", בה טען הכותב שגפן בעצם אינו משורר; בתגובה פרסם יורם טהרלב מכתב שבו העלה טענות דומות לאלו ששטחתי כאן).
יש מספר סיבות לבחירה שלי להתייחס כמשורר לכל מי שבוחר להציג את עצמו כך. ראשית, מכיוון שה"קריטריונים" האפשריים לזיהוי משוררים אינם מוסכמים, וגם לא ממש ניתנים להשוואה (האם ספר בהוצאה עצמית נחשב? האם כתב עת שהכותב הוא גם העורך שלו נחשב?), נראה לי טפשי לחלק את הזכות להתקרא "משורר" לפיהן.
שנית, נדמה לי שלעצם ההכרזה על עצמך כמשורר יש חשיבות מבחינה האמנותית. לפני שנים די רבות כתב אבידן (נדמה לי) סדרה של טורים ב"מעריב" עם עצות למשוררים מתחילים. בין העצות המעשיות פורסם שם גם טור שנקרא "קצת מגלומניה", ובו הובעה הטענה שברגע הכתיבה, וברגע משלוח השיר לפרסום, חייב המשורר להאמין שהוא לא רק משורר, אלא גם משורר איכותי וחשוב, ושיש לו מה להגיד לעולם. בלי האמונה הזו, אמר אבידן, השירה נידונה להתנצלות בלתי פוסקת, ותאבד את האפקטיביות שלה. כך, בעיני, ההכרזה על עצמך כמשורר פירושה להציב את עצמך כחלק מהשיח, לעמוד מאחורי מה שיש לך להגיד, ולא להסתתר מאחורי התנצלויות כגון "אני רק כותב" או "זה לא ממש שיר". ההכרזה הזו, שחושפת אותך לביקורת היא חלק - בעיני אינטגרלי - מתהליך החשיפה העצמי של האמן כלפי קהלו.
נכון, ודאי, שההכרזה הזאת לא תמיד מגובה בשירה איכותית. אין תמיד קורלציה חזקה בין הצהרות והכרזות בומבסטיות לשירה איכותית במיוחד; ישנם משוררים צעירים שזכו כבר למאמרי ביקורת נלהבים ברשת ולמאמרים אודותיהם בוויקיפדיה מבלי שהוציאו תחת ידם יותר מדי, ואילו אחרים ששמם פחות נישא בתקשורת ושירתם איכותית יותר בעיני. אבל, וזה אבל גדול, אותם משוררים בומבסטיים, שהעמידו את עצמם במרכז ומצהירים על עיסתם בכל פינה (למשל, נניח, צ'יקי ארד) ראויים הרבה יותר להערכה אמנותית ממי שכותב במסתרים טקסטים נאים בהחלט, אך מסיבות של פחד או של הצטנעות-יתר אינו מפרסם ואינו מוכן להגדיר את עצמו כמשורר. במלים אחרות, מי שטוען שיש לו משהו להגיד אבל אין בו הרבה תוכן, יש בעצם האמירה שלו יותר תוכן מאשר אצל מי שמשדר "יש לי המון מה להגיד אבל אני צנוע מכדי להגיד אותו."
בעיני, כתיבת שירה - ובעצם כל אמנות - היא פעולה מתנשאת מעצם טבעה, כי מי אנחנו בעצם שנתעסק בפעולה חסרת-תכלית כזו, כשאחרים עובדים קשה תמורת לחמם? שירה אינה יכולה להיכתב, ואמנות אינה יכולה להיווצר, לולא האמין היוצר - ולו לשבריר שניה, ברגע היצירה - שהיא ראויה, שיש בה חשיבות, שהיא עשויה לרגש את קוראיו ולעשות להם משהו. כלומר, לולא הגדיר את עצמו, באורח מובהק, כמשורר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/11/2006 11:02, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
52 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     4 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/5/2007 01:45

---

חרדה
מאז שכתבתי על הפחד לא הזכרתי שוב את ההתמודדות שלי אתו, ואפשר לחשוב שהוא נעלם, התמוסס בענן השגרה ואיננו. אלא שהסיבה היא פשוט שלא היה לי שום דבר חדש לכתוב עליו - פשוט לחיות, להתחבר לצבע הירוק בחוץ, ולהתמודד.
אבל לאחרונה שוב חזרתי אליו. זה התחיל מהתמעטות הירוק בחוץ לטובת גווני הצהוב והאדום, והתמעטותם של אלו לעצים עירומים, המבשרים את בואו הקרב של החורף. לאלו נוספה סדרה של ימי א' גשומים ומעצבנים, שמנעו מאתנו את הטיולים, וגרמו לי להודות בפני עצמי שכן, בהחלט, אני מתגעגע לשמש. ואת המקום הריק שהותירו השמש והעלים הירוקים מלא הפחד, או בשמו הפסיכולוגיסטי יותר - חרדה.
פרויד ואני אף פעם לא הלכנו יד ביד, אבל אני בהחלט מקבל את ההבדלה שלו בין פחד - תגובה טבעית שעוזרת לך לברוח כשאתה נתקל בנמר ענק - לבין חרדה, שהיא בערך אותן תחושות גופניות, אבל כשאתה סתם שוכב במיטתך החמה, בחדר השינה המוסק, ביום א' בבוקר, בלי שום סיבה אמיתית לברוח או להילחם (ובמה להילחם?). וכשהתחושות האלו מחפשות להן משהו להיתלות בו, ברור שלא קשה להן - מה-DVD שעושה לנו צרות, דרך הקולפן שנעלם ועד לתוכנות מסתוריות שפותחות לנו חלונות סתם ככה. וכדי לחדד את זה עוד קצת, להלן שיר [1] שכתבתי הבוקר:

חרדה

ברקע של המחשבות, ההנאות, הפעולות והתגובות
רץ תהליך מסתורי, שקט,
שכל עשרים דקות בערך
קופץ ודורש לעצמו את כל המשאבים.
הוא לא הושתל מבחוץ, זה בדוק,
הוא חומק מכל טיפול מקובל,
זו גם לא בעיה נפוצה ומוכרת
שעוברת עם הזמן.
בסרט או במשחק
או אפילו במצב תנומה,
הוא קופץ, דורש לעצמו את כל האנרגיה,
פותח חלון בפינה לא נגישה
כופה על המוח כולו להציץ
לבור אינסופי וחסר תכלית.

[1] לצורכי בלוג זה, "שיר" אינו בהכרח משהו שאני עומד לגמרי מאחוריו מילולית ואמנותית, והולך לפרסם אותו מחר בבוקר, אלא כל דבר שאני כותב וששייך אישהו לז'אנר השירה, ולו בגלל שלא בא לי להמשיך לכנות שירים בעבודה בשמות כמו "קטע" או "טקסט" רק כדי לא להישמע סנובי.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/11/2006 19:19, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, אמנות, מעברים 10-20-30
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-20/11/2006 16:57

---

גאווה וחולשה
נדמה לי - אם כי אולי אני טועה - שאני בערך הבלוג היחיד שעדיין לא התייחס למצעד הגאווה. זה לא שאני רחוק מהנושא - יש לי חברים טובים שמתכוונים לצעוד ביום שישי - וזה לא שאין לי דעה (בקצרה: צריך לקיים את המצעד כדי לא להיכנע לאלימות; הפשר שנמצאה, של מצעד שקט וקצר יותר, מקובלת עלי) אלא שזה פשוט לא נראה לי מספיק מעניין להטריח את הבלוג שלי בעניין הזה.
אבל כן התגלגלה לי בראש מחשבה מעניינת, שמתחילה מהמילה 'גאווה'. אחת השאלות הגדולות שמופנות כלפי המצעד היא "למה צריך להיות גאה בזה". הרי בדרך כלל אנשים לא מפגינים "גאווה" בכל פרט באישיות שלהם. לא גאים להיות אוכלי חצילים, או חובבי קומדיות רומנטיות, או ג'ינג'ים. אז מה הסיפור?
בעיני (וזו כמובן רק דעתי הפרטית) חלק מהעניין (ויסלחו לי לצורך העניין הלסביות למיניהן) הוא הקשר המחשבתי הישיר בין הומוסקסואליות (גברית) לבין חולשה, החצנת רגשות, ונכונות להיות חסר אונים. באופן כללי (ובחברה הישראלית בפרט), גבר שמפגין חולשה צריך להתבייש בכך. זה דבר כל כך עמוק, שאני מרגיש את זה אפילו מבפנים: סוג של בושה שעולה בי בכל פעם שאני לא מבין משהו טכני-מחשבי, שאני לא מתפקד באסרטיביות מול פקידי ממשל חוצפנים, שאני מרגיש פתאום באמצע היום שאני חייב להתמוטט עכשיו, לקרוס לתוך הרגשות שלי ולא להמשיך לעבוד.
וכנגד הבושה הזאת באה הגאווה. כי זה לא רע להרגיש, וזה לא רע להתבלבל, וזה בטח לא אסון להצטנף לפעמים בפינה. למעשה, כשדברים גדולים קורים (כמו המעבר הזה לחו"ל) זה יכול להיות מאוד רע דווקא לעבור את זה בלי להרגיש, דווקא להמשיך לתפקד אוטומטית משגרה, דווקא להיות כל הזמן 'חזק' כמו איזה דוגמא בלתי אפשרית, ולהיות כל-כך חזק ולא להיות 'אני'. החוזק הזה הוא לא ממש דבר להתגאות בו; והאומץ ללכת קדימה עם החולשה הוא מה שצריך להיות גאים בו.
יש משהו חזק בחולשה, בעיקר כשהיא מופגנת לעיני כל. כמו בשיר הנפלא של סקאנק אנאנסי:

אז אני גאה בחולשות שלי, גאה בייחוד שלי, גאה בבלבול הקונסטרוקטיבי שאני חי בו, גאה להיות אני. ואולי מחר אני אצעד עד הזאאר, להפגין את הגאווה הזאת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/11/2006 01:04, ושייך לקטגוריות אקטואליה, שחרור קיטור, מעברים 10-20-30
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-10/11/2006 23:53

---

הרגעים הכי קשים
הרגעים הכי קשים לא בהכרח קורים כשמגיעות חדשות רעות, או כשמשהו עולה פי שלוש ממה שחשבנו. לפעמים מספיק פשוט להרים את הראש מהמחשב ולראות שהשמש שקעה והיום נגמר. לפעמים מספיק פשוט להסתובב שלוש פעמים בדירה ולחפש את עצמך.
הרגעים הכי קשים קשורים לפחד שכתבתי עליו, אבל לא זהים אליו. אלו הרגעים שבהם משתלטת על הגוף והנפש מרירות כזוף שהדבר היחידי שהיא יכולה לחשוב עליו זה "אני לא רוצה להיות פה". איזושהי תחושה של חוסר בית, גם כשאני בתוך ארבעת הקירות שלנו, שגורמת לי להתגעגע בעוצמה למקום אחר; אייזושהי תחושה של חוסר הבנה בסיסית של המקום בו אני נמצא, שמעלה את השאלה, למה לסבול.
יש לכך הרבה תשובות רציונליות, החל מהבנליות ביותר ועד לעמוקות עד מאוד, כמו למשל שבאתי לכאן בדיוק בשביל התהליך הזה, הקושי הזה, שממנו אני יכול לצמוח ולהשתנות. אבל ברגעים הכי קשים התשובות הרציונליות יכולות ללכת לחפש את החברים שלהן, כי אני, כמו ילד, פשוט רוצה הביתה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/10/2006 20:40, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-23/10/2006 20:39

---