משהו חרדתי
משהו לאה מרחף באוויר, חרדתי, לא נתפס. חוסר התקשורת עם הסביבה: בגלל הצינון אני בקושי שומע באוזניים, ומצד שני כאילו כל הזמן יש איזו המייה באוזניים. אולי גלי הים, אולי הדם בעורקים, אולי משהו קצת פחות קונבנציונלי.
מנסה להיתפס בדברים, והם גולשים-חומקים. לאן נעלמו הקוראים (זכותם להעלם, לקרוא בלוגים אחרים, או סתם לא להגיב כי לא היה להם מה להגיד), מה קרה לסקייפ שלי (תקלה עולמית, תתוקן תוך 24 שעות), מה הייתי צריך לעשות ושכחתי (לא יודע, שכחתי).
תאריכים רחוקים הופכים קרובים ולהיפך. הביקור המתקרב הופך דמיוני ככל שהוא נעשה יותר מוחשי; הספר שיצא לאור הופך לאיזו ברייה חמקמקה שכולם יודעים עליה אך איש לא ראה אותה עדיין. דיונים תיאורטיים הופכים למעשיים ולפתע מתחולל איזה מונסון קצת בחלל שבין חדר העבודה למטבח.

חייב להיות פער כלשהו בין להגיד את הדברים בבטחה לבין לתפוס עמדה מתנשאת. חייב להיות מקום להשתחל, כזה שיאפשר קוהרנטיות ובנייה מסודרת אך לא יהפוך כל דיבור להרצאה.
אני לא רוצה להיות בובה מנופחת מחשיבות עצמית, אבל יש לי דברים להגיד, ואמירתם באורח חד, מדויק ותקשורתי ככל האפשר היא לא רק זכותי אלא גם חובתי. אלא שהמערך המדויק הזה חייב לשמור כל הזמן מרחק נגיעה מהאש הבוערת בפנים: לא קרוב ולא רחוק מדי, לא לגעת ולהישרף ולא להתרחק ולהתאנלט (= להפוך לאנליטי).

ללכת דרך המונסון כמו בפוסט הקודם זה לא אומר רק להתמודד על המשברים, אלא במקום מסוים להימנע משיכוכם, ולפעמים לעשות בדיוק את הדבר ההופך משצריך כדי להביא אותם לנקודת רתיחה. זה תהליך שאני מוכן אליו שהוא עוסק בי בלבד, אבל הוא בהחלט עלול לפגוע באחרים, מה שהופך אותו לפעמים לבעייתי.
על חלופות נדבר אחר כך.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/8/2007 20:39, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, אהבה ויחסים, קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/8/2007 09:35

---

אשמה יצירתית
כשהייתי בקורס מנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, היתה לנו סדנא עם מנחה אורח, שהוא גם סופר צעיר ומצליח, נקרא לו ס'. אחרי שדיברנו הרבה על הנחיה, יצא לנו גם לשאול על טכניקת הכתיבה שלו, ואז הוא סיפר לנו איך כתב את הספר הראשון שלו. מסתבר שבאותה תקופה היתה לו עבודה קבועה (משהו פקידותי אם אני לא טועה) מתשע עד חמש, ואחרי העבודה הוא היה חוזר הביתה, מדליק את המחשב ומתיישב לכתוב, עד השעה עשר, ואז מכבה את המחשב והולך לישון. וחוזר על זה כל יום.
קראתי פעם ראיון עם דוד גרוסמן, שבו סיפר על איך הוא 'עובד בלכתוב'. קראתי גם משהו דומה על סטיבן קינג. מכל הסיפורים האלה מתגנבת לפעמים ללב התחושה שכתיבה טובה באמת, כמו כל מקצוע, דורשת עבודה, אימון, זמן, התמדה. בין אם מדובר בכתיבה עצמה, בעריכה או בהכנה (תרגילי ריכוז, כתיבת רצף, תרגילי התבוננות), נראה שצריך להשקיע זמן ואנרגיה בתחום כדי ליצור משהו איכותי (וזה לא מפתיע - חישבו כמה זמן צריך הכנר להתאמן כדי להצליח). הסיפור של ס' גם רומז לכך שגם אם אף אחד לא משלם לך כדי לכתוב, אפשר למצוא מספיק זמן לכתיבה רצינית; ומאחר שאי אפשר יותר להאשים את המערכת, האשמה חייבת ליפול על הכותב עצמו.
כי כמה שאנסה, אין סיכוי שאקדיש את כל השעות שבהן איני עובד לכתיבה. למעשה, ההפך הוא הנכון: הכתיבה חוטפת פה ושם דקות גנובות, בקצה של יום או בתחילתו, ביום א' פתאומי שבו לא עושים כלום או בהמתנה לרכבת. והאשמה לא מאחרת לבוא. "אינך יוצר באותה רצינות שהיית יכול," אני אומר לעצמי, ועצב קיומי נופל עלי (בעיקר כשסגריר בחוץ). כאילו נדרש רף מסוים של שעות בשבוע כדי שאוכל לראות את עצמי כיוצר.
אוסקר וויילד אמר שהוא מעדיף להכיר סופרים גרועים ולא סופרים טובים, כי הסופרים הטובים כותבים את החיים שהם מפחדים לחיות, והסופרים הגרועים חיים את החיים שהם מפחדים לכתוב. אני אוהב לחיות - לבשל, לאהוב, לצאת, להכיר, לטייל, לחוות - וזה לא משאיר הרבה זמן לכתיבה. האם, כפי שוויילד טוען, נידונתי להיות סופר גרוע?

הבלוג, אגב, משחק תפקיד כפול בבלגן הזה. בחיי היומיום הוא עוד אחד מגנבי הזמן, האשמים בשדידתו של זמן הכתיבה היקר ובהסטת רעיונות טובים לפוסטים במקום לשירים. אני מתגונן בטענה שהכתיבה בבלוג היא עבודה יצירתית (בעיקר בחלקים הפחות קוהרנטיים), ובכך הופך אותו לאחד מהטובים; אבל אז מוחלפת אשמת האי-כתיבה באשמת האי-כתיבה-בבלוג, ויומיים ללא פוסט (כפי שחלפו עכשיו) יוצרים מחדש את האשמה היצירתית התמידית. וכפי שהאשמה היצירתית הרגילה אינה נרגעת אחרי כתיבת שיר, גם הפוסט הזה לא ישכך לגמרי את אשמת הזנחת הבלוג; אבל אולי קצת.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/8/2007 10:16, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי, שחרור קיטור
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Nilly ב-9/8/2007 17:13

---

רעש בחיי
"קשה לי לשמוע את עצמי ברעש הנורא"

(רפי פרסקי)

העולם המודרני דורש כל מיני טכניקות-תפעול. רוב האנשים, למשל, חייבים לעבוד למחייתם, אבל העבודות מגוונות וכל אחת מהן דורשת סוג אחר של יכולת, כישרון, והשקעה. עבודה אפשר לנסות לפחות לבחור לפי הכישורים, לפי מה שמעניין אותך.
דרישות-תפעול אחרות הן יותר אוניברסליות: אדם צריך לתפעל את כספו (השקעות, הוצאה נבונה, חיסכון, מכירה עצמית), לתפעל את גופו (צחצוח שיניים, ויטמינים, אימון כושר), לתפעל את ביתו (תיקונים, קניות, ריסוס נגד ג'וקים), לתפעל את החברה מסביבו (קשרים, אירועים, מסיבות), לתפעל את המכשירים המקלים על חייו (או לא). אפשר לחלוק את האחריות לכל התפעולים האלה עם בן זוג, אבל אז צריך גם לתפעל את הזוגיות, וזה לפעמים קשה לא פחות.
את רוב טכניקות-התפעול לא לומדים בבית הספר אלא מגלים באיטיות מתוך החיים עצמם, בהשקעה של זמן, כסף, אנרגיה ורגשות. בכל שלב הן נעשות מסובכות, ושוב יש לעשות צעדים ראשונים בשדה המוקשים של התפקוד היומיומי. ואם נמשיך את המטאפורה הצבאית, זה בעצם יותר לצעוד בתוך מטח של כדורים הנורים אליך כל הזמן מכל הכיוונים.
לפני שנים חשבתי שבשלב מסוים זה פשוט ייגמר, באחת משתי דרכים - או שאדע כבר כל מה שצריך לשעת ואהיה 'מבוגר', חכם ובטוח בעצמו, או שאחד הקליעים המטאפוריים ימצא אותי, ואני אשאר מחוץ למסלול, אגיע סופית למצב של חוסר יכולת לתפקוד יומיומי. אלא שזו היתה רק הגזמה דרמטית; עם השנים התבהר לי שהמצב הקיומי הוא איכשהו ביניהם - עם הראש מעל המים, אבל כל הזמן מפרפר בידיים שלא ליפול. מיישם את טכניקות התפעול, ובכל זאת מרגיש שאין לי מושג איך זה עובד. מפסיד כל הזמן אבל נשאר בליגה.
יש נחמה בהכרה שלמדתי יכולות מסוימות לתפעל את העולם, ובביטחון המסוים (מאוד מסוים) שהאדמה לא הולכת ליפול לי מתחת לרגליים. אבל המחיר, מבחינתי, הוא מצב של כיבוי שריפות תמידי, שבו תמיד משהו זקוק לתשומת לבי כדי לפעול. בקיצור - רעש. וברעש קשה לשמוע ולזהות את העצמי, שלא לדבר על לתת לו להתבטא. וכשיש רעש בחוץ קשה לייצר שקט בפנים, ואי אפשר אפילו לזהות אם הרעש בפנים הוא אמיתי או רק השתקפות של הרעש בחוץ.
שמחה מעורבת בעצב מעורבת במציאות מעורבת בשער הדולר מעורבת בבחילה מעורבת בארוחת ערב מעורבת ביללת החתול מעורבת בפרק של באפי מעורבת בחלומות ובמזג האוויר ובאתרי אינטרנט קיקיוניים ובמה לא. אני נזכר במשפט נפלא של הסופר הרלאן אליסון:
"החי ברעש מתמיד מקיץ בשל הדממה"

האם בחיים המודרניים תיתכן דממת-יקיצה?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/8/2007 01:19, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-7/8/2007 15:10

---

Oofness

מעיקות מסטיקית מעצבנת החלה משתלטת על החלקות הטובות, ולאט לאט גם מטפטפת בין קירות הבלוג. לאחר שכבשה את כותרת המשנה ואת הערת הצד, לא נותר לי אלא לפנות לה את הבמה המרכזית ולראות מה יש לה להגיד.
תחושת ה'אוווווף' אינה נובעת אף פעם מאסונות גדולים; לאלה יאים יותר השתיקה וההלם. מה שמצית אותה היא סדרה של נאחסים קטנים, ממגש שהחליט להתאבד בקפיצה ממקומו שמעל הארון ועד אי-הבנות מתסכלות במפגש עם פקידים חסרי סבלנות ושונאי זרים במשרדי האוניברסיטה. תוסיפו לזה 28 מעלות בארץ נטולת-מזגנים, קרטון חלב שהגיע מקולקל מהסופר ואת נסיקתו המעצבנת של היורו, ותקבלו ארשת פנים זעפנית שאינה מצליחה להתעודד מכל מיני גורמים שבימים כתיקונם היו מחזיקים אותה היטב מעל המים.
הבעיה העיקרית בתחושה הזו היא האינרציה שלה: מצד אחד, היא נוטה לגרום לעצבנות שבתורה מובילה לאסונות נוספים (טלפונים נופלים מהידיים, מטלות חשובות נשכחות וכו'); מצד שני, היא שולחת אותי לנתיבי הבריחה הפשוטים של האינטרנט ומשחקי המחשב, שלאחר שעה של שוטטות מחזירים אותי לאותו מקום בדיוק, רק עם צוואר תפוס ותחושת אשמה מטרידה על שיש לי עכשיו שעה אחת פחות לספר לקוראינו הנאמנים על נפלאותיה של בראשוב, רומניה.
את ה'אוווווווף' יכול לפתור רק שינוי פתאומי - רעיון חדש ומדליק, הישג פתאומי ומפתיע, שינוי חד במזג=האוויר או חופשה בשווייץ (הכי טוב). האופטימיות מזכירה לי שהשינוי הזה תמיד בא בסוף, אבל בינתיים נשארת המועקה (כמה טוב שאפשר לפחות לפרוק אותה בבלוג...)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/7/2007 21:08, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-21/7/2007 20:36

---