תן לו בשיניים
בלוג זה החל את דרכו (כפי שמרמזת כותרת המשנה) בנסיון לתעד ברוח טובה את המעבר שלנו לגרמניה ואת ההבדלים בין התרבויות. אלא שבנקודה מסוימת הגורמים האלו הפכו מדברים קטנים ומציקים (או נחמדים) לצרות בינוניות עד גדולות, שהרגשתי שהבלוג (והראש שלי) מתמלא רק בהם, ומנקודה מסוימת (ע"ע "כסף זה לא רגש") הבלוג מתעד יותר את התהליך הנפשי של ההתנתקות שלי מחישובי הפסדים, ונמנע - כמעט במתכוון - מכניסה לחוויות המעבר הקשות יותר. אבל זה לא אומר שהן נפסקו, ולראייה, הסיפור הבא.
אחד הדברים הראשונים שידענו שאנחנו צריכים כאן זה ביטוח רפואי. בכל הבלגן של ההתחלה לקח לנו זמן להתחיל את התהליך, אולי בגלל שבראש שלנו היו קופות החולים בארץ: אתה הולך, ממלא טופס, נרשם.
הסתבר שזה לא בדיוק ככה. כדי שלא נסתבך עם עשרות קופות החולים והביטוחים הרפואיים שיש לנו כאן, ירון המליץ לנו על החברה שהוא עובד אתה, שהיא אמנם לא זולה אבל מאוד איכותית, והם גם מדברים אנגלית. ואכן, שוחחנו עם סוכן החברה והוא הסביר לנו שעלינו לקבל ממנו טפסים ולקבוע בדיקה אצל רופא ובדיקה אצל רופא-שיניים. מיד רצנו לירון לקבל המלצות על רופאים, אךבעוד שהרופא שהומלץ (ד"ר פיל החביב) היה יכול לפגוש אותנו כמעט במיידי, לרופא השיניים של ירון לא היה תור עד אמצע נובמבר.
מאחר שלא רצינו לדחות עוד את הביטוח, ומאחר שבסך הכל מדובר בבדיקה, אספנו סדרה של טלפונים של רופאי שיניים בסביבה (מסתבר שהרחוב שלנו הוא אבן שואבת לרופאי שיניים) ולאחר שתיים-שלוש שיחות מצאנו אחד עם תור קרוב.
בנקודה הזאת כדאי להזכיר שלי יש היסטוריה ארוכה של רופאי שיניים. שילוב של אנטיביוטיקה חזקה בגיל צעיר, שפגעה בחוסנן, נטייה למתוק ואישיות קופצנית (שהתקשתה לשמור על צחצוח שיניים יסודי כהרגל קבוע) גרמו לכך שבפה שלי יש יותר כתרים מבארון של מלכת אנגליה. מודע לכך, ניגשתי לרופא השיניים שלי לפני הנסיעה והשלמתי את כל הטיפולים שהוא ראה לנכון לעשות, כדי לא להצטרך לעשות אותם כאן. גם אסנת עשתה מהלך דומה (אם כי אצלה סדר הגודל שונה לחלוטין). כמו-כן חשוב להזכיר שחברת הביטוח הרפואי הבטיחה לשלם עבור בדיקת השיניים, ולכן הרגשנו חופשיים כציפורי דרור כשנכנסנו למשרד.
ד"ר גונתר וצוותו היו נחמדים ביותר, והסבירו לנו באריכות כשלא הבנו דברים. אחר-כך עברתי בדיקה (שבמהלכה מלמל הרופא ארוכות ובקטעים רבים החל פשוט לצחקק לעצמו) וצילום. בסוף הבדיקה הושיב אותי המצחקק והסביר לי מה כל העניין: לטענתו, הפה שלי דורש סדרה ארוכה, קשה ובעיקר יקרה של טיפולים, כי כל העבודה שנעשתה בארץ על הכתרים שלי לא בסדר. הוא גם הזהיר אותי שחברת הביטוח שלי עלולה לא לבטח במקרה זה, ושאולי עדיף לפנות לביטוח רפואי אחר, שלא עושה כאלו בדיקות. ההסבר לקח זמן, כי נאלצתי לשלוף פעמים רבות את המילון הגרמני-אנגלי שלי.
מיד אחר-כך חזר תהליך דומה (אם כי בהיקף אחר) עם אסנת, והיא גם קיבלה את ההסבר הסטנדרטי של רופאי שיניים על איך מצחצחים וכו'. בנוסף, ד"ר גונתר תהה בפנינו אם חברת הביטוח תהיה מכונה לשלם גם על הכנת תכנית טיפול, ומאחר שלא ידענו, אמרנו לו שיכין בינתיים רק את הבדיקה.
יצאנו מבולבלים, ולמחרת התקשרנו לביטוח הרפואי. הסוכן שלהם שמע את הסיפור, ורתח: הוא טען שהוא מכיר רופאי שיניים כאלו, שגונתר ניסה פשוט לעשות קופה, ושנגיד לו לרשום דיווח מינימלי (ובטח שלא לעשות תכנית טיפול). במקרה הכי גרוע, הוא אמר, אם ה"בדיקה" של גונתר לא תאפשר לבטח אתכם, תיבדקו אצל הרופא השני, ותשלמו על הבדיקה אצל גונתר (חברת הביטוח תשלם על הרופא השני). הוא טען שמאחר שמדובר בתעריף קבוע, זה לא צריך לעלות הרבה.
ניסינו לאתר את גונתר כדי להודיע לו שלא יעשה תכנית טיפול, אך המזכירה האלקטרונית ענתה וטענה שהם בדרך לחופשה בת שבוע (היה יום ו'). בסופו של דבר הגיעה אלינו המזכירה שלו והביאה לנו את הבדיקות (אמרתי לכם שחיפשנו את הרופאים הכי קרובים) ואת החשבון.
וכאן, כמו הרבה פעמים כשעינינו שזפו את המילה Rechnung (חשבון), הן חשכו בבת אחת. אז נכון, הבדיקה עצמה לא היתה יקרה (20 יורו) אבל בחשבון הופיע גם חשבון על הצילום (40 יורו) ועוד סעיף, שאחרי עבודה מאומצת עם מילון התחוור לנו כ"עצות מיוחדות מעל ומעבר למקובל, תוך התמודדות עם דוברים בשפה זרה" (30 יורו). כן, על אותן עשר דקות שבהן הוא הסביר לי על קופות חולים וירד על הרופאים בארץ, או ישב עם אסנת והסביר לה איך מצחצחים, מנסה ד"ר גונתר לגבות מאתנו לא פחות מ-30 יורו לאדם. בהתחשב בעובדה שאף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו מעוניינים ב"עצות מיוחדות" ואף אחד לא אמר לנו כמה זה עולה, הרגשנו מרומים עד מאוד, כועסים ביותר, וחסרי אונים מול החוצפה (בגרמנית Frechheit).
אז שוב, כסף זה רק כסף, אבל כשאתה משלם אותו לרופא שיניים נצלן שמנסה לעשות קופה על חשבון זרים שלא יודעים מספיק טוב את השפה, זה כואב כמעט כמו חור בלי סתימה. אנחנו כמובן ננסה לעשות מאמץ לגלגל את החשבון על חברת הביטוח וכן הלאה; אבל הנזק העיקרי הוא הצורך להתעסק שוב בכמה תמימים אנחנו ובאיך מנצלים אותנו בלי הפסקה.
אבל אולי זה המס שצריך כדי לחיות בארץ חדשה וללמוד את מנהגיה. מנהג נחמד מאוד, למשל, הוא השוק יד-שניה שמתקיים לא רחוק מביתנו בשבת השניה של כל חודש. אתמול חזרנו משם עמוסי כל טוב - שולחן עץ לסלון, שולחן קפה עם אריחים מצוירים, מתלה למעילים, כסא עץ בסגנון עתיק, שמלה אדומה לאסנת, שני שטיחונים חדשחם ומפנקים לליד המיטה, מנורה ליד המיטה, שלושה ספלים לתה ועוד הרבה פיצ'יפ'קעס, והכל בפחות כסף ממה שמנסה לשאוב מאתנו הר גונתר המצחקק. אז יש עוד תקווה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/10/2006 09:07, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, מעברים 10-20-30
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של shayandherfangies ב-16/10/2006 17:54

---

הפסנתר
המשלוח הימי הגיע. המשלוח הימי הגיע.
אני יכול לשבת ולצבוט את עצמי פעם אחר פעם, כל כך לא-אמיתית התחושה. כמעט ריחוף.
זה בין השאר בגלל שעד שהוא הואיל להגיע במלואו, זכינו לחוות שוב את השירות ה'נפלא' של חברת ההובלות שלנו, ולבלות שעה וחצי בסצינה שהזכירה לי יותר מכל את הסרט הניו-זילנדי הנפלא 'הפסנתר'. מי שראה, יודע על מה מדובר: פסנתר כנף עומד נטוש על החוף, תחת כיפת השמיים, ממתין שמישהו ייקח אותו. זו לא רק הסצינה הכי חזקה בסרט, אלא גם זו שמופיעה על הפוסטר והפסקול.
איך הגענו לכאן? אחורה, אחורה.

כשיצאנו מהארץ התלבטנו ארוכות אם לעשות הובלה ימית. מצד אחד, ידענו שזה יקר; מצד שני, גם לקנות המון דברים מחדש 'שם' נשמע לנו יקר, ולעזוב את הארץ בלי התווים של אסנת, ספרי השירה שלי ואלבומי החתונה שלנו נראה לנו גזירה שאי-אפשר לעמוד בה. אבל אמרנו שנחסוך ולא ניקח יותר מדי.
עשינו סבב בין חברות הובלה ימית, וכולן נתנו לנו בערך אותה הערכת מחיר, שיצאה בסביבות אלף יורו. זה נראה לנו הרבה, אבל סביר; ומאחר שאמרו לנו שלפי ההערכה יש לנו בקושי שני מטר קוב, וממילא משלמים על מינימום ארבעה, החלטנו (יותר מדויק: אסנת החליטה, ואי אפשר היה להזיז אותה מזה) שניקח גם את הפסנתר, שהיה אמור להוסיף לנו עוד שני מטר קוב ולסגור עניין. בירור עם חברת ההובלה העלה שפרט לנפח, לקיחת הפסנתר תוסיף לנו עוד 100 דולר למחיר עבור ארגז מיוחד בשבילו; זה בהחלט נראה לנו סביר, והלכנו על זה.

ביום של האריזה החל הטיפוס הזוחל במעלה סולם המחירים. תחילה הבהירו לנו האורזים שיש לנו משהו בסביבות שישה מטר קוב ולא ארבעה (כולל הפסנתר), והמחיר בהתאם. אחר כך הם נזכרו שהצעת המחיר שנתנו היא ללא מע"מ, שצריך לעשות גם ביטוח על הכל, ושכל זה מתורגם לאירו ב'שער ספנות', שהוא היציג פלוס שלושה אחוז. לנו לא נותר אלא להנהן, ולחתום על צ'ק של יותר מ=10,000 ש"ח, לא כולל טיפ שמן למובילים. נשימתנו נעתקה. תחשבו בעצמכם - אתם נותנים לאנשים זרים את כל חפציכם היקרים פלוס 10,000 ש"ח. לא תתרגשו?

אלא שבכך בהחלט לא נגמר הסיפור.
חברת ההובלה (שבעצם לא מגיע לה להישאר אנונימית, אז מעתה תיקרא בשמה האמיתי - גאמא שיפינג) היא אולי מקצועית באריזה, אבל רחוקה מלהיות שירותית במיוחד. כל שירות שהיינו צריכים מהם - החל ממשלוח הקבלה המלאה על התשלום ופירוט הביטוח, וכלה בקבלת שמו של האיש בהמבורג שאנחנו אמורים לברר ממנו מתי המשלוח מגיע - דרש סדרה של טלפונים, העברות, הבטחות ש"יחזרו אליכם" שלא מולאו, וכן הלאה. גם לאימיילים הם לא ענו, למרות שקיבלו אותם. ממש הרגשנו לבד.

ההרגשה המעיקה התחזקה כשהמשלוח התעכב - בעיקר בגלל ידידנו נסראללה ימ"ש, שהפגזותיו גרמו לפקק אדיר בנמלי היציאה של ישראל. בשבוע שעבר כבר חשבנו שהכל מאחורינו, אלא שביום חמישי, יחד עם ההודעה הסופית שיבואו לפרוק אצלנו ביום ב' בבוקר, נפלה עלינו פתאום עז, בדמות 300 יורו נוספים שהנציג בגרמניה הודיע לנו שאנו חייבים לגאמא שיפינג הנכבדים, כתשלום על האחסון בנמל בזמן שהמטען שלנו חיכה בסבלנות בפקק החיזבאללוני. במלים אחרות, נסראללה חייב לנו 240 יורו (השאר זה מסי נמל בהמבורג).
מעבר לעובדה שהתרגזנו עד עמקי נשמתנו על כך שגם המטען מתאחר וגם אנחנו צריכים לשלם על זה, כעסנו במיוחד על כך שהעניין הופל עלינו ברגע האחרון; הנציג בגרמניה התנצל עמוקות וטען שהוא היה בטוח שגאמא הודיעו לנו, מה שכמובן לא קרה. מובן שאת גאמא היה קשה להשיג, ותיכף נכנסו לסופ"ש (תחילה בארץ ואז כאן)... כשהשגנו בשן ועין את האדם הנכון ונבחנו עליו ארוכות, הוא הסביר שעלויות בלתי צפויות כאלו הן לפי החוזה אחריותנו; אבל אנחנו תהינו למה לא סיפרו לנו על זה קודם, ואיך יכול להיות שההוצאות האלו בלתי צפויות אם כשארזו לנו את הדברים המלחמה כבר היתה בת שלושה שבועות לפחות.

הפרק האחרון בסאגת גאמא שיפינג נרשם הבוקר. בשעה טובה, ולמעשה חצי שעה לפני הזמן, הגיעו המובילים, שני גרמנים חייכנים ונאים, ודי מהר העלו מעלה את החבילות, שכולן הגיעו בסדר גמור, פרט לתמונה אחת שהזכוכית שלה נשברה (ושני הגרמנים מיד הבהירו שהחברה תשלם). ואז הם הלכו להביא את הפסנתר.
חיכינו, חיכינו, חיכינו וכשנמאס לנו ירדתי למטה. הפסנתר עמד ברחוב, קרוב לבית, כשהוא מקולף מרוב קליפות האריזה שלו ומוקף בנילון פצפצים בלבד. שאלתי את הגרמני התמיר מה קורה, והוא הסביר שהם בדקו, ולא יוכלו להעלות את הפסנתר בשני אנשים בלבד, ושהוא התקשר לברר אם יכולים לשלוח להם עוד אחד לעזרה (Zu Hilfe, zu Hilfe, zu Hilfe!)
אחרי זמן מה וכמה שיחות נזעמות לחברה בהמבורג ולגאמא שיפינג בישראל, הסתבר שגאמא לא הודיעו לגרמנים שבכלל יש פסנתר בהובלה, שלגרמנים אין בן אדם נוסף, שגאמא מתנערים מאחריות, ושהפתרון היחיד המוצע לנו הוא לשכור חברת הובלה מקומית שתעלה לנו את הפסנתר הביתה - לא היום, אלא מתי שהוא בהמשך השבוע, ובתשלום של 120 יורו, שגאמא אולי יהיו מוכנים "באמת כמחווה" להשתתף בחלק ממנו. שירותיים כבר אמרתי, לא?
למזלנו (אין כמו המזל שלנו), יש גידו. גידו (עיינו ערך) הוא בחור חזק, גבוה, אוהב אתגרים ודובר אנגלית, שעוזר לנו בעת צרה. במקרה זה הזעקנו אותו משנתו, הסברנו לו את המצב, והוא הסכים לבוא ולהיות האדם השלישי בסחיבה (כמובן בתשלום, אבל לא 120 יורו). הבעיה שהוא היה יכול להגיע רק ב-12:00.
וכך הגענו לסצינה שתיארתי בהתחלה - הפסנתר עומד באמצע המדרכה, ממתין; אני יושב לידו על כיסא מתקפל שהורדתי כדי לשמור שאף אחד לא נתקל בו או עושה לו משהו, וקורא ספר תוך חצי-שיחה עם גרמני-תמיר; ואסנת מדווחת במייל על מצבנו לכל מי שיסכים לשמוע.
סוף הסיפור היה פחות דרמטי: גידו הגיע בזמן, ואחרי שזחלתי מתחת לפסנתר בנסיון לעזור הבינו כולם שאפשר לוותר עלי והעלו את הפסנתר בשלישייה עד למקומו בסלון. ואז אסנת נשמה בפעם הראשונה מאז תשע וחצי (מה שהסתבר כמוקדם מדי, כי מבט שני הראה דפיקה קטנה בפינה השמאלית-אחורית. בתקווה הביטוח ישלם).
אבל באמת, סוף טוב הכל טוב. כל הדברים כאן, המסמכים החסרים נמצאו, ויש לי מדפסת (!), כונן CD (!), ונעלי בית חמות (!!!). אסנת כבר יושבת ומתאמנת על הפסנתר, ובימים הקרובים גם נוכל ליהנות מהמחשב הנייח (כשנקנה מסך), מהדי. וי. די. (כשנקנה רמקולים וטלוויזיה) ומכלי המטבח ששלחנו (כשגידו יתלה את הארונות שהרכבנו ויהיה להם מקום). עד אז, צפו להרבה פוסטים שקשורים איכשהוא לשורש 'משלוח', 'שלח', 'שליחות' או 'שולחן', ולמעט מאוד סימפטיה לגאמא שיפינג.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2006 18:09, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-10/10/2006 21:43

---

ומאוד לא פשוט לחכות
אז אתמול נודע לנו שההובלה הימית שלנו עברה בשלום את המכס, וזה אמור היה לשחרר אנחת רווחה, אבל הבעיה היא שצריך עוד להביא אותה מהמבורג לכאן, וזה - לפי חברת ההובלה - אמור לקחת 'עד שבועיים', רק שבאמצע נדחק חג לאומי - יום איחוד גרמניה, ב-3 לאוקטובר - ועושים אליו גם גשר, כך שמי יודע מתי זה יגיע.
ההמתנה קשה, בגלל שזה כבר עוד עיכוב לאחר עיכוב קודם בהגעת המשלוח להמבורג, שנגרם בגלל המלחמה (זוכרים שהיתה?), כך שהמשלוח יגיע ממש בגבול העליון של הזמן שאמרו לנו בחברת ההובלות, אם לא מאוחר יותר. וככל שהימים עוברים, כך מתגלה כמה וכמה דברים חיוניים נמצאים במשלוח הזה: פרט לפסנתר, שאסנת זקוקה לו כדי להתאמן, ולמחשב הנייח, שאנחנו זקוקים לו כדי לא להתנפל שנינו על המחשב הנייד המסכן, יש שם גם כלי מטבח, DVD, ספרים (סיימנו את כל הספרים שהבאנו 'לבינתיים', וכאן יש רק בגרמנית), נעלי בית חמות שלי, עוד בגדים חמים (לקראת החורף הממשמש ובא), סל כביסה, ואפילו - בגלל טעות טפשית שלי - את תעודת הנישואין שלנו, שאנחנו זקוקים לה כדי להירשם כאן.
הפריט האחרון מעיק במיוחד עלי, שכמי שאין לו אזרחות גרמנית חייב להוכיח את נישואיו לאזרחית (אסנת) כדי לשהות כאן יותר משלושה חודשים. ואף כי עבר חודש בלבד, כבר מתחילים לי כל פעם מחדש הסיוטים של משטרת ההגירה הפורצת לביתנו ושולחת אותי לנמל התעופה. זה כמובן פחד לא רציונלי, שהרי ברגע שההובלה תגיע הדברים אמורים להסתדר, אבל הוא הופך את ההמתנה למתוחה עוד יותר. העובדה שהכל נגרם מטעות שלי, והנטייה שלי לנתח למוות כל פריט מידע, רק מחזקות את החרדה, שלפעמים מונעת ממני לראות את כל היופי שמסביב (סתיו עכשיו, ובכל מקום יש פירות יער, פטריות, פרחים וברווזים).
זו נטייה כללית שלי, שונה מזו של אסנת, שאם יש משהו לא-פתור - או משהו שצריך לחכות לו, ואין לי מה לעשות לגביו - זה ממשיך להעיב עלי, כמו איזה ענן בקצה התמונה, כל הזמן מוכן לקפוץ ולמלא אותי. ברגעים האלה אפילו הדברים הטובים מקפיצים לי את ה "כן, אבל..." ואני נעשה חסר סבלנות גם לדברים שאין להם כל קשר להמתנה.
במלים אחרות, כל עוד המשאית לא תגיע מהמבורג - ואולי גם אחר-כך - אתנחם בכך שלאה גולדברג כבר כתבה את זה מצוין:

"ועוד לא קל לנשום
ועוד לא קל לחשוב
מול הרוח
ועוד לא קל לנשום
ועוד לא קל לחשוב
ומאוד לא פשוט לחכות"
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/9/2006 13:44, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של תגובה ב-7/10/2006 22:23

---

אור לגויים
קוראיו הוותיקים של הבלוג הזה (אם יש כאלו בכלל) זוכרים ודאי שכבר בפוסט הראשון הזכרתי, בלי להרחיב, איזה מקרה עצוב הכולל חתול, שולחן ומנורה. עכשיו שראש השנה מאחורינו ויום כיפור הולך ומתקרב בצעדי ענק, אולי הגיע הזמן לגולל את הסאגה בשלמותה.
הכל החל בלילה האחרון לשהותנו אצל אנדריאה, ידידתו של ירון שהציעה ברוחב לב לארח אותנו בביתה עד שנמצא דירה. זה נראה סביר, בהתחשב בעובדה שבבית הענק אפשר היה לשכן משפחה מרובת ילדים והיה נשאר מקום. קיבלנו לרשותנו עליית-גג עם שני חדרים ושירותים, מזרונים ושמיכות, ושולחן עליו יכולתי להניח את המחשב ולעבוד. הסידור עבד יפה בהתחלה, ואנדריאה פינקה אותנו - ארוחות כל יום, סימון דירות בשבילנו בעיתונים ואפילו מנורה מתוחכמת, שנדלקת ונכבית במגע.
אבל בימים האחרונים לשהותנו כבר היה ברור שכל הצדדים רוצים שהעניין הזה ייגמר מהר ככל האפשר: לאנדריאה נמאס שאנחנו מתערבים לה בסדרי הבית המאורגנים כל-כך, לנו נמאס מלישון על מזרונים בעליית-גג בלתי-מוסקת; והחתול בכלל יצא מדעתו מהצורך לגור במרחב קטן כל-כך. כתוצאה, עשינו כל מאמץ וקבענו שנעבור לדירה בזמן המוקדם ביותר האפשרי - יום שישי בבוקר, שבו היתה אמורה להגיע המיטה שלנו מאיקאה והיו אמורים לחבר לנו את החשמל. ובגלל שאנשי איקאה הודיעו שהם יגיעו בין שבע לעשר בבוקר, קבענו לקום מוקדם ולהגיע לדירה בשבע (הישג אדיר לכל הדעות, במיוחד כשאסנת היא אחד האנשים שצריכים להתעורר).
אלא שאז, כשעליתי למעלה אחרי ישיבה ארוכה ושיכורה על המרפסת עם אנדריאה ופתחתי את הדלת, חשכו עיני. החתול (ככל הנראה) נבהל ממשהו, נתקל באחת מרגלי השולחן (שהיה, מסתבר, בסך הכל פלטת עץ על שתי תמיכות) והפיל ארצה את כל מה שהיה עליו. במבט מהיר הערכתי את החורבן: המחשב שרד (מה זה נפילה מגובה מטר עבור מי שישרוד בעתיד גם מקלחת?), האוזניות נשברו חלקית, והמנורה המיוחדת, זאת שקיבלנו לשירותנו, נשברה לרסיסים.
ההלם היה מוחלט. אסנת,שעלתה מעלה קצת מאוחר יותר, לקחה את זה אפילו יותר קשה ממני. "זה ממש רעה תחת טובה" היא אמרה, ושנינו היינו המומים מכך שאחרי עשרה ימים שבהם הצלחנו אנחנו, הבית והחתול לשמור על תלת-קיום בשלום, דווקא עכשיו....
לרוע מזלנו (ואולי למזלנו) לא נשאר לנו הרבה זמן לבכות, כי היינו צריכים לקום מוקדם. מאחר שעמדנו לצאת לפני שאנדריאה קמה, החלטנו לספר לה על המנורה רק מאוחר יותר, אולי אחרי הצהריים, ולנסות (אולי) למצוא מנורה דומה לפצות אותה.
הפרק הבא בסיפור נרשם באותו היום אחר-הצהריים. מאחר שנתקענו בהרכבת המיטה כי לא היה לנו מברג, החלטנו לקחת את האוטו לעיר לקנות כמה דברים שחסרים לנו ולחטוף משהו לאכול. אלא שלא היינו לגמרי מאופסים (בשל בעיה בתחושת הזמן של המחשב קמנו שעה מוקדם מדי) והגענו בטעות לאזור לא-מוכר של העיר, שם נכנסנו למגרש חנייה כדי להסתובב ולנסוע חזרה. באותו רגע זיהתה אסנת, שחושיה החדים מעולם לא הכזיבו, שמגרש החנייה שייך לחנות מנורות, והעלתה את האפשרות שנמצא מנורה חלופית לזו שנשברה. טו מייק א לונג סטורי שורט, כך אכן היה: מצאנו במחיר סביר מנורת מגע דומה מאוד לזו שנשברה, וקנינו אותה.
גאים ומלאי הכרת תודה לקוסמוס התייצבנו מאוחר יותר באותו יום בביתה של אנדריאה, וסיפרנו לה את החדשות העצובות. למזלנו, היה לה בדיוק פנצ'ר בגלגל (לא באשמתנו) ויחד עם המנורה החלופית שהבאנו זה פתר את העניין. או לפחות כך חשבנו.
מספר ימים לאחר כל הסיפור, בביתנו החדש, קיבלנו אימייל מאנדריאה. בנוסף לברכות הצלחה בדרך ושאלות על התאקלמותנו בבית החדש, היא ציינה גם שבמנורה שהבאנו חסר - למרבה הצער - חלק חשוב, ושרצוי שנחליף אותה. בשיחת טלפון היא הבהירה גם שמאחר שחסר חלק, ודאי ישמחו בחנות גם להחזיר לנו את הכסף ששילמנו, ושהיא בעצם מעדיפה שנחזיר לה את הכסף ולא מנורה אחרת.
העניין נראה לנו מוזר ולא נעים, אבל לא שאלנו שאלות. לקח קצת זמן עד שהמנורה חזרה אלינו ועד שהיה לנו שוב אוטו ויכולנו לחזור למקום שהגענו אליו בטעות, אך כשהגענו לשם לבסוף (אתמול) נכונה לנו הפתעה. המוכרת החביבה בדקה את המנורה שבידינו והראתה לנו מיד שלא חסר בה אף חלק, ושהיא תקינה לגמרי. נראה שאנדריאה פשוט לא אהבה את המנורה (הישנה או זאת שהבאנו לה, לא ברור) והחליטה להעליל על המנורה המסכנה חלק חסר שלא היה ולא נברא (!)
בקיצור, נפלנו בפח. לא רק שקנינו מנורה שלא רצינו (שהיא חביבה למדי, ומונחת כעת על אדן החלון) אלא שגם נאלצנו לשלם את מחירה פעמיים. מצד שני, זה עדיין פחות מדמי שכירות עבור עשרה ימים שבהם התגוררנו אצל אנדריאה עם חצי פנסיון. ובכל זאת, עם כל הסיפורים על היושר של הגרמנים, הסיפור הזה השאיר לנו קצת טעם מר בפה.

בעניינים אחרים ומשעשעים יותר, כיסא המחשב עלה למקום הראשון בתחרות "ההוראות המטומטמות ביותר", כשהוא מדיח בהפרש ניכר את ארון הבגדים; ארון האמבטיה, שנראה בתחילה בעל סיכויים בתחרות, הידרדר למקום נמוך לאחר שנתגלה שיש בו חורים (!) מוכנים מראש (!) לידיות (!!!)

שנה טובה ושמרו על עצמכם,
רונן

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/9/2006 20:13, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של צורקה ב-25/9/2006 07:43

---