פעם אחר פעם

אתמול, תחנת הרכבת צואולוגישר גארטן, מעבר תת-קרקעי למקום שבו אני מתחיל את הטיול היהודי: לפתע אני רואה פוסטר שמכריז על כך שסינדי לאופר מופיעה באדמירלפאלאסט, כאן בברלין, ב-19 ביולי. ואני עוצר, ופתאום חושב שאולי אני פשוט אלך להופעה.

בברלין כל הזמן קורה משהו, במיוחד בקיץ. בלי לברר בכלל אפשר לשלוף עשרות הופעות, אירועים ופסטיבלים שמתרחשים בעיר בשבוע-שבועיים הקרובים. מאליפות העולם בכדורגל לנשים, דרך שבוע הגאווה ועד הופעות של ג'ורג' מייקל, ג'נט ג'קסון ואלטון ג'ון. ובכל זמן נתון ברור לי שאי אפשר לבלוע את כל העושר הזה, כי הזמן והכסף אינם אינסופיים אלא דווקא מאוד מוגבלים, או לפחות בכל זמן נתון אחד מהם מוגבל (ועל כך דיברנו הרבה). ובדרך כלל אני פוטר את הדברים האלה באנחה מהירה וב'בעולם מושלם, הייתי...', והולך הלאה.

אבל סינדי לאופר זה בכל זאת לא פסטיבל התרבויות בקרויצברג או רוקסט בציטדלה שפאנדאו. סינדי היא.... 'כל-כך יוצאת דופן', כפי שהכריז אלבומה הראשון. בעיתוני התקופה קראו לה 'הברווזון המכוער', אבל בעיני היא היתה היופי המדוכא, והיא שרה בשבילי, והיה בה משהו אישי ורגיש וישיר הרבה יותר ממכונת-הלהיטים שהיתה מדונה של אז, וכשהיא שרה 'פעם אחר פעם', הלב עצר במקום, שעון השניות השתחרר, והכל הלך לאט ונשר בצד הדרך, הכל לא היה חשוב, כל עוד היא שומרת עלי.

 

(לא מוצא את הקליפ המקורי אבל זו הופעה משנות ה-80 עצמן, ולכן ריל טיים)

 

וכאילו כדי להדהד את הכל, באותו ערב, בסדרה 'אחים ואחיות', היה פרק פלאשבק לשנות ה-80 והשיר הזה התנגן (למעשה הפרק היה מבוסס על השיר).

 

*

קיץ בברלין. הטמפטורה נעה בין חם יחסית לברלין לבין חם אבסולוטית. העיר תוססת, כמעט עולה על גדותיה. הישיבה ליד המחשב לעשות את העבודה שנותרה בתחום התרגום מתקרבת, בתנאים האלה, לבלתי נסבלת: הגוף שהתרגל לטייל משתוקק להיות בחוץ, כל קרן שמש נראית כמו משאב שמתבזבז כשלא נסחפים עם כל האפשרויות שהעיר מציעה. אורחת מפתיעה שנחתה עלינו בשבוע שעבר הובילה אותנו (או שאנחנו אותה? מי יודע?) לרחצה באגם נחבא בלב היער, לסיור בסמטאות פרידריכסהיין ולהרמת כוסית במסעדה יוונית שבחיים לא היינו מגיעים אלה אחרת. אולי זה נכון לכל עיר, אולי לכל דבר: אתה מעריך את מה שיש לך מתחת ליד רק כשאתה מראה אותו לאחרים.

 

*

אולי בגלל זה יש ערך תרפויטי לכתיבה בבלוג.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2011 13:45, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, עונות השנה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-25/6/2011 20:23

---

עיר בשמש

בשבוע הראשון התחלתי לעשות משהו שתכננתי לעשות בברלין כבר מהקיץ שעבר - הדרכת טיולים. אני עובד בחברה שעושה טיולים מודרכים של 4-5 שעות בברלין ובסביבה, בעברית. מסתבר שיש לזה הרבה ביקוש: מספר התיירים הישראלים בברלין הוא משהו די אסטרונומי, ורבים מהם מעדיפים שמישהו יראה להם את העיר, ואם אפשר, בשפתם.

העבודה מאומצת מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית מדובר על הצלה של ממש. היציאה מהבית גורמת לי להרגיש פחות סטטי; ההליכה ממקום למקום ממוססת את האדרנלין שהיה עלול אחרת להפוך לחרדה; המפגש עם אנשים כל הזמן מפיג את הבדידות; והרצון לדעת - שנפתח בעקבות הרצון להיות מדריך טוב - גורם לי להרגיש שסוף-סוף אני באמת גר בברלין, ולא רק ממקם בה מיטה, מחשב וחיבור לאינטרנט.

מה שמשפר את המצב הוא שיפור קטן אך ניכר במזג האוויר.התיירים שאני מדריך, אלה שבאים מהארץ, אמנם מקוננים נואשות על הקור; אבל מבחינתי זה חד משמעי - 5 מעלות מעל האפס, שמיים כחולים ושמש הם מזג אוויר אידיאלי לטיול. וזה בדיוק מה ששורר פה בימים האחרונים. היום, למשל, השמש היתה כ"כ חזקה עד שכל הזהב בעיר נצץ ללא הפסק: אלזה המוזהבת בראש עמוד הניצחון, השפיצים של הקתדרלה, הזהב בשגרירות הרוסית ובראש בראשונה - בית הכנסת החדש, שנראה כמו מסגד מורי ומבריק כמו מוצרט בגיל שש.

כמובן, תרופת הפלא הזו נמוגה קצת, באופן טבעי, כאשר השמש שוקעת ואתה ההתרגשות. אז מרגישים את השרירים הלאים ושוב מעיבים החיים במלוא מובנם, על החשבונות, טיפולי השיניים והבלגנים הביורוקרטיים הכרוכים בהם. אבל גם זה פתיר, ולו בגלל שזו בדיוק התקופה שבה הימים הולכים ומתארכים בקצב מהיר, וכל יום מלחכת השמש עוד ארבע דקות תמימות ממלכת השחור.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/3/2011 19:57, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30, עונות השנה, אופטימי
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מריאם ב-15/3/2011 22:47

---

עיר דובי הקוטב

אומרים שמי שמצליח לעבור חורף אחד בברלין, כבר יתאהב בה לנצח. אני לא בטוח שאני יכול לערוב לחלקו השני של המשפט, אבל חלקו הראשון, המרמז שחורפי ברלין קשים למעבר, מוכיח את עצמו מעל ומעבר - וזאת על אף שטכנית, עברנו רק שתי תשיעיות מהחורף. לרגל המצב (וזה לא סתם קיטורים שלי: דני רופ עצמו טען שמדובר בחורף הקשה ביותר באירופה מזה כמה עשורים), אין ברירה אלא להקדיש את הפוסט האמיתי הראשון פוסט-חזרה למספר אטיודים חורפיים.

 

שקרים, סטטיסטיקות וחג מולד לבן

בחורף הראשון שלנו בגרמניה כל הזמן חיכינו לשלג, אבל נאלצנו להתאכזב: חברים מקומיים הבהירו לנו שה-White Christmas המפורסם הוא יותר משאת נפש מאמת צרופה, ושהשלג הראשון נופל בדרך כלל בפברואר. וכך היה. במבט לאחור מתברר שאותו חורף, גם אם נראה קר לעורנו הישראלי הרגיש, היה חמים יחסית לממוצע (היו מי ששייכו זאת להתחממות הגלובלית, וביכו את החורפים המושלגים של ילדותם). אחר-כך הגיעו שני חורפים ממוצעים עד קרירים - אחד עם שניים-שלושה שלגים, ואחד שלא היה עשיר במיוחד בשלג אבל כלל גל קור קשה וארוך במיוחד, קפיאה של הנהר ושאר מרעין בישין. וכשחשבנו שהגיע הזמן (לאור חוק הממוצעים) לעוד חורף חם-מהממוצע (או בעברית 'נסבל') הגיע החורף הקודם, שהיכה כבר בדצמבר בטמפרטורות מרהיבות כמו מינוס שבע עשרה, והפך את ספירת אירועי השלג לחסרת תוחלת. נו, לא מגיע חורף חם? לא מגיע. על החורף הנוכחי כבר נתתי לדני רופ להרחיב את הדיבור, ובהמשך הפוסט יינתנו דוגמאות ותמונות. ידידתנו הברלינאית מ' (קיצור של מאנצ'קין), אגב, עברה לכאן באביב 2009 ולכן מבחינתה חורף זו מין תקופה כזו שבה האדמה מכוסה כל הזמן בשלג. לך תספר לה שזקני זארברוקן לא זוכרים חגי מולד לבנים.

אגב, גם במקרה זה יש מי שמאשימים את ההתחממות הגלובלית.

 

אי תנועה לבן

עבורנו (לפחות עד השנה שעברה) שלג היה אירוע מיוחד וכיפי. עבור האירופים, זה סוג של סיוט. כדי להבין את העניין, מספיק לנסוע ברכבת, לצאת לרחוב, או אפילו להציץ מהחלון. הבעיה היא ששלג שיורד ויורד ויורד ולא נמס (כי הטמפרטורה לא עולה מעל האפס) מתחיל להצטבר, ונעשה עמוק-עמוק:

 

את השלג העמוק צריך לפנות, ומאחר שהוא יורד כל הזמן, זו משימה חסרת-תוחלת בערך כמו לנקות דירה שיש בה ילדים קטנים. התוצאה היא שהרכבות מתקשות לעבור על המסילות ומאחרות ללא הפסק; הכבישים נראים כמו נתיבים של לבן וחום-מלוכלך ומהירות הנסיעה מצטמצמת לאפס; מכוניות, שגלגליהן שקועים עמוק בשלג, מתקשות לתמרן ממקום החניה לצד הרחוב החוצה; והמדרכות הופכות לנתיבים של שלג דרוס, דחוס, בין הררי ענק של שלג שפּוּנָה לצדדים.

אם מוסיפים לכך את העובדה שברכבת הקלה של ברלין (האס-באן) נערכים במשך כל דצמבר ונובמבר שיפורים ותיקונים מתוכננים, מקבלים כאוס חורפי מושלם (וזה לא הגדרה שלי, אלא כותרת מה'ברלינר צייטונג'). ביום ו', למשל, חזרנו באחת וחצי בלילה מפוטסדאמר פלאץ המקושט-לכריסטמס (סיפור בנפרד) ומצאנו את עצמנו ממתינים 25 דקות לאס-באן, ברציף פתוח-בחלקו, וכאשר התצוגה האלקטרונית משנה את דעתה מדי כמה דקות בנוגע לזמן הגעתה של הרכבת הקרובה. היום, למודי ניסיון, בחרנו לנסוע באוטובוס; הוא אמנם הגיע בזמן, אבל הזדחל במה שנראה כמו פקק אחד גדול, מכאן ועד איקאה.

אגב, לא צריך את דני רופ כדי להבין שמשהו יוצא דופן קורה; מספיק לקרוא את כותרות העיתונים הגרמניים. ה'פרנקפורטר אלגמיינה', למשל, ציין בעמוד הראשון את האפשרות הסבירה שהשנה יהיה חג מולד לבן (בגרמנית: 'וייסה ויינאכטן - זר וארשיינליש') וה'וולט אם זונטאג' סיכם ביצירתיות, בכותרתו הראשית, ש'גרמניה טובעת בשלג'.

 

שלגים

לאסקימוסים, כנראה, אין מספר רב במיוחד של מלים לשלג, אבל אין ספק שמספר שנים באירופה מספיקות כדי להבהיר שלא כל השלגים זהים. יש שלג דק, קל להפליא ומורגש בקושי (באנגלית קוראים לזה flurry); יש שלג שעשוי מפתיתים גדולים, כבדים, הנופלים באחת על הקרקע; יש שלג שנשאר נתון באוויר, מרחף אנה ואנה ולא באמת 'יורד'; ויש שלג שפתיתיו קטנים אבל קרים וקשים, וכשהוא משולב ברוח התחושה היא של עשרות סיכות קטנות הדוקרות אותך שוב ושוב בפנים. לא נעים.

אבל זה גם יפה

אין ספק, יש משהו מדכא בכך שמאז שחזרנו לברלין (לפני שבועיים!) לא ראינו את הדשא בפארק ליד הבית (ולא כי לא היינו שם) וסופות שלגים היו נפוצות יותר מביקורים בסופרמרקט. אבל יש להודות: בפעמים הנדירות שבהן הגיחה השמש ואפשר היה לצאת מבלי לחשוש מטיפול אקופונקטורה בלתי-מתוכנן, היה גם משהו יפה בלבן-הלבן הזה. הנה כמה דוגמאות.

 

 

אגב, המרוץ לחג המולד הלבן עדיין לא הוכרע: כרגע העיר נראית עדיין כמו ממלכתה של המכשפה מנרניה, אבל ביום ה' צפויות אצלנו לא פחות משלוש מעלות מעל האפס, וכל הלבן הזה עלול להפשיר קצת מוקדם מדי לרומנטיקנים הנוצריים. נחיה ונראה.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/12/2010 17:45, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., עונות השנה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/12/2010 08:53

---

חורף קשה

נעלמתי, אני יודע.

 

נדמה שכותרת הבלוג היא כבר קלישאה שאני משתמש בה מדי חורף, אבל השנה היא בכל זאת מתאימה במיוחד. הן מבחינת מזג האוויר, שנדמה כי נעשה גרוע יותר בכל שנה שאנחנו כאן, והן מבחינת האירועים מסביב, שאין לי כרגע יכולת או רצון לפרטם.

רק נאמר שאמנם אנו מסכמים היום שלושה חודשים בברלין, אבל בעצם עדיין לא חווינו ממש את העיר. התמונה בראש הבלוג היא בערך הנוף מחדר העבודה שלי בשבוע האחרון. וכל הזמן יש תחושה של חוסר סיפוק, חוסר השלמה, חוסר יכולת להתמודד. כל מיני דברים שצריכים להתמודד אתם נדחים ליום הבא, לשבוע הבא.

בדרך הספקתי להיות בארץ בדיוק כדי לחוות את השריפה בכרמל (אבל לחזור לברלין לפני הגשם) ולהתרגז על כל המערכות הציבוריות במדינה. אני תוהה אם מרגיז אותי יותר הסדר האכזרי של הגרמנים או הפרטצ'יות האדישה של הישראלים.

ברשימת הדברים הטובים ניתן למנות דרך חדשה להתמודדות עם חרדות (יקרה, אבל אפקטיבית); איסוף של טקסטים מארבע השנים האחרונות לקובץ שעושה כרגע סיבובים בין 'קוראים ראשונים' ומי יודע, אולי מתישהו גם יישלח להוצאות; והבהובים מעניינים של רעיונות שאולי יקרמו עור וגידים בעתיד, אבל כרגע בעיקר מצמצמים עוד יותר את זמן ההתאקלמות.

 

מספר הארגזים בבית נשאר קבוע, כמות הבלגן רק עולה.

 

יש כמה פוסטים שחשבתי עליהם, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לכתוב אותם. אולי זה יקרה בעתיד הקרוב. אולי לא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/12/2010 11:17, ושייך לקטגוריות עונות השנה, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נועה רז ב-19/12/2010 14:11

---