אוגי

21 5/2009		הרגלים
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

צריך להתרגל לעובדה שיש לי רק טלפון אחד עכשיו בכיס.
צריך להתרגל לזה שאני כבר לא זה שמנהל את העניינים, שקובע מדיניות, שמחליט מה קורה ויקרה. פתאום מרגיש לי קצת לא רלוונטי, כאילו השינוי הזה דרסטי מדי.
צריך להתרגל לפחות דאגות על הראש ולעובדה שמטרת העל שלי עכשיו היא אך ורק לימודים.
צריך להתרגל לעובדה שאין לי יותר נגן, לפחות עד שאני אקנה חדש. הישן נפל איפשהו ואבדו עקבותיו. עכשיו צריך להחליט עם מה משתמשים במקומו.
ואם כבר, אז צריך להתרגל לעובדה שהטלפון החדש שלי מסוגל לנגן בעצמו מוזיקה. ולהתחבר לאינטרנט אלחוטי ולמייל שלי. ולקרוא את הקבצים שמצורפים אליו (אפילו מצגות ו-PDF). ויש לו מסך ענקי ומקלדת מלאה ונוחה (והפוסט הזה נכתב עליו). ומצלמה סבירה (אבל יש מצלמה רגילה הרבה יותר טובה). והוא כבר לא באותו רשת כמו הקודמים וצריך להתרגל לשירות אחר.
והכי צריך לעכל את העובדה שבעוד שבוע וחצי, בדיוק באמצע הסמסטר, אני אעלה על מטוס כדי להשתתף בשבוע מסע בפולין מטעם האגודה וההתאחדות הארצית. זה כל כך קרוב שאני לא מבין שזה באמת קורה, עם כל החששות שנלווים לדבר כזה אבל כבר אין דרך חזרה.

2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-25/5/2009 14:10

13 5/2009		צלילי היקום
		תגיות: אוגי-מיוזיק, מוזיקת המקרה, מסעותיי עם עצמי

אפילוג - אני לא זוכר את התאריך המדויק, אבל מתישהו לפני 3 שנים התחילו הניג'וסים. "הם באים לארץ ואתה בא איתי, הבנת?", ולא הייתה לי ברירה אלא להסכים. באחת ההזדמנויות שהייתי בבית קפצתי לתל אביב ורכשתי 2 כרטיסים יקרי ערך (330 שקל לאחד) לה ולי והם חיכו לרגע הגדול שלהם. הסיכויים היו די נגדנו, זה נפל בדיוק באמצע תקופת המבחנים שלי (יום לפני מבחן די חשוב) והיא הייתה בצבא, ועדיין האמנו שלעזאזל הכל, זה ייצא לפועל. שבועיים לפני פרצה מלחמה, תקופת המבחנים נדחתה והיא נתקעה בעזה. יומיים לפני הם החליטו לא להגיע, והכרטיסים הוחזרו אחר כבוד למשרד הכרטיסים (בלי להשאיר מהם אף זכר...), אבל ההבטחה נותרה בעינה וחיכתה להזדמנות הבאה והיא הגיעה. היא הספיקה לקנות כרטיס ביום שהמכירה המוקדמת נפתחה, ואני הספקתי להיות מעופף כהרגלי, כמעט ופספסתי אותה. במזל פתחו אותה שוב עם עוד מקומות לדשא והצלחתי להשיג גם לי כרטיס, יקר בקרוב ל-100 ש"ח משלה. המועד שנבחר היה אידיאלי, אין מבחנים בסביבה, היא כבר מזמן לא בצבא, כל מה שנשאר זה לספור את הדקות לאחור.

אני חייב להודות, אני לא מהמעריצים הגדולים. למעשה, לא זכור לי ששמעתי אלבום אחד שלהם במלואו. אבל אני מאוד אוהב את השירים שלהם (בעיקר הלהיטים הגדולים) ושניים מהם מעוטרים ב-5 כוכבים בפלייליסט האישי שלי. אבל הבטחתי, ומגיע לה.

פתיחת שערים - הגענו בסביבות 15:00, היא הלכה לקחת את הכרטיס שלה ואחר כך הלכנו לחכות ליד שערי האצטדיון, שם חיכו עוד מספיק אנשים בדבוקה שרק הלכה וגדלה. כולם חיכו להיכנס פנימה לדשא. כמה דקות אחרי 17:00 פתחו את השערים והתחיל המרוץ הגדול פנימה. ההתנפלות הייתה כל כך גדולה שלא בדקו לאף אחד את התיקים שלו ופשוט הכניסו את האנשים פנימה. הייתי בטוח שמרוב לחץ השער הולך לקרוס או שהשוטרים בכניסה פשוט יירמסו. בסוף הנזק היחידי נגרם לכרטיס שלי, כשהסדרן ניסה לקרוע את ספח הביקורת מהצד הלא נכון של הכרטיס. היא כבר הספיקה לרוץ פנימה ולתפוס מקום על הברזלים מימין לבמה, ואני הצלחתי לפלס את דרכי אליה ולעמוד בדיוק מאחוריה. מאותו רגע, אי אפשר היה יותר לזוז ושמרתי בקנאות על המשבצת שלי עד לסיום ההופעה, 6 שעות אחרי (אוכל? שתייה? שירותים? בשום פנים ואופן לא...).

הבהמה - אחד החסרונות בלעמוד בקהל כל כך צפוף הוא שאתה לא יודע מי יעמוד מאחוריך. במקרה נפלתי על ערסית עצבנית למדי שהעבירה את הזמן עד לתחילת ההופעה בלהוציא עצבים על כל מה שמסביבה. עיצבן אותה במיוחד זה שעמד על הברזלים משמאל לסימפ, והיא דאגה להבהיר לכל מי שנמצא מסביבה כמה הוא מגעיל אותה. הייתי ממש צריך להחזיק את עצמי לא לפתוח עליה את הפה, גם כשהמרפק שלה היה תקוע לי בגב בגלל הצפיפות. השיא היה באמצע ההופעה כשהשומרים נתנו לקהל כוסות מים, ואני קיבלתי אחת, לקחתי שלוק ורציתי להיות נחמד ולתת לה את מה שנשאר והיא נתנה לי מבט מלא גועל כאילו אני מצורע או משהו כזה. חוץ ממנה, הייתה עוד אחת שעמדה מאחוריי וניסתה לעשות הכל ולהידחף לכיוון השורה הראשונה וגם היא דאגה לפתוח את הפה שלה על האנשים מסביב. בשלב מסוים היא ניסתה לשלוח יד לכיוון הגדר אבל בלי יותר מדי הצלחה. בשלב מסוים, למישהו נמאס מהדחיפות שלה והוא שלח אותה הרחק אחורה.

טרי פויזון - הופעת החימום הראשונה (אם לא כוללים את ההוא מהדג נחש ששם מוזיקה לא ממש קשורה) הייתה של להקת האלקטרו הישראלית. הם עלו לבמה עם בגדים הזויים כשלסולנית היה מחובר בלון של במבי לראש. אני לא כזה מחבב אותם וסביר להניח שהבמה הזו הייתה קצת גדולה עליהם והם לא ממש הצליחו להלהיב את הקהל. הבהמה מאחורה כמובן דאגה לשפוך את כל הרוע שלה עליהם ולקוות שהם ירדו כמה שיותר מהר מהבמה. בסך הכל היה נחמד, אבל לא יותר מדי.

יה יה יאז - גם את הופעת החימום השנייה לא הכרתי לפני. כאן כבר ניכרו הניחוחות של חו"ל בהופעה עצמה (הייתה עין ענקית מעל ללהקה) ושמו לב להבדלים. אבל חוסר ההיכרות עשה את שלו, ובשלב מסוים זה כבר די נמאס ומתחיל לחזור על עצמו והרגשתי שאני כבר רוצה את המנה העיקרית. אם הייתי בא יותר מוכן להופעה שלהם אולי הייתי אוהב יותר את השירים (ואחר כך הם התגלו כדי נחמדים אבל זה היה מאוחר מדי). ההופעה הייתה ארוכה מדי בתור הופעת חימום (נמשכה שעה שלמה) ורק כשהם ירדו היה כבר אפשר להתחיל לספור את הדקות לאירוע המרכזי.

דפש מוד עלו בדיוק ב-21:00, אחרי 3 שנות המתנה ו-4 שעות על הרגליים כמעט בלי לזוז. אני לא אלאה אתכם יותר מדי בפרטים הקטנים על הכל, אני מניח שכבר קראתם בכל מיני מקומות את כל הדעות, אבל מהשורה השנייה, מטר מהלשון, כל הביקורות האלו נראות עכשיו כמו קשקוש אחד גדול. כן, הם לא ביצעו את הלהיטים הגדולים שלהם אבל זה סיבוב הופעות של דיסק מסוים והגיוני שכל המשקל בהופעה יהיה עליו, במיוחד כשמדובר בהופעה הראשונה של ה-tour. מצד שני, חסר לי קצת קשר לקהל, יותר דיבורים איתם מעבר ל-good evening Tel Aviv או התייחסות ליום ההולדת של דייב גאהן בתחילת ההדרן הראשון (אחרי שהקהל ניסה כמה פעמים לשיר יום הולדת שמח במהלך ההופעה עצמה). הרגיש לי קצת מנותק.
הביצועים לשירים היו מעולים, בשמיעה מאוחרת של השירים שלא הכרתי אני יכול להגיד שחלק מהביצועים גם עולים על המקור. הוידיאו-ארט הוסיף לחוויה ולשירים (ויסלחו לי אלו שהחליטו לשבת רחוק רחוק וכעסו שהמסכים לא הקרינו את מה שהולך על הבמה - כאילו בשביל מה באתם? לראות את ההופעה על המסך?), הסאונד היה מצוין, האווירה הייתה מחשמלת ובשורה התחתונה היה מאוד מוצלח ומהנה. אחרי שעתיים הם ירדו מהבמה ואני שוב יכולתי לקפל קצת את הרגליים ולנסות ללכת.

פרולוג - המסע החוצה לא היה פשוט. הצלחנו עוד לקנות חולצות, למצוא את קוויקי וסקאי (ולא למצוא שני אנשים אחרים שלא ידעו איפה זה היציע המערבי באצטדיון ולכן נשלחו לחפש אוטובוס) ומיד אחר כך החלה הצעדה הגדולה והארוכה עד הרכבת. בתיאוריה זה נראה פשוט אבל לא אחרי 6 שעות על הרגליים וכאבים לא פשוטים. בסוף הגענו לרכבת, סימפ נסעה דרומה ואני וסקאי חזרנו צפונה, לעיסוקי השבוע הארוך והמפרך הזה. היה שווה כל רגע, כל שקל, כל תחושת כאב. ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת.

קצת תמונות:

הבמה לפני שהכל התחיל, רק בשביל להבין כמה היינו קרובים

טרי פויזון

תחילת ההופעה של דפש

מרטין גור

דייב גאהן מול 50 אלף צופים

Can't hear you!

4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-14/5/2009 16:01