מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

21 12/2006		התעלמות
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

הדבר שאולי הכי מפריע לי הוא שמתעלמים ממני. אני פשוט מתעב את זה. אני לא מסוגל לקבל יחס כזה ממישהו, ולא משנה מי. אני מרגיש שאני כל הזמן נאבק באיזו שהיא צורה להשיג את המקום שלי, אם זה בחבורה של אנשים או בשיחה או בכל דבר, וברגע שמישהו משתיק אותי, לא מקשיב או פשוט מתעלם מקיומי, זה גורם לכל המאמצים שלי להיות לחינם.

אחד השותפים שלי לדירה החליט להתעלם לגמרי מקיומי ביומיים האחרונים, בלי סיבה נראית לעין. ככל שאני מנסה להבין למה הוא עושה לי את זה, זה נראה יותר ויותר ילדותי, וגם יותר פוגע ומשפיל. ביום שני האחרון הגענו אני וא', שותפי לחדר בשנה שעברה, לכיתה שבה מתקיימת ההרצאה בהסתברות. בשורה הראשונה, ממש מתחת לאף של המרצה, השותף הנוכחי שלי שם את התיק שלו ופרש את הצעיף שלו על שני כיסאות נוספים. מילא לשים מחברת, קלמר או כל פריט לבוש נורמלי, אבל צעיף? א' השתעשע ברעיון להזיז את הצעיף ופשוט לשבת שם, והתחיל ויכוח קטן. לא היה לי כוח להיכנס לויכוח הזה, אז עברתי שתי שורות אחרונה, למקום שהיה ממש לא רע וניסיתי לקרוא לא', כי באמת לא היה טעם בכל השטות הזאת. בסוף הוא התרצה ובא לשבת לידי, והצעיף חזר להיות מונח על שני הכיסאות. השותף יצא מהכיתה ובינתיים הגיע עוד מישהו, ראה צעיף, וכשלא נענה לשאלה של מי זה (הייתי רחוק מדי בשביל לענות עם כל הרעש בכיתה) הוא הזיז אותו והתיישב. כשהשותף שלי חזר לכיתה וגילה את זה, הוא התעצבן אבל כבר לא היה יכול לעשות שום דבר כי השיעור התחיל (המקום שלו בשורה הראשונה נשמר). למחרת בבוקר כשהוא התעורר ויצא מהחדר, קראתי לו בוקר טוב והוא לא הגיב. מאוחר יותר הוא התיישב לידי בחווה וגם לא הגיב לניסיונות שלי לתקשר איתו. גם היום זה נמשך, וזה פשוט מרתיח אותי. רציתי עוד לשבת היום להתכונן לבוחן שיש לי ביום שישי (מה ההיגיון לעשות בוחן ביום שישי בבוקר? נו, טוב, גם ככה אין יותר מדי היגיון בלוגיקה...) ולא יכולתי להתרכז בגלל זה. ניסיתי לישון, וגם לא ממש הצלחתי להירדם, אז במקום זה אני יושב וכותב.

זה לא ששאר הדברים יותר טובים אצלי. זה פשוט מתחבר לכל ההרגשה הכללית שיש לי עכשיו. הדיכאון וההרגשה הרעה יכולים לבוא וללכת, עכשיו הם באים ונראה שהם כאן בשביל להישאר. המקרה האחרון עם ההיא זה עוד סימפטום להכל, וגם כל ההתעלמות הזאת מצטרפת לכל ההרגשה הכללית שיש לי עכשיו, הרגשה של סוג של ניצול. ניצול כי אני מרגיש שאנשים מנצלים את הטוב שיש בי בשביל כל מיני דברים. כשמישהו בא ומבקש ממני עזרה בכל דבר, אני בא ועוזר לו, בין אם זה עזרה בשיעורי בית (שבגללם אחר כך אני צריך להתווכח עם הבודקת של שיעורי הבית ולהסביר לה שלא העתקתי אותם), ללתת להשתמש בדברים שהבאתי בשבילי לדירה (אני לא אגיד טוסטר שנמצא בחוץ, אבל סיר שנמצא בתוך הארון שלי נחשב לכזה) ועד להפסיק את מה שאני עושה בשביל ללכת עם מישהי להדליק נרות ואחר כך לחפש סופגניות באזור. זה כל כך מפריע שכשצריך אותי אז אין בעיה לפנות בכל זמן שצריך ולא משנה מה, אבל אחר כך אפשר להתעלם ולתת לי לשבור את הראש לבד מה לא בסדר אצלי. יש לי יותר מדי מחשבות בזמן האחרון של ניסיונות להבין מה לא בסדר אצלי, מה לא בסדר בהתנהגות שלי כלפי אנשים שגורמת לכל זה, כי לא משנה איך אני מתנהג, עדיין אני מתאכזב ככה מאנשים, בין אם מדובר בחברים, ובין אם מדובר באחת שרציתי לקשר שהוא מעבר לידידותי (כי בזה, מסתבר, אין לי בעיות). מרוב כל האכזבות האלו נראה כאילו העולם הוא זה שבסדר ורק אני זה שדפוק כאן, ושבסופו של דבר מי שאשם בכל מה שעובר עליי זה רק אני. זה מעגל שאני כבר לא יכול לצאת ממנו, שרק גורם לי להרגיש יותר רע, כי אני באמת לא יודע מה אני יכול לעשות בשביל להיות יותר טוב, והמחשבה הזאת פשוט מייאשת, גורמת לי לחשוב שאין בעצם טעם לכל זה, שאין שם בחוץ איזה מישהי שתראה מעבר לכל האחרים. לפחות יש אנשים בעולם שעליהם אני באמת יכול לסמוך כחברים אמיתיים וטובים, שעליהם באמת אפשר לסמוך כשצריך, והאיכות של אותם אנשים הרבה יותר טובה מהכמות שלהם.

היה גם דבר אחד שעשה קצת טוב היום. ימי רביעי הפכו לימים הכי ארוכים שלי בשבוע, כשיום הלימודים נגמר קרוב לשבע וחצי בערב. אחרי יום כזה ארוך, אין ממש חשק ללמוד. אולי לכבוד זה ארגנו הערב אצלנו ממש ליד הדירה שלי כיתת אומן בהשתתפות דני סנדרסון. נהניתי מכל רגע. הוא עלה לבמה וסיפר את הסיפור שלו (וקינח בסיפור על ההוא שלפני שהוציאו אותו להורג ראה את כל חייו עוברים לו מול העיניים ופיהק...), נתן לאנשים לשאול שאלות על איך הכתיבה שלו ועל סיפורים מכוורת ועד היום, וגם איך שירים נולדים, שר קצת וגם נתן לאחרים לשיר איתו על הבמה, ובסך הכל העביר יופי של קרוב לשעתיים שבהם כל האיכסה של היום יום נשכחה. פשוט פאן טהור.

מחר יום חדש בתקווה לתקווה חדשה, אם תהיה כזאת בכלל. זה קשה לאור המצב שלי. מחר יוקדש כולו להתכוננות לבוחן של יום שישי, ולניסיונות להבין מה לכל הרוחות עובר לאידיוט הזה בראש. עם כל הייאוש שעוטף אותי בזמן האחרון, לראשונה אני מרגיש פחות טוב מהעובדה שינואר מחכה כבר מעבר לפינה.

שמור   בטל

51 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של הבוטן ב-25/12/2006 22:01

 

12 12/2006		דמיון חופשי
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, טכניון

זה כבר שבוע שישי של הסמסטר והוא נראה לי קל מדי. אחרי הטירוף של הסמסטר שעבר, שכלל מרדף אין סופי אחרי האינטגרלים בחדו"א, החבורות באלגברה והקודים שלא רוצים להתקמפל כמו שצריך גם בשלוש לפנות בוקר בחווה, בסמסטר הזה הכל זורם לי בשקט, וזה מתחיל לרעוש לי. אני רואה מסביבי אנשים שעובדים עד לשעות הקטנות של הלילה (שותף אחד חוזר מהחווה באחת בלילה, השני יושב בחדר שלו עד שתיים בלילה לפחות) ואני בשקט שלי, עם שיעורים מוכנים לשבוע הקרוב יכול לעשות ביקור שבועי בבריכה, ביקור שבועי בחדר כושר (בכל זאת, קיים קושי להכניס את הדברים האלו יותר), יש לי מספיק זמן לגלוש באינטרנט בחדר או סתם לעשות כל מיני דברים שלא קשורים ממש ללימודים. יש לי 6 קורסים בסמסטר הזה, שניים מתוכם נטולי עבודות להגשה (רק בחינה סופית), על קורס אחר אני חוזר ועבודות הבית בו הם ברמה של סמסטר ראשון (וגם אז הם היו לי קלילות) ואת שלושת האחרים אני עושה עם כל השאר. גם בקורסים האלו, ההגשות הקרובות שלי לדברים שעדיין לא הגשתי ועוד לא גמורים הם לעוד יותר משבועיים אחרי שהספקתי לשבת לפעמים עם אנשים ולפעמים לבד, ולסיים הכל, אפילו ברמה של להקליד הכל במחשב ולהדפיס (או להמיר את הקובץ ולהגיש אלקטרונית). נכון שיש לי גם קצת רפרנסים שפה ושם עוזרים לעניים, אבל עדיין אין לי את כל השיעורים וגם עם מה שאני באמת צריך לשבת ולפתור (ויש לא מעט), אני מסתדר. אני לא רוצה להגיע לפברואר, לתקופת המבחנים, ואז לחטוף את הסנוקרת בפרצוף. לשם שינוי, הפעם יש לי מטרה מוצהרת ורצון לשפר את הממוצע שלי באופן דרסטי, ואם זה ימשיך ככה, זה עוד יכול להיות טוב, אבל לכו תדעו. בינתיים מציצים להם מעבר לפינה בחני האמצע ולשם שינוי הם לא חדו"א ואלגברה כמו בשני הסמסטרים הקודמים. הבעיה היחידה הפעם היא הימים שלהם: שישי בבוקר וחמישי בערב (שבוע אחר כך), מה שככל הנראה יכריח אותי להישאר כאן לפחות שבת אחת, אם לא שתיים, אבל גם את זה נשרוד.

 

בלי קשר ללימודים, הגוף שלי שוב החליט לעשות לי את המוות. הפעם זה רק נזלת, אבל היא השתלטה על כל פינה חלולה שיש בראש (וכנראה יש הרבה, אחרת לא הייתי מרגיש סתום כל כך). בחלק מהימים האחרונים זה כבר גרם לי לחולשות בכל מיני מקומות בגוף, ולהרגשה של עוד שנייה אני מתפרק פיזית. גם ככה קשה לנשום עם נחיר אחד בלבד. מה שכן, בדיקה קטנה שעשיתי היום גילתה שדווקא אין בעיה לנשום דרך האף מתחת למים, אפילו אם המים מלאים בכלור (ברובם...). כמובן שהאף לא נשאר פתוח להרבה זמן. עכשיו רק צריך לזכור להביא מהבית איזה תרסיס אף בשביל שאני אוכל לנשום כמו בן אדם נורמלי בשבועות שאני הולך להישאר כאן (רציתי לכתוב לסגור, אבל זה יישמע כל כך צבאי).

 

החלטתי להיות פשוט אני, לפחות בכל מה שקשור להתנהגות שלי עכשיו כלפיה. אני לא חושב שאני צריך לשנות משהו בהתנהגות שלי למרות כל מה שהיה. זה פשוט לא אני. היה מה שהיה ואני לא יכול לעשות עם זה כלום, אבל אני לא יכול להתנות את הדברים שאני עושה בדברים האחרים, כי הם פשוט צריכים לבוא מהמקום שלי. זה יכול להתפרש אצל אחרים בכל צורה שהיא, אבל בסופו של דבר זה לא משנה לי. אני רוצה להיות אני, וזה מה שאני צריך להראות לכל העולם, ובסופו של דבר, אני לא זה שמפסיד כאן.

 

רציתי לכתוב כאן כבר לא מעט זמן על העובדה שסימפוני סגרה את הבלוג שלה. ידעתי על זה עוד לפני שזה קרה (למעשה, היו מחשבות לפני קרוב לשנה וחצי בעניין), ואפילו היו ניסיונות קטנים שלא הצליחו, לשכנע לא לעשות את זה. אבל מה לעשות, איתה אי אפשר להתווכח. רציתי להגיד כמה מילות פרידה מהבלוגרית (אבל לא מהאדם) שכנראה הגיעה הכי קרוב אליי שמישהו הצליח, שהצליחה לעקוף כמעט את כל המחיצות ולהתגלות כחברה אמיתית, מעבר למילים שמרצדות להן עד המסך. אם יש דבר אחד טוב שיצא לי באופן אישי מהבלוג הזה, שיחגוג 4 שנים בתחילת מרץ, זה היא, ומספיק שפכתי כאן ובאוזניה (ועיניה) מילים על כך. זו פרידה מהבלוגרית שהולכת, אבל האדם שמאחורה יישאר לעוד הרבה זמן (ואין עיתוי טוב יותר מלכתוב את זה ביום ההולדת שלה).

 

זה נראה קצת מוזר לראות פתאום דברים מהצד השני, אחרי שכבר התרגלתי (אם אפשר להתרגל לזה) להיות בצד אחד. זה נותן סוג של פרספקטיבה אחרת, אבל גם תחושה מאוד לא נעימה. אחר כך אני כבר לא ממש סגור על מה אני מבין מכל העניין ומה אני בעצם רוצה. אולי, בסופו של דבר, זה רק בראש שלי. כרגיל.

שמור   בטל

21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של בורגנית ב-14/12/2006 14:20

 

25 11/2006		שבת טכניונית
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, אופטימי, שחרור קיטור, טכניון

שבת טכניונית ראשונה לסמסטר השלישי תופסת אותי בדיוק בסופו של שבוע של חזרה למציאות, של נחיתה חזרה לקרקע, וכרגיל, זה יותר קרוב להתרסקות מאשר לנחיתה. אני יושב לי בחדר ה-בכלל-לא-קטן שלי, המחשב לידי מחובר אל הקיר, על השולחן מפוזרות מחברות, ניירות של טיוטות משיעורי הבית וסרט שחשבתי לראות מתישהו, אבל לא לבד. הדירה ריקה כרגע, רק אני כאן. אחרי שיצאתי מהמקלחת קודם, כיביתי את הטלוויזיה, שסתם עשתה רעש. שותף אחד פרש אתמול מהלימודים (ומתגייס לצבא), שניים אחרים נסעו הביתה והחמישי נסע לבלות וגם מחר הוא לא יהיה כאן רוב היום, ככה שהתקווה לסוף שבוע עם אנשים התפוגגה במהירות. ריח של צבע באוויר אחרי שהשותף שנשאר החליט לצבוע כאן היום מתערבב עם שאריות הריחות של האוכל שהוכן במטבח קודם לכן, גורם לי עוד יותר לסגור את הדלת ולהתנתק. החלון גם ככה סגור, גם כי קר, וגם כי יש יותר מדי רעש למטה ממכונת הסיגריות (אבל לפחות לא מעשנים כאן למטה).

אז אני לבד, כמו כל סוף שבוע שנשארתי כאן בשנה שעברה, מקדיש אותו לשיעורי הבית שלי. במחשבה שנייה, אין לי יותר מדי מה לבכות על זה. רק היום הגשתי תרגיל בית באחד הקורסים שמועד ההגשה שלו ליום ראשון הבא, ועדיין אפשר להגיש את הגיליון הראשון שלו (שכבר קיבלתי עליו ציון, מנפלאות הפקולטה שנותנת אותו). על הלוח מעל הראש יש שני מקצועות פתוחים, אבל באחד מהם אין בכלל חובת הגשה. רק רצוי להבין את החומר, וכדאי שאני אעשה את זה מחר בבוקר כי לא היה תרגול השבוע בשביל לחזור על זה. בקורס השני יש בעיות. לפני שבוע יצאה העבודה, ואני לתומי חשבתי שאני אעשה אותה עם השותף שלי משנה שעברה, אבל רק אז הוא נזכר להודיע לי שהוא עושה עם מישהו אחר, מטלטל אותי לגמרי. רוב השבוע עבר בניסיונות למצוא שותף (או יותר נכון, לקטר על זה שאין לי שותף) במקום לנסות ולהתחיל להתמודד עם הגיליון בעצמי כדי לא לאבד זמן. בסוף נמצא מישהו שאין לו שותף, רק שהוא לא עשה רושם מי יודע מה בשיחה הראשונית, כשהוא אמר שכל אחד ינסה בעצמו לפני שנשב ביחד, ואני עדיין הייתי תחת ההשפעה של החיפושים, ככה שלא ממש התחלתי. לפחות יש את הסוף שבוע הזה בשביל לנסות להתקדם (ויש התקדמות) וכשיתחיל השבוע אני מתכוון לתת לזה את הדחיפה הראויה, לפני שינחתו עוד מכות (ותחילת שבוע זה זמן מצוין לעוד מכות).

לא נשארתי כאן השבת בגלל הלימודים שלי. אני יכול לבזבז את הזמן שלי טוב מאוד גם בבית. נשארתי בעיקר בגללה. לפני שבועיים היא שאלה אותי כמה פעמים אם אני נשאר או לא, ובסוף היה לי כל כך לא נעים לנסוע רק בגלל כמה דברים שהייתי צריך להביא מהבית. אז הפעם נשארתי, בתקווה לעשות משהו ביחד, אבל הרצונות שלי נשארים אצלי. כמו בלימודים שלי, גם כאן אני מרגיש תקוע, מרגיש שאני לא מצליח להתקדם לשום מקום וזה מתחיל לשגע אותי. אני מרגיש עכשיו איך אנשים מרגישים כשהם מנסים להתקרב אליי ואני חוסם אותם בחומות שמקיפות אותי. זה מרגיש כמו משחק של חתול ועכבר איתה. כשאני מנסה להתקרב, היא מתרחקת וכשאני נשאר במקום שלי ולא זז, דווקא אז היא מגלה סימנים של התקרבות, ואז אני מנסה להתקרב וכל הסיפור מתחיל לחזור על עצמו. אני לא מסוגל להתמודד עם זה. אני מנסה להבין אותה, להבין מה הולך לה בראש, מה מסתתר לו מאחוריי החיוך הקטן והנבוך שמסוגל להמיס אותי (גם אם היא לא רואה את זה). אני רוצה להיות שם בשבילה כל פעם שקשה לה, לתמוך בה, לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה ועם מה שהיא עושה (והיא טוענת שבזמן האחרון היא מרגישה טוב).

אני לא יכול להתחיל לרדוף אחריה בשביל קצת תשומת לב אליי. נשבעתי לעצמי שאני לא עושה את זה שוב. זה רק יכניס אותי לסחרור יותר גדול, לתסכולים ולמעגל שהדרך היחידה לצאת ממנו היא בזבנג וגמרנו, דבר שאני יודע שלא יפגע רק בי. אני גם לא יכול לבוא ולהגיד לה מה הולך לי בפנים, כי זה יגרום לאותה תוצאה, וזה ינפץ אותי לרסיסים. אז למרות הכל, אני ממשיך במשחק של החתול והעכבר, נעמד לי במקום, מתרכז בדברים שלי, בלימודים שלי, נותן לה להתקרב ומנסה לחזור לקו שניסיתי לשרטט קודם, בלי להיכנס לשום לחץ.

אני לא צריך לרדוף אחרי העולם כל הזמן. אני לא צריך לנהל מרוץ אינסופי אחרי הדברים שאני רוצה שיהיו לי, כי המרוץ הזה לא ייגמר לעולם. לפני שבוע וקצת נהניתי מהחיים שלי למרות השיעולים (שהתמעטו בינתיים) ובהקשת אצבע אחת הכל התהפך, וחזרתי לרדוף אחרי הטוב שנעלם לי מכל פינה בחיים שלי. אני לא מוכן לרדוף אחרי העולם, עדיף כבר שהוא ירדוף אחרי. אני נמצא במקום שלי ומי שרוצה להשיג אותי כבר יידע איך למצוא אותי. הגיע הזמן להתרומם בחזרה, וליהנות ממה שהשבת הזו מציעה לי כמו שקט אמיתי בלי אף אחד על הראש, ועם אינטרנט שמאפשר לי לראות סרטים ופרקים של סדרות במצמוץ עין. עכשיו הזמן הכי טוב להרים את הראש, ולחזור למעלה.

שמור   בטל

17 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-26/11/2006 23:01