מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

23 8/2008		אוגוסט 08: תקופת מבחנים 6
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי

הפוסט הזה היה אמור להיכתב כבר מזמן. יש המון דברים שמצטברים אצלי בבטן, המון חוויות לספר, אבל זאת תקופת מבחנים (וגם הלחץ שלפניה רק הוסיף). קשה בתקופה הזאת לשמור על שפיות, להספיק לעשות את כל מה שתכננתי לאותו והכי חשוב - לא לבזבז את הזמן (בעיקר לא מול האולימפיאדה, זה פשוט אסון). ככה זה בתקופת מבחנים. הרבה יותר קשה לקום בבוקר כי אין שיעור שצריך להגיע אליו, ואז נשארים עוד קצת ועוד קצת במיטה עם המחשבות. עד שמצליחים לצאת החוצה ולקחת אוכל, נתקעים מול המחשב או מול הטלוויזיה (נו, אז לקח מדליה. בוא נשאר לראות עוד קצת) ופתאום כבר נהיה 11:00 ואני בחדר הלוהט שלי, לא מסוגל ללמוד בתנאים האלו. אז צריך לארוז את התיק וגם להכין אוכל להמשך היום ולטפס לפקולטה. בימים רגילים זה לוקח משהו כמו 5 דקות, אבל בחום של אוגוסט אני מסיים את הטיפוס כשכולי נוטף ומתנשף והדבר האחרון שאני רוצה לראות באותו רגע מול העיניים זה את חומר הלימוד שלי. השלב הבא הוא לבחור מקום לימוד נחמד, ממוזג ושקט. זה כמובן מפיל את הספריה והחוות, ונשארתי עם המשרד. שם כמובן צריך לסלק את כל מי שמפריע (בניגוד לאחרים, זה לא קשה) אבל אז צריך להיזהר מהמחשב שניצב שם, שמפתה לגלישה קלה ולבזבוז זמן מוחלט. לוקח קצת זמן ונכנסים למצב של למידה, ומתחילים לצבור תאוצה תוך כדי שנזהרים לא ליפול למלכודות של איבוד הריכוז ויש הרבה מהן. מלכודת כזאת יכולה להשבית את הלימודים לשעה לפחות. בשלב מסוים הבטן מתחילה לקרקר ואז צריך להפסיק בשביל ארוחת צהריים שיכולה להיות הלחמניה שהכנתי או הסלט שעמלתי עליו מבעוד מועד (הסטארט-אפ החדש שלי, וטוב שיש מקרר בקומה). אחר כך כבר קשה מאוד להחזיר את הריכוז (לא נמאס לו לשבור שיאי עולם?) ועד שמצליחים להשיג אותו שוב נהיה חושך בחוץ, הבטן שוב מקרקרת והעייפות חוגגת (יותר מדי זמן מסך). אין ברירה, צריך לצאת ללחות ולחזור לחדר תוך כדי דיבור עם הבית (לפעמים זה ארוך ומייגע כמו תרגיל בפיזיקה). בחדר כבר כל הכוחות נגמרים. המקלחת והאוכל מוציאים לי את החשק לעשות משהו בסגנון של לימודים, והעייפות פלוס העצלנות לא נותנות לי לקום מכיסא ופשוט ללכת לישון. בסוף אני שם לב שהשעה שתיים והעיניים נעצמות לי בכוח (ואם אני כותב תרגילי בית באותו הזמן, יוצאים לי משפטים לא הגיוניים מהמקלדת...). אחר כך אני רק מתלונן שאני לא מספיק כלום.

הלחץ הזה מטריף לגמרי. לא טוב לפתוח את תקופת המבחנים עם ציון רע מאוד, במיוחד אחרי שקיבלתי הודעה שאישרו לי לעבור למסלול (אני מפנטז על זה מסוף שנה ראשונה). אחרי הסמסטר האחרון והמוצלח הלחץ לשמור על מה שיש לי ולהמשיך במגמה רק עולה, והקריסה הזו לא עשתה לי טוב. מספיק שעוד ממתין לי מבחן בפיזיקה בשבוע הבא שבו אין לי מושג בכלל משום דבר, בשביל להגביר את הלחץ הזה ולתסכל אותי עוד יותר. אני בקושי יודע איך להתחיל ללמוד למבחן הזה ואיך לגשת אליו, והחששות העלו לי לראשונה בתואר מחשבה לא לגשת למועד א’; (עשיתי פעם אחת, אבל אז היו שלושה מועדים). גם העובדה ש-4 ימים אחר כך ממתין עוד מבחן רק גורמת לי לרצות לוותר על זה הפעם. מצד שני, אני עלול להפסיד פקטור גדול (כל הסטודנטים מהפקולטה שלי לוקחים את הקורס בשביל העובר הבינארי, כולם מכוונים ל-55), מועד ב’; מתנגש עם מבחן אחר (בגלל הטיפשות שלי) ויום לפני המועד ב’; אני עובר דירה, אז ברור שאני לא ממש אוכל ללמוד. המבחן הזה מפחיד מספיק אנשים שחושבים שהפקולטה לפיזיקה עושה להם דווקא במטרה שלא ישימו עליו עובר בינארי (הורדת המגן למינימום, מבחן פתוח במקום אמריקאי, מרצה מרושע) וזה רק עושה לא טוב בבטן. בכלל, כל השבוע האחרון היה מלא בלחץ כי המתרגלים החליטו פתאום לשבות ואנחנו כבר דאגנו שלא יהיו מספיק אנשים שישגיחו ויענו על שאלות במבחנים. זה הצריך לא מעט התרוצצויות, ולצערי הייתי צריך לגלות בזה יותר מעורבות (בניגוד לתקופת המבחנים הקודמת, שבה יו"ר הוועד הרשה לעצמו לנסוע לחו"ל בידיעה שיש מישהו שיטפל בעניינים כמו שצריך). זה מתסכל לפעמים כי לא משנה מה עושים, אנשים תמיד יטילו רפש, ימצאו את הדברים הכי קטנים ומציקים בשביל להגיד כמה לא בסדר ואז כל הדברים הטובים נמחקים. איך אני יכול להתמודד מול איזה אידיוט שדורש ממני דרישות מופרזות ובלתי הגיוניות לחלוטין בלי להבין פסיק ממה שהולך מסביבו? אני משתדל להמשיך בדרך שהצבתי לעצמי, מתעלם מכל אלו שמעוותים פרצופים או מכניסים מקלות בגלגלים ומנסה להמשיך הלאה. לא הספקתי עד עכשיו לבצע את כל השינויים שרציתי לעשות אבל יש עוד סמסטר שלם בשביל זה.

וכשהכל מתנקז, בסופו של דבר כל התחושות הרעות רק גוברות. אני קורס כל לילה על המיטה הצרה של המעונות רק בשביל להרגיש כמה הייתי רוצה שהיא לא תהיה כל כך ריקה. הבעיה היא שהפחד מלקבל כווייה מצליח שוב לגבור על הרצון ומגרש את האומץ, ובעיקר מוצא לעצמו תירוצים. בעיקר כאלו שאני לא יכול עכשיו להעמיד את עצמי במצב של עוד אכזבה פוטנציאלית, כי אני לא יכול לדפוק לעצמי את המבחנים עכשיו, ובעיקר כי אני לא יכול להיות משותק עכשיו כי יש לי אחריות כבדה על הגב ואני לא יכול להרשות לעצמי את זה. אז אני חוזר לשבת בצד, בולע את הרוק ונאנח ומשתדל לזרוק מהראש את כל המחשבות שקשורות בעניין, להגיד לעצמי שאין גם ככה טעם ומוותר. אבל הרצון הכי פשוט לקצת קרבה, קצת הרגשה טובה וקצת חיבה נשאר בפנים וטורח לדרוך על כל היבלות כל פעם מחדש. יש כמה אנשים טובים שמוכנים להקשיב מדי פעם, לזרוק מילים טובות ולעשות יותר טוב, אבל לא תמיד לאנשים יש זמן (ואני לא יכול להיתלות בזה) ולא משנה מה יהיה, מרחק תמיד יהיה.

זה גורם להדחקה של הדברים הטובים שקורים מסביב, אפילו קצת משכיח אותם. מרוב החוסר בזמן כמעט לא יוצא לי לספר על הסמינר שהייתי צריך להעביר (הרצאה של חצי שעה על מאמר) שהלך די טוב ושקיבלתי עליו ציון של 91. בעיקר לא יוצא לי לספר על האירוע הפקולטי שהרמתי כמעט בעצמי, אירוע משותף לסגל ולסטודנטים, החל מההכנות והעלאת הרעיונות, לקיחת החלטות על התקציב ועד יום האירוע עצמו. היה מוצלח למדי וכל מי שהיה שם נהנה מהבירות (הפקולטה קנתה והסגל חילק לסטודנטים), הארטיקים, הסדנאות, המשחקים והכיף. מכתב התודה מהדיקן רק גרם לי לנפח קצת את החזה.

לא הכל רע, אבל יכול להיות הרבה יותר טוב. רק צריך לעבור את השבוע הקרוב ואולי יהיה יותר טוב, ולהגיע לשביעי בספטמבר ולצאת לקצת חופש (אפילו תהיה קפיצה קטנה לחו"ל). חייב להיות טוב. מתישהו.

שמור   בטל

12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-25/8/2008 12:33

 

26 7/2008		אז על מה היה כל הרעש?
		תגיות: אוגי-מיוזיק, טכניון, מסעותיי עם עצמי

והיה גם פסטיבל בתוך כל הבלגן מסביב. בניגוד לשנתיים הקודמות, התפקיד שלי הפעם נתן לי הצצה פנימה לארגון של האירוע עם כל מה שמשתמע מכך. כשפנו אליי עם בקשה לעזור, קשה היה לי לסרב למרות שזה אומר שאני הייתי צריך לוותר על האירוע עצמו. הסכמתי לוותר על היום הראשון ולהשתתף בהפקה עצמה, והתפקיד שייעדו לי היה אחראי על החשמל שזה בעיקרון להיות איש הקשר עם החברה שסיפקה את התאורה, הגברה וחשמל לכל האירוע בכל המתחמים השונים. בגלל שלא ממש יכולתי לוותר על הלימודים שלי בימים שלפני האירוע, את כל התיאומים מול אותה חברה עשה זה שהיה אחראי ביום השני (וזו נקודה לרעתי, ולא משנה כמה השתדלתי להיות בעניינים). ביום האירוע עצמו יכולתי להגיע למתחם רק לקראת 16:00 (כשב-16:30 המתחם היה אמור להיסגר לבדיקות אחרונות) בגלל שהמעבדה שלי התארכה מעבר למצופה ולא ממש יכולתי לנטוש באמצע. בימים שלפני הסתובבנו יחד עם דרישות החשמל של כל דוכן כדי למפות מי יצטרך חשמל וכמה, כדי שהחברה תוכל לפרוש את רשת החשמל לאירוע בשקט.

ביום האירוע הגעתי לחמ"ל קצת לפני שכל האירוע היה אמור להתחיל. החמ"ל מוקם השנה בתוך בית הסטודנט שעדיין בתהליכי בנייה (פחות או יותר סיימו את הקומה הראשונה של הבניין שבה ימוקמו משרדי האגודה) אז הכל עדיין היה מלא אבק ומבולגן. אפילו השירותים לא פעלו כמו שצריך, מה שלא מנע מעשרות אנשים להיכנס פנימה (כי האור דולק) ולחפש את השירותים ולא עזרו כל ההסברים שלנו אפילו כששמו שומר בכניסה. החלפתי לחולצת הפקה וקיבלתי מכשיר קשר שאיתו הייתי אמור לתקשר עם החמ"ל אם מתרחש אירוע. אם נשים לרגע בצד את העובדה שהאוזנייה הייתה כל כך לא נוחה ולא יכולתי לשמוע שום דבר מעבר דרך האוזן שהיא הייתה בתוכה, קיבלתי גם מכשיר דפוק שבקושי יכולתי לשמוע בו. אם הייתי הולך לאזורים שבהם יש יותר רעש, לא היה לי סיכוי לשמוע אם היו עולים מולי בקשר. לקח זמן לשכנע את האחראי על המכשירים בחמ"ל להחליף לי מכשיר ופתאום יכולתי לשמוע פנטסטי, אפילו ליד הרמקולים הגדולים (טוב, לא צריך להגזים).

האירוע עצמו התחיל קצת באיחור בגלל כל מיני בעיות מול המשטרה. אין לי מושג למה לא הצליחו לפנות את האנשים בזמן מתוך המתחם בשביל לבצע סריקות, ומה שהיה אמור לקרות מוקדם, קרה ממש סמוך לזמן שבו השערים היו אמורים להיפתח (בפועל, הייתה דחייה בפתיחה). זה גרם לבית הבובות לעלות לבמה מול בקושי 100 איש, לתת הופעה קצרה ולעוף (בבמה ביער הייתה להקה שעלתה להופיע מול הסדרנים בלבד). מאותו רגע היה אפשר להריץ את האירוע כמו שצריך, ואני הסתובבתי בין המתחמים, מנסה לראות אם יש כל מיני תקלות ולהזעיק את האנשים הנכונים. בהתחלה הייתי אמור לדבר עם המנהל שלהם, אבל הוא בצורה די בהמית, הפנה אותי לשני האחראים על המתחמים העיקריים שזללו חשמל, הבזארים והאוכל. איתם כבר היה יותר פשוט לדבר והם טיפלו במרבית התקלות שקרו. רוב התקלות נבעו מדוכנים שחיברו יותר מדי מכשירים לחשמל, מעבר למה שהם ביקשו (אחר כך הם התפלאו למה החשמל שלהם קופץ יחד עם החשמל של הדוכנים מסביב). אחרים התפלאו למה אין להם תאורה, כי קצת קשה לקבל תאורה כשאתם לא מבקשים ולא מביאים מנורות, ומוצבים מאחורי דוכן בגדים שחוסם לכם את האור. דוכן אחר התמקם במקום שאי אפשר היה לפרוש עבורו כבל חשמל בשביל תאורה (כי לא נשארו) ונראה לי קצת חצוף לבקש אחד כזה ב-22:00 בלילה. מעבר לזה, היה די שקט, והיה אפשר לנצל חלק מהזמן להפסקות מים בחמ"ל בגלל שהיה נורא לח (הרגשתי כמו במסיבת בריכה בתוך המים). להופעות היה לי קצת יותר קשה ללכת ולא היה כזה נורא. שמעתי סיפורים שמשינה קיצרו את ההופעה שלהם בגלל שהדוכן הסמוך של פפסי הרעיש להם והפריע להם במיוחד בשירים השקטים (הבנתי שהם סירבו להנמיך, ולדעתי היה פשוט צריך לנתק להם את החשמל).
ב-2 בלילה כל האירוע נגמר ואז היה צריך להתחיל להוציא את האנשים החוצה ולקפל את רוב הדברים. בנקודה הזו התחילו עוד בעיות כשכל הדוכנים במתחם המזון גילו פתאום שהולכים לכבות להם את הגנרטור בלילה (וזה קורה כל שנה). הזעקנו אנשים מהטכניון ומצאנו נקודת חשמל שאליה הם יכולים להתחבר, וגם על זה היו להם טענות. בקיצור, רק בלגן. ברקע אנשים יצאו החוצה מהמתחם, ופה ושם התחילו להתפתח כמה קטטות של שיכורים (ערבים) עד שהמג"בניקים קפצו עליהם והרחיקו אותם. אחרי שהכל נגמר הגענו לישיבת הפקת לקחים עם כל מנהלי המתחמים לשמוע את כל סיפורי הבלגן של היום (והיו לא מעט) עד שהתפזרנו לקראת 4:30 מול המתחם הדומם. כשהלכתי לישון השמיים כבר לא היו שחורים.

התעוררתי לקראת 12 בגלל טלפון של זה שהחליף אותי ביום השני. גם ככה תכננתי לקום בשעה הזו, אבל לא ממש שמתי שעון מעורר. קמתי, התארגנתי והלכתי ביחד עם ענת למסיבת הבריכה. באתי לבריכה רק בשביל ההופעה של טל פרידמן (אחרת הייתי ממשיך לישון) ולא ממש עניין אותי יותר מדי כל מה שמסביב. הוא נתן הופעה נחמדה, מרעישה, קצת זייף אבל נתן את השואו שלו שמתאים למסיבות בריכה כאלו. אחרי ההופעה וקצת אוכל התקפלתי חזרה לחדר לעוד קצת מנוחה (ואז לראות את הנזקים מהבריכה בדמות כתפיים שרופות).
את הערב הייתי אמור לבלות עם סימפ’;, אבל עד שהיא הגיעה, נכנסתי קצת פנימה להסתובב ולראות מה השתנה מהיום הראשון. הג’;ירפות כבר התחילו להופיע (יש להם כרטיס קבוע אצלנו כנראה) וגלעד כהנא דיבר שטויות כרגיל, אז חתכתי משם. אחרי שהיא הגיעה, הסתובבנו קצת במתחם ואז הגענו לבלון של אחת מיצרניות הבירה השונות. קשה לתאר את הדבר הזה בצורה שונה, כי זה היה בלון שבתוכו היה בר קטן ולמרבה ההפתעה גם במה קטנה שבה היו הופעות ואף אחד מההפקה לא ידע מזה עד לרגע שההופעות התחילו. ביום השני הייתה הופעה של מרסדס בנד אז אני וסימפ’; (יחד עם ענת) נכנסנו פנימה והם נתנו שם הופעה מעולה של למעלה משעה בהתחשב במימדים של הבלון וכמות האנשים שיכולה להיכנס בו, ולא ממש רצינו לצאת לשמוע את ההופעה של כנסיית השכל עם פורטיס שהייתה בחוץ. אחר כך חזרנו לבמה המרכזית, סימפ’; חתכה הביתה בגלל העייפות מהצבא, ענת נעלמה, ואני מצאתי את עצמי מול הבמה עם מקליין (יותר מדי בלוגרים בערב אחדג€¦) בשביל ההופעה של החברים של נטאשה, שמבחינתי הייתה אמורה להוות את השיא של כל הפסטיבל. בסופו של דבר, הייתה הופעה טובה אם כי היא לא התעלתה לרמה גבוהה במיוחד כמו שכבר יצא לי לראות אותם. חלק מהעיבודים החדשים לשירים לא עברו טוב את מבחן האוזן שלי. ציפיתי לקצת יותר מהם, והם נראו קצת כבויים ולא נתנו מספיק בראש, וחבל. אחריהם עלו היהודים, ולמרות שיש להם שירים נחמדים, אני לא ממש מתחבר למוזיקה שלהם ולרוב הרעש שהם עושים. גם ככה הגעתי להופעה שלהם נטול כוחות מכל היומיים האלו, עם רגליים שבקושי יכולתי לעמוד עליהם וכתפיים שרופות, וזה גם פגע לי בחלק מההנאה של ההופעה האחרונה. קצת לפני ההדרן חתכתי החוצה, בחזרה לחדר.

בסך הכל, אפשר לסכם את הפסטיבל הזה כהצלחה גדולה, אולי אפילו יותר מהשנים הקודמות. זה היה די מעניין לראות את הדברים גם מהצד השני, בתור ההפקה של האירוע (והאגודה עושה את זה לגמרי לבד, רוב מנהלי המתחמים וההפקה היו סטודנטים) ולמרות שלא היה קל, היה מהנה ומאתגר. שנה הבאה? אולי, אם יהיה לי כוח.

שמור   בטל

3 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של פ(י)לו ב-26/7/2008 16:14

 

12 7/2008		יולי 2008: עכשיו כזה
		תגיות: פתיחת חודש, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

"עכשיו כזאת ואז אחרת, אבל בהבדלים קטנים
ואל תדאג, אני סופרת את הדברים שמשתנים
איך מהבית והגוף נעלמים הסימנים
שוב מחייכת מבחוץ ומתרוקנת מבפנים..."

מדהים איך חודש יכול לטוס בלי שכמעט מרגישים. מרוב הפעילות השוטפת כבר לא מרגישים איך הזמן מתמוסס לו בין האצבעות ואיך החיים מתנהלים במצב של ריצת מרתון בלי יכולת אפילו לעצור לרגע ולהביט לאחור. בלי לשים לב נגמר לו כבר חצי סמסטר ונשאר קצת יותר מחודש לעוד תקופת מבחנים, כאילו הקודמת לא ממש הסתיימה ונשכחה מהזיכרון. אני מוצא את עצמי רודף אחרי כל דבר, מחסיר שעות שינה ומתקשה למצוא זמן להשלים אותן (כי גם בסופי שבוע צריך ללמוד, להשלים את כל מה שהפסדתי). חוזר לחדר אחרי 21:00 בערב במקרה הטוב אחרי עוד יום של ניסיונות להבין מי נגד מי ומה בכלל קורה מסביבי, ואז כבר אין כוח לשבת ולהסתכל על הדפים ועל השיעורים. פתאום הדו"ח שצריך לכתוב נראה כמו ג';יבריש והחומר בקורס ההוא סתם מציק, ואולי עדיף לתת למוח להירגע עם איזה משחק קצר והופ, נמחקה לה עוד שעה מהיום. ואז צריך להתקלח ולאכול ועוד מעט מגיעה השעה שצריך ללכת לישון, כי המערכת על הלוח מראה שצריך לטפס מוקדם בבוקר למעלה בשביל לא להבין חשמל.

זה לא שממש רע לי. החודש בתפקיד פתח לי דלתות וגרם לי לשנות לא מעט דברים אצלי כדי להצדיק את הבחירה בי. האחריות הזו הושיבה אותי בשתי ישיבות הנהלה, אחת מהן ארוכה כמו הגלות שהביאה אותי לרמה של חוסר קליטה של הדברים שנאמרו. היא הובילה אותי לתכנן תוכניות מלחמה, להתחיל להריץ מהלך גדול שיכול להשפיע בצורה חזקה על מהלך החיים בפקולטה ועד לרגע הזה, שהדברים האלו נכתבים כאן, אין לי חששות מכל המהלך הזה כי כשמאמינים שמשהו צודק, מוכנים ללכת איתו עד הסוף ולא משנה מה אני אצטרך לעשות בשביל שזה יקרה, אפילו להתגבר על לא מעט פחדים פנימיים. יותר מהכל, התפקיד הזה דורש ממני להנהיג, וזה דורש ממני הרבה יותר ממה שנדמה למישהו שמסתכל מבחוץ. אף פעם לא הייתי מאילו שרצים קדימה, תופסים פיקוד ומשתלטים על העסק. אולי רק במקרים מסוימים, כשידעתי בדיוק מה מצופה ומה צריך לקרות, אבל ברוב המקרים העדפתי לקחת צעד אחד אחורה ולתת למישהו אחר לנהל את ההצגה כשאני נמצא ממש מאחוריו. לפעמים זה נתן תחושה כאילו אני מנהל את הכל מאחוריי הקלעים (זה לא רחוק ממה שהיה בסמסטר חורף). עכשיו אני מקדימה, אחראי ישיר על 20 ומשהו נציגים, רכזים ופעילים, ומייצג עוד 1200 סטודנטים, והכל על הכתפיים שלי. האחריות הזאת עליי מחייבת אותי לנהוג בצורה שקולה יותר, לנסות לקרוא ולהבין את המצב הכי טוב ולשחות בפוליטיקה המקומית בתוך הפקולטה, וגם בזאת האגודתית, והריח של זה מאוד לא נעים. ישיבה על הגדר יכולה לשדר חולשה מסוימת וחוסר החלטיות, וזו לא משימה פשוטה להכריע בין מה שנראה נכון למה שנראה לא טוב, לדעת לברור את האמת מבין התמונה הגדולה.

על המדף בבית נחה לה התעודה שקיבלתי ממש לא מזמן בתוך עטיפה כחולה עם ט'; שמוטבע עליה. היה טקס מצטייני אגודה, וגם לי קראו לבמה לקבל אחת כזאת. אפשר להתווכח עד אין קץ על ההגדרה ולמי באמת מגיעה התעודה הזו, ולחשוב מה הקריטריונים שמגדירים מישהו שהוא מצטיין. בסך הכל, במהלך השנה האחרונה לא יצאתי מגדרי ועשיתי פרויקטים גדולים ממש ששינו את פני הקמפוס מקצה לקצה. השתדלתי למלא את התפקידים שנטלתי על עצמי בצד הטוב ביותר, כמו שאני חושב שככה צריך להתנהג נציג סמסטר (ואחר כך רכז אקדמי). יש לי נטייה גדולה לבלוע מידע בשביל להבין את כל מה שקורה מסביבי. בצורה הזו תהיה לי האפשרות לענות לכל מי ששואל אותי שאלות על מה שקורה מסביב, במיוחד אם אני בעצם מי שמקשר אותו לאגודה ואמור לדעת מה קורה בה. זה לא רק להיות קשור לתחומים תחת האחריות שלי, אלא גם דברים שמעבר, כדי שאם מישהו יבוא וישאל שאלות, תמיד תהיה לי תשובה וגם אם לא, תמיד יהיה לי את מי לשאול. מהצד הפקולטי, העבודה צריכה להיעשות בצורה שקטה ולא מתלהמת. הפקולטה שלי מוגדרת כאחת הפקולטות הקשות והרעות בקמפוס, ובכל זאת אפשר לגרום לשינוי. לאט לאט לומדים איך מדברים עם האנשים, איך גורמים להם לחבב אותך קצת (יש כאלו שזו משימה בלתי אפשרית) ואז אפשר להשיג כמעט הכל. צריך לדעת איך לדבר, איך להתנסח כמו שצריך במיילים וברור שתהיה לי העדפה למילה הכתובה על המילה הנאמרת, אבל גם שם צריך לדעת איך להתנהג. קשה להצביע על הישג ייחודי בתקופה כל כך קצרה, אבל לפחות ההרגשה שדברים זזו והיה שינוי. מספיק לשמוע את המחליף שלי אומר בראיון שלו שהוא נכנס לנעליים גדולות מאוד שהוא לא יודע איך אם הוא יצליח למלא. מה שהוא עדיין לא יודע זה שאני כל הזמן מסתכל עליו מהצד, בודק שהוא שומר על התפקיד כמו שהשארתי לו אותו ולא עושה יותר מדי שטויות. קשה להתעלם ולשכוח תואר שהחזקתי במשך חצי שנה.

ואיפשהו אחרי כל זה, עדיין יש תחושה של חמיצות מבפנים כי יש הרבה כפיות טובה כאן. אתה תראה איך הם נזכרים בך כשהם צריכים ממך משהו, רוצים שתתקן בשבילם את העולם (או לפחות את הציון במבחן האחרון), שולחים אותך להתמודד עם דברים לא פשוטים ("נאלצתי" לתת דגימת מח עצם בשביל להשיג שביב מידע, ואני די פוחד ממחטים ודקירות), סומכים עליך שתדע להילחם את המלחמות הנכונות כדי שהם יוכלו להמשיך ללמוד בשקט. אז אתה חוזר לחדר בסוף עוד יום, מותש פיזית ונפשית, רק בשביל לגלות שהחיים ממשיכים מסביב ואתה נשאר באותו מקום. כל אלו ששלחו אותך לקרב בשמם פשוט שוכחים מהקיום שלך כשנגמר היום וכבר לא ממש צריך אותך. אתה תשמע בחצי אוזן את כל סיפורי הבילויים שלהם ותנסה לתהות למה אתה צריך להיות שונה, למה אתה לא יכול להיות אחד מהם. אחרי כל המלחמות היומיומיות האלו, למי יש כוח להתחיל להילחם בשביל להשיג קצת תשומת לב מאנשים שייזכרו שיש גם אדם מתחת לשריון. כבר נלחמתי מלחמות כאלו בעבר עד שהתייאשתי, עכשיו פשוט אין לי כוח לזה. נכון שאני לא הטיפוס שהכי קל להתקרב אליו ולהכיר אותו, ואני עדיין בן אדם מתחת לכל החזות שטיפחתי לעצמי. בן אדם שרוצה להתקרב ולהכיר, ופשוט ליהנות מהחיים. בן אדם שרוצה לסיים את היום שלו בתחושה טובה והרגשה שיש מישהו שחושב עליו ורוצה בטובתו. ואולי אני פשוט לא מנסה שום דבר (גם מעבר לתחום החברתי הרגיל) כי אני יודע כמה מהירה הנפילה שלי במקרה ודברים לא מסתדרים וכמה קשה לי להמשיך הלאה. אני לא יכול להתרסק עכשיו, יש לי אחריות לא קטנה על הגב. יש דברים שצריך לוותר עליהם.

"אתן למים הקרים לשטוף אותי, את כל הגוף
ואגרד בציפורניים את העצב החשוף
ואני לא אכתוב, או כן אכתוב, או רק אתחיל בלי לסיים
אבטיח הבטחות, אבל אני לא אקיים"
[עכשיו כזאת - איה כורם]

אני באמת צריך להתחיל לכתוב יותר.

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-26/7/2008 16:08