מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

1 3/2007		האמיתי: 4 שנים לבלוג
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, אופטימי, שחרור קיטור

קשה לי להאמין שעבר כל כך הרבה זמן. בכל זאת, 4 שנים לא הולכות ברגל. מצד שני, היום זה נראה לי כל כך טבעי לשבת ככה מדי פעם, להקליד את הגיגיי ולפרסם אותם במקום הקטן הזה. המקום הזה הפך לסוג של מפלט בשבילי, שבו אני יכול לכתוב החוצה לא מעט ממה שהולך בפנים ולפעמים אפילו להתנקות מכל מה שמסתובב בפנים. דווקא במקום הזה נוצרה לי סוג של אינטימיות שבה אני יכול לתת לעצמי קצת לחפור בפנים ולהוציא דברים פנימיים החוצה. אומנם לא עד כדי כך, עדיין יש קליפות שמכסות אזורים רגישים יותר אבל השינוי בכתיבה מורגש, בעיקר בשנה האחרונה.

מדי פעם אני עוקב ורואה את התנועה שעוברת על הבלוג. אני כבר לא סופר בדיוק כמה כניסות ולא סופר תגובות, אבל יודע שכל פוסט גורר אחריו בין 30 ל-40 כניסות, מה שמראה על סוג של קהל קבוע. 17 מנויים נרשמו לעדכון במייל (למרות שלא כולם באמת משתמשים בזה) ועוד מספיק אחרים שמוצאים להם דרכים אחרות להיכנס ולהציץ. השנה האחרונה הייתה בעיקר שנה שיותר יצאתי מהמסך, בין אם זה דיבור באמצעות המחשב ובין אם זה ממש בעולם האמיתי. היו מפגשים שהיו חד פעמיים, וכמוהם גם הקשר שחשבתי שייווצר ומהר מאוד התמוסס לו ונעלם. אחרים החזיקו קצת יותר מעמד מזה ועם אחרים נוצרה קרבה של ממש. בכל זאת, זה לא קל לצאת מתוך הבועה הממוגנת הזאת של הכינוי באינטרנט, מהמקום שבו אני נותן לאנשים להציץ עמוק פנימה ולהראות להם את הקליפה החיצונית, את האדם האמיתי שמאחוריי המילים. מבחוץ לא רואים את כל מה שנמצא כאן. הקליפה מגינה מלמעלה, מסתירה ומכסה את מה שמתחולל לו בפנים, את הפצעים, הצלקות והגלדים.

יותר מהכל, השנה הזאת תהיה השנה של הפוסטים שלא נכתבו. פוסט בדרך כלל נולד לי בתוך הראש ולוקח לו זמן להבשיל, לקבל צורה של מילים ומשפטים מהמחשבות שמתרוצצות להן בראש. כל אותם פוסטים חיו על תקווה מסוימת שמשהו יתרחש ואז הם היו הופכים לאפקטיביים, לעובדה מוגמרת שרק היה צריך לתעד ולזכור, אבל המשהו הזה מעולם לא קרה ואותם פוסטים נקברו להם עמוק עמוק בתוך המוח שלי, בלי אפשרות להגיע אל קצות האצבעות שמתופפות על המקלדת. יותר מהכל, זה מראה כמה השנה האחרונה הייתה מאכזבת מבחינתי, וכמה האמונה שהייתה לי בדברים מסוימים התערערה לה. אמרו לי לא מזמן שהמקום הזה הוא לא מקום שמח במיוחד, והאמת, ככה זה נראה. יכול להיות שנתתי הצצה יותר מדי פנימה, שנתתי לעצמי יותר מדי להיפתח במקום להשאיר את כרטיס הביקור שלי לעולם מעבר לאחת הקליפות, ודרכו להראות שגם יש דברים אחרים (או בכלל להפסיק לכתוב, גם זה נשקל). במקרה הזה אני כנראה אתן לזמן לעשות את שלו ונראה מה יהיה.

אחת הבעיות היותר גדולות שלי, שהבלוג העצים אותה, היא העובדה שאני מנתח כמעט כל דבר שעובר עליי ומנסה להבין מה קורה פה. לפעמים אני מסוגל לקחת משהו לקיצוניות יתר, ועושה את זה מהר מדי בלי להבין מה קורה ובלי לדעת איך הדברים עובדים באמת, למרות כל הניתוח שלי. זה חוסר ביטחון שנובע מכל אותם מקומות פנימיים, מהפחד להיפגע וליפול וזה פחד שמסוגל לשתק אותי, לגרום לי לחשוב רק על הדבר הזה ולא על הדברים שבאמת חשובים לי, וזה גם מעוור אותי לגמרי. מכאן מגיע כל הרצון שלי לעזור לאחרים ולהושיט יד, מהצורך הזה לקבל הכרה ותודה ולהרגיש טוב עם מה שאני עושה. רק לאדם אחד אני לא יודע איך לעזור. האדם הזה הוא אני.

אז הנה החלטה לשנה החמישית לבלוג. הגיע הזמן לשנות לו את האופי, לעשות אותו יותר אופטימי, יותר סימפטי. לא להיסגר ולא לחסום את עצמי ועדיין להישאר עם הראש למעלה ולא להוריד אותו יותר בכלל. יש לי מספיק דוגמאות בחיים שבהם דווקא ברגעים שהשתחררתי מהפחד הזה, קרו לי דברים טובים. כמו למשל כל הקשר עם התל אביבית, שלא ידעתי מה לעשות ואיך להתקרב אליה, ויום אחד עשיתי צעד וכשהיא באה להגיד שלום לפני שהיא הולכת הביתה נישקתי אותה על הלחי נשיקה ידידותית, דבר שגרם לה להיראות מופתעת. כמה ימים אחר כך. היא שוב שוחררה הביתה הרבה לפני רק שהפעם היא הייתה בקצה אחד ואני הייתי בקצה אחר של הלובי ולא יכולתי להגיד לה שלום, ולמרות זאת אחרי כמה דקות היא הופיעה מאחוריי ונפרדה ממני באותה הצורה. אם לא הייתי מעיז אז, ספק אם היא הייתה חלק כל כך חשוב בחיים שלי היום. באותה הצורה לקחתי תעוזה לפני כמה שבועות והלכתי להתראיין לתפקיד של חונך ביום ההכוון שיש לפני פתיחת הסמסטר החדש. רציתי לעשות את זה בתחילת השנה והשתפנתי, אבל הפיילוט הקטן שהרצתי גרם לי לחשוב שאולי באמת כדאי. אז הלכתי, והתראיינתי, וכשיצאתי החוצה שמעתי את המראיינים מתלחשים שאני בדיוק מה שהם מחפשים. הודעת הקבלה במייל הגיעה כמה ימים אחר כך. זה לא התפקיד הכי גדול שיש, אבל עדיין מדובר בלקחת קבוצה של סטודנטים חדשים מהפקולטה ולהראות להם איפה הם הולכים לבלות ב-4 השנים הקרובות.

זה אחד הפוסטים שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב אותם. זה פוסט שבמהלך הכתיבה כל הנושא שלו השתנה, בגלל השפעה חיצונית (שנגרמה דווקא על ידי הנושא של הפסקה שנמחקה). הפוסט הזה מתחיל תהליך אמיתי שאני מתכוון לעמוד בו ולהצליח ולהראות לכל העולם שאני כאן ושאני מסוגל לגרום לעצמי טוב ולא מוכן לוותר לעצמי בעניין. ומי יודע, אולי ככה הרבה דברים בחיים שלי ישתפרו. חלקם כבר מתחילים להשתפר.

 

"תעשה כל יום דבר כן
שמאז ומתמיד מפחיד
היום אתה חי, מחר מת
ההווה זה העתיד
שכח את הפקולטות,
שכח את הפגיעות בך
תשתדל לחיות בסוטול
הודו רחוקה אבל תיסע.

שב תחת עץ זית
בטבע המושלם בלי כביש
אין כוח בעולם ש...
שיעצור אותך מלהרגיש
אתה תמיד המלך
אין אף אחד מעליך
תצטרף ללהקה קטנה בדרך
הם מחפשים זמר
לשיר את השמחה.

...

תלך יחף בלובי

אל תלחם כשיש ברירה
תן לה לשתות לך ת'שוקו
בתוך דירה שכורה

...

תהיה כבר אמיתי,
איתי, איתה,
ועם כל דבר בסביבה."

[האמיתי – שלמה ארצי]

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/3/2007 10:34

 

20 2/2007		בית
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי

בית. לפעמים קצת קשה להגדיר מה הפירוש של המושג הזה בדיוק. לפעמים הוא נראה רחוק, לפעמים מחליפים אותו באחר, אבל הוא קיים איפשהו, הוא (ברוב הזמן) מקום המפלט שלנו מצרות היום יום.

אתמול (ראשון) חזרתי הביתה אחרי קצת יותר משלושה שבועות שהייתי בצפון. המבחנים והעבודות של סוף הסמסטר גרמו לי להישאר במשך כל כך הרבה זמן בצפון. שלושה שבועות של מרוץ אינסופי אחרי תרגילי בית אחרונים להגשה, אחרי השלמות של חומר חשוב למבחנים, ו-5 ימים עם 3 מבחנים לא פשוטים וכבדים מבחינת המשקל שלהם (4 נקודות זכות). אלו היו שלושה שבועות שהרגשתי שאני בתוך רכבת הרים, אולי הכי מטורפת שמישהו אי פעם בנה. פעם הרגשתי למעלה, הכי למעלה שיש, ובחלוף רגע אני בתחתית הכי עמוקה ללא כל אזהרה. לרכבת הזאת היו לא מעט פניות חדות, לופים אבל בעיקר, היו בה עליות וירידות.

חזרתי הביתה כדי להירגע קצת מכל הנסיעה המטורפת הזאת. יצאתי מהרכבת לכמה זמן, לקחתי ממנה חופש בשביל שכל הדברים שקורים בה יירגעו קצת, ושאני אוכל לנשום אוויר. זו הדרך הטובה ביותר להסתכל על הדברים קצת מבחוץ, לתת להם פרשנות אחרת, רגועה ולא כזו שקופצת מהר מדי למסקנות עוד לפני שמשהו באמת קרה. אחד הבאגים שלי הוא שאני מנסה לנתח כמעט כל דבר שקשור לי בחיים, מנסה להבין אותו עד הסוף ומנסה להחליט בכל רגע מה הדבר הכי הגיוני שצריך לעשות באותו רגע, וזה לא תמיד הדבר הכי נכון, או זה שיעשה לי יותר טוב לאורך זמן. הקפיצה המהירה הזאת למסקנות יכולה לפרק חברויות, לנתק קשרים או לגרום לי לעשות דברים שאחר כך אני אצטער עליהם. צריך לכל דבר לתת את הזמן שלו, לדעת את כל הפרטים ולחתוך עניינים כשמגיע הרגע הכי מתאים לזה, ולא לפני.

בכלל, כל הלחץ הזה ממש לא בריא, בטח שלא בתקופת מבחנים. גם אם יש דברים שפתאום נעשים לא ברורים, צריך לתת להם את הזמן להתבהר, לא לרוץ לכל הכיוונים ולהתחיל לנווט בין שני קטבים קיצוניים של החלטות. צריך להישאר באמצע ולתת למשקולות להיערם על המאזניים עד שתיפול הכרעה. הרי בכל רגע משהו יגרום לי לרצות ללכת לכיוון אחד או לכיוון השני. גם אם לפעמים יש סערה שמתחוללת לי בפנים, צריך לדעת להתעטף בקליפה שתשדר החוצה שהכל בסדר ובינתיים למצוא את הדרכים להרגיע את המערכת, בשביל לא להחליט בצורה פזיזה מדי. יהיו כאלו שיגידו שאני יותר מדי מחושב ויותר מדי זהיר בהרבה דברים, אבל מקרים שצריך להיות עדינים בהם, בעוד שבמקומות אחרים צריך להיות יותר ספונטניים ולחיות את הרגע. זה השילוב והידע ליצור יציבות בין שני הגורמים האלו שמעצבים לנו את האישיות ועוזרים לנו לעשות את הבחירות שלנו בחיים.

היו גם מבחנים בשבוע שחלף, ובעיקר ניסיון לעמוד בציפיות של עצמי ובעיקר להראות לעצמי שאני מסוגל להרבה יותר מהשנה הראשונה. עד עכשיו התחושות היו מעורבות, לא מבריק במיוחד, אבל גם לא נפלתי בגדול. אפילו בלוגיקה (בתנאי שאני לא אקבל אפס על הקורס בגלל השותף האידיוט שלי) שהכנתי את עצמי כבר למועד ב', אני מאמין שאני יכול להשיג ציון עובר. במקרה הזה אני מסתפק בעובר ולא שואף גבוה כי ההתכוננות שלי למבחן הייתה גרועה מאוד. העובדה שרק יומיים לפני המבחן ישבתי והתרכזתי רק בחומר ממש לא עזרה לי להבין אותו יותר טוב, וגם אז לא בצורה הכי אופטימלית (ביום שבת, יום לפני המבחן, הריכוז שלי בחומר ובניסיונות להבין אותו היה כמעט אפסי). יכולים להיות לי אינסוף תירוצים לעניין, אבל בסופו של דבר העדפתי להתרכז במבחנים שקדמו ללוגיקה במטרה להוציא בהם ציון טוב יותר ואחר כך לתקן גם את לוגיקה. בסופו של דבר, הציון בהסתברות (שכבר פורסם) אומנם מעלה לי את הממוצע הכללי אבל לא במידה הרצויה. אני שואף להרבה יותר והתקווה שלי שבשלושת המבחנים שעוד נותרו לי אני אהיה מסוגל להוציא ציוניים מספיק גבוהים בשביל להרגיש טוב עם עצמי.

אז עכשיו אני בבית לשבוע שלם, נהנה משינוי באווירה. אני יודע שיהיה לי הרבה יותר קשה ללמוד כאן כי אפשר בקלות לקפוץ לעשרות דברים אחרים ויותר קשה למצוא מקומות אחרים להתרכז בהם (כמו הספרייה בפקולטה שהתגלתה כמקום מצוין להתכונן בו למבחנים). גם הרבה פחות נוח כאן לשבת וללמוד, אבל זה באמת תירוץ עלוב. שלושת המבחנים שנותרו לי הם יותר פשוטים, יותר מעניינים מבחינת החומר ושלושתם מהווים קדם לכמעט כל הקורסים שיש לי בסמסטר הבא (מלבד פיזיקה, בעעע...). היום נחתי, עשיתי קצת סידורים (תספורת, עוד שנה של תבנית HTML לבלוג) ובעיקר מנוחה. מחר אני חוזר למסלול של לימודים כשהפעם התירוץ שאין מספיק זמן ללמוד לא יעבוד. המטרה מוגדרת מראש, ואני לא מתכוון לנוח עד שאני אשיג אותה (וככה בעוד דברים בחיים שלי).

והיא? עדיין חידה, אבל לפחות משאירה טעם טוב (בפה) בשביל לנסות ולפתור אותה...

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-20/2/2007 18:18

 

2 2/2007		רעש לבן: פוסט פתיחת החודש [פברואר 2007]
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, טכניון

בשנה שעברה, כשהגיעה עונת המבחנים הייתי די רגוע. היה נדמה לי שהכל יהיה בסדר, 3 המבחנים שעשיתי לפני סוף הסמסטר הראשון (שניים באנגלית טכנית וסיווג במכניקה) היו טובים והייתה לי תחושה שגם ההמשך יהיה טוב. התוצאות היו די מאכזבות. השתדלתי להשקיע כמה שיכולתי ובכל זאת זה לא עמד בציפיות שהצבתי לעצמי. מועדי ב' רק גרמו לזה להראות רע יותר. בסופו של דבר סיימתי עם ממוצע ממש לא מספק ורצון להשתפר. השתדלתי יותר בסמסטר השני, אבל גם הוא לא התעלה לרמה גבוהה אצלי. אומנם בסופו של דבר הממוצע עלה במקצת, אבל עדיין. אומנם אני כבר לא סוחב כישלונות על הגב שלי, אבל יש ציונים די נמוכים ולא הכי מחמיאים.
הסמסטר הזה הוגדר מלכתחילה כסמסטר מנוחה .קורסים קצת יותר קלים, פחות עומס, יותר עניין. אפילו הוספתי עוד קורס בשביל לשפר ציון מסמסטר ראשון. אבל אין דבר כזה נוח כאן. ככל שהזמן עבר דברים נעשו יותר מסובכים, ובשלב מסוים יצאתי מהאיפוס והתחלתי לאבד קצב והבנה. בחלק מהמקרים הצלחתי לשחזר את הפער, אבל במקומות מסוימים הוא עדיין קיים. עוד פחות משבועיים לרצף הראשון של המבחנים (3 תוך 5 ימים) ואני לא יודע אם אני מסוגל לעבור את הכל בשלום.
קשה למצוא מתי התחלתי לצאת מאיפוס. כל מה שעבר עליי בתחילת הסמסטר (ובערך עד לאמצע שלו) מהבחינה האישית לא השפיע לי על הלימודים. הצלחתי לעשות את ההפרדה ולהתרכז כמו שצריך. אם כבר, זה התחיל בשבועות האחרונים, כשאותו תרגיל בית שישבתי עליו לילות בלבל לי את הלו"ז וגרם ליצירה של פערים שהיו צריכים השלמה. מאותו הרגע התחלתי להרגיש שהריכוז שלי, שגם ככה הוא לא בשמיים בימים רגילים, נעשה קצר יותר. הניסיונות להבין דברים, לפתור תרגילים אחרים, הפכו ליותר ויותר קשים והתחיל להתפתח אצלי תסכול וגם לחץ. הלחץ הזה לא מתבטא יותר מדי כלפי חוץ, אבל כשאני עם עצמי, לפעמים יש לי הרגשה שעוד שנייה אני מתכוון לקום ולדפוק את הראש בקיר, בתקווה שזה יעזור לי. אנשים בקושי רואים את כלפי חוץ, אבל בימים האלו הפתיל שלי נעשה יותר קצר, ומי שימצא את הנקודה הנכונה, יכול לגרום לי להתפרץ די בקלות (או להישבר).
דווקא הסמסטר הזה, שיועד להיות אחד שישפר לי את הציונים (וכמובן הצפייה לשיפור דרמטי), מסבך לי הרבה יותר את החיים. זה כבר לא רק לימודים, אלא גם כל מה שמעבר. ברגע שהלחץ התחיל, כל מה שמסביב נראה פתאום לא ברור, לא מובן ובעיקר יותר ויותר מתסכל. דברים שנראו בהירים למדי ביום ראשון בערב, נהפכים פתאום ללא מובנים ברביעי או בחמישי בצהריים. חומר לא מובן, או יותר גרוע, שותף שמסרב להבין את החומר ולא מבין את הניסיונות שלי להסביר לו אותו, מגבירים עוד ועוד את ההרגשה שהחודש הקרוב לא הולך להיות שונה, למרות הרצון הגדול שלי להשקיע ולעשות הכל למען המטרה הזו. אני מוצא את עצמי מבזבז יותר מדי זמן בניסיון להבין דברים שאני לא מצליח מאשר לעשות דברים שיעזרו לי ויקדמו אותי יותר טוב. אולי זה סדר בחירת אפשרויות שגוי, אבל כמו שמרפי יודע, דווקא הדברים היותר דחופים הם המסובכים יותר, ובהם אני נתקע.

בתוך כל הלחץ אני מנסה למצוא איזה נקודת אור קטנה, דרך לשחרר את הלחץ, משהו שירגיע. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בתפקיד המרגיע, מנסה לעזור, למצוא פתרונות, לזרוק מילה טובה או אפילו קצת יותר מזה, ולא תמיד אני מקבל בחזרה. דווקא עכשיו אני צריך סוג כזה של הרגעה לעצמי ואני לא מוצא. או שאנשים עסוקים מספיק בדברים שלהם ולא תמיד יש להם זמן גם בשביל הדברים הקטנים שלי, או שהם שקועים בעצמם בלחצים גדולים יותר, מה שיכול לגרום לי לדאוג עוד יותר במקום להירגע. אז אני מוצא את עצמי יושב מול המחשב בחדר, מביט בתרגיל שמביט בי בחזרה ולא מבין מה אני עושה. הנשימה נעשית מהירה יותר, הכיסא נעשה פחות ופחות נוח (לא שהוא כזה נוח בימים רגילים) והרגליים רק רוצות לקום ולהסתלק, אבל המוח מכריח אותי לשבת ולהישאר בשביל לפתור. הבעיה היא שהידיים לא מסוגלות להיות בשקט והן מריצות את הסמן של העכבר על גבי המסך אל דברים אחרים, רחוקים שנות אור מכל הקבוצות, ההסתברויות והמבנים השונים.
יכול להיות שהדבר שהכי טוב שאני יכול לעשות עכשיו זה פשוט ללכת לישון בתקווה שזה קצת ירגיע אותי. מחר יום חדש, נטול הרצאות ותרגולים, זמן טוב לשבת ולסיים חלק מהתרגילי בית ולהתחיל להתכונן למבחנים. צריך לקום בראש הרבה יותר שקט, עם הרגשה שאני הולך לנצח את המערכת ולהראות לה שאני שייך. סוף השבוע הזה, שאני נשאר כאן בשביל ללמוד הוא גם כזה שאני צריך להירגע בו מכל הלחץ ולהתחיל להסתכל למבחנים בעיניים. בכלל, צריך לקחת דברים בפרופורציות, להסתכל גם על הרגעים שהרגשתי בהם טוב השבוע כמו הרגע שאחרי ישיבה מאומצת מצאתי פתרון, או לגלות שאני והשותף שלי גרמנו למריבה קטנה בין שני מתרגלים באחד הקורסים, או ניצחון יפה של מכבי, וגם נשיקה אחת, קטנה, אמיתית וטובה, שגרמה לי להרגיש הרבה יותר טוב. השבוע הבא, השבוע האחרון נראה קצת פחות לחוץ ועם מספיק זמן לנקות את כל הג'יפה מהחיים שלי ולהתרכז רק בדבר אחד.
יכול להיות שייקח עוד זמן עד הפוסט הבא, ולא רק בגלל המבחנים. בזמן האחרון אני מרגיש כאן טיפה חשוף מהרגיל, מה שמקשה לכתוב כמו שצריך, כמו שאני רגיל. צריך זמן לחשוב על זה.

שמור   בטל

10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-3/2/2007 17:33