מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

28 2/2009		פלונטר
		תגיות: אגודה, טכניון, מסעותיי עם עצמי

הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות אחרי שנבחרתי לתפקיד הנוכחי שלי הוא למצוא לעצמי מחליף לתפקיד הקודם שעשיתי, הרכז האקדמי הפקולטי. זה אחד התפקידים המרכזיים בוועד, סוג של מספר 2 ומי שאחראי על כל הטיפול בנושאים האקדמיים. כמובן שדרוש שם בן אדם עם ראש גדול ולא מעט ביצים כדי לדעת איך להתמודד עם הכל ובראייה לאחור די התמודדתי עם זה יפה. הבעיה הייתה, כמובן למצוא מחליף. לקח חודש שכלל מכרז שלא נפתח (כי אף אחד לא התמודד) עד שנמצא מישהו, וגם זה אחרי לא מעט התחננויות, בקשות ושכנועים. בחרנו בחבר טוב שלי, שסחבתי אותו לתוך הוועד ודי סמכתי עליו בעניינים האלו שהוא יוכל להסתדר. הוא עתודאי, ויש לו היסטוריה של התמודדויות עם הגורמים השונים בפקולטה בגלל שהוא התחיל את הלימודים שלו די בצליעה וכמעט עף. זה לא שהייתה לנו יותר מדי ברירה, אני פשוט לא יכולתי להחזיק בשני התפקידים ביחד בגלל חוסר בזמן וצורך להתעסק בעוד דברים (מה גם שלא הייתי אמור לקבל על זה כסף בגלל תקנון האגודה). זה היה הרע במיעוטו, אבל לפחות ירד ממני העול ורציתי להתחיל את התפקיד שלי בלי גרורות מהעבר.

כשאני הייתי רכז אקדמי, ריכזתי אצלי את כל הפעילות האקדמית והיו"ר כמעט ולא עשה שום דבר ולא התערב (וכשהוא התערב, זה היה די קטסטרופה). אומנם אני לא האדם הכי דומיננטי, אבל אני מסוגל לקחת דברים כאלו על עצמי ולא לוותר, במיוחד כשהיה סמסטר משוגע אחרי שביתת המרצים. אז מצד אחד ציפיתי מהרכז החדש שלי לעשות את אותו הדבר, אבל מצד שני זה היה קצת קשה לוותר על זה, אם כי המודל שבו דברים היו צריכים לעבוד הוא המודל הראשון. כמובן שזה לא עבד ככה, ומצאתי את עצמי כל הזמן מתערב בעניינים אקדמיים, מייעץ ומחליט על חלק מהנושאים האקדמיים ועדיין מהווה את הסמכות האקדמית העליונה בתוך הוועד (למרות שזה ממש לא היה אמור להיות ככה). האבסורד היה שאפילו אנשי הוועדה האקדמית באו אליי עם בעיות שהגיעו אליהם ועם דברים שקשורים לפקולטה, ובשלב מסוים כבר התחלתי להתעצבן שהם פונים אליי ישירות במקום לרכז האקדמי. נכון, הוא לא היה בין המבריקים והעובדה שהייתי צריך להיות מעורב בהרבה תהליכים די עמדה לרעתו. כשחיפשתי אנשים לתפקיד אמרו לי שראו איך אני עשיתי אותו וכמה הקדשתי לו, ולכן העדיפו לוותר. במכרז שלו הוא אפילו אמר שהוא נכנס לנעליים מאוד גדולות וכאלו היו הציפיות ממנו, ועם נקודת פתיחה כזו קשה להצליח. היו לא מעט פעמים שהוא בא ואמר לי שהוא רוצה לעזוב, שהוא לא מסתדר עם התפקיד ביחד עם הלימודים (והוא ארגן לעצמו סמסטר מאוד עמוס) ועם העבודה בהיי טק שהוא מצא. הריטואל הזה חזר על עצמו במשך חצי שנה, כשכל פעם הוא בא ואומר שהוא לא יכול ואחרי שבוע הוא אומר שהוא מסתדר וממשיך (ואני כבר התחלתי לשמור על אש קטנה מועמדים פוטנציאליים להחליף אותו, בידיעתו).

בנקודת זמן די עלומה, התחיל איזשהו סכסוך בינו ובין מרכז לימודי הסמכה בפקולטה. אני אפילו לא יודע מה התחיל את כל זה, אני רק יודע שאותו סגן דיקן היה רואה אותו ודואג לשגר לעברו כל מיני עקיצות קטנות (והוא עשה את זה הרבה ולא רק לו). היה די ברור שמתישהו זה יגיע לנקודת פיצוץ. זה התחיל מתישהו בחודש שעבר, כשהוא שלח מייל למתרגל בעניין בעיה שהייתה לסטודנט עם תרגיל בית כלשהו (היה במילואים במבצע ולא קיבל דחייה), וחתם אותו במשפט "אני מצפה שמעתה והלאה תנהג בצורה יותר הוגנת כלפי חיילי המילואים". המתרגל שלח לו תשובה בחזרה עם העתק לסגן דיקן. הוא כמובן קפץ על זה ושלח לו שמעתה והלאה יתחיל לגלות יותר כבוד כלפי מורים בטכניון והודיע שהוא מכניס לו את זה כהערה בתיק האישי. התיק האישי הזה הוא די פיקציה שלא ממש עושים איתה משהו ואין לה יותר מדי משמעות, אבל מבחינתו זה כלי טוב לאיים על סטודנטים סוררים שאין לו קייס נגדם בבית הדין המשמעתי. הרוחות התחילו לסעור ואני הייתי צריך להגיב, ושלחתי לו בתגובה שאני רואה את העניין בחומרה ושלא יכול להיות שהוא עושה דבר כזה מבלי לברר שום דבר מראש. הוא כמובן שנעלב, החליט בתגובה להחרים ישיבת סגל-סטודנטים (הוא מרכז לימודי הסמכה בפקולטה, הדמות שעיקר העבודה היא מולה) והפסיק לדבר איתנו. היו לי כמה שיחות עם הדיקן על כך שבהן הובהר לי שהוא דורש התנצלות ובלי זה אי אפשר להחזיר את הדברים אחורה.

בזמן שאני מנסה לחשוב איך אני יוצא מהפלונטר הזה מבלי להראות התקפלות, התחילה תקופת המבחנים ואז העסק התחיל להסתבך. הרכז האקדמי שלי שלח שוב מייל, הפעם למתרגל בקורס אחר בעניין תרגילי הבית שגולשים אל תוך תקופת המבחנים. המתרגל ענה לו שיפנה למרצה, ואז התחיל להתעניין מי הוא ולמה הוא פונה אליו. אחר כך התבהר שהוא רצה לראות אם יש לו עניין כלשהו בבקשה, ואחרי שהוא גילה שהוא לוקח את הקורס גם כן, הוא העיף מבט בגיליון הציונים שלו (ככה די במקרה) וראה שעל אחד מהתרגילים הוא קיבל 0, כלומר העתיק. זה כבר פתח תיבת פנדורה שלמה. המתרגל שאל אותו אם הוא חושב שהוא ראוי בכלל לכהן כנציג סטודנטים אחרי שהוא נתפס מעתיק תרגיל בית. ניסיון שלי להתערב ולעצור את הסיפור רק החריף את המצב, וזה כמובן עלה למעלה לשמחת אותו סגן דיקן שהתחיל לשקול העמדה בפניי ועדת משמעת. כל זה מתרחש יומיים לפני שלי יש מבחן די קשה כשאני מנסה ללמוד אליו וכשלרכז בכלל אין מבחנים והוא מנצל את הזמן לעבוד ובכלל לא נמצא באזור. במקום לנסות ולהתרכז כמה שאני רק יכול במבחן, אני צריך לראות איך אני מנקה את כל הבלגן הזה כשאני מנסה גם למנוע מכל כדור השלג הענקי הזה להגיע גם אליי ולפגוע בי אישית. זה נגמר בסוף בזמן שנבחנתי, כשיו"ר האגודה דיבר ישירות עם הסגן דיקן והם הגיעו לסיכום שהרכז האקדמי יתפטר בתמורה לאי העמדה בפני ועדת משמעת, כשלי בעצם אין כמעט נגיעה בכל המהלכים שהתרחשו לי מאחוריי הגב. לקח עוד כמה ימים עד שהסערה שככה, אבל הטעם החמוץ נשאר חזק בפה.

אז עכשיו אני שוב מחזיק בשני התפקידים, לפחות עד שנבחר מישהו חדש בתחילת הסמסטר. זה נראה לי כל כך אבסורדי כל הסיפור הזה, מין "כל דבר שיכול לקרות רע, יקרה" בלי כמעט שתהיה לי שליטה על מה שקורה. כולם יצאו מהפרשה הזו מופסדים, ולי בעיקר יש הרגשה שרגע לפני שאני מסיים את התפקיד (ונשאר לי משהו כמו חודש וחצי - חודשיים), כל מה שיזכרו בסוף זה את הפרשה הזו שגרמה לפקולטה להתערב בענייני הוועד ולהחליט מי ראוי ומי לא לכהן בתפקידים השונים. זה ממש מתסכל, כי בסופו של דבר לא ממש הצלחתי לקדם יותר מדי דברים, ומה שכן יסתיים כבר בקדנציה הבאה ואני לא זה שיקצור את הפירות. אני מרגיש שבחודשיים האחרונים פשוט נשחקתי לגמרי ואין לי כמעט כוחות בשביל זה. יחד עם כל הסיפורים שיש גם ככה מסביב, לא בריא להיכנס ככה לתקופת מבחנים. אולי אני פשוט צריך קצת חופש, לנקות את הראש טוב טוב, לסדר הכל בראש ולצבור כוחות. חבל רק שאין באמת זמן בשביל זה עכשיו.

[Mad world - Gary Jules]

שמור   בטל

10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-1/3/2009 23:17

 

6 2/2009		פברואר 09: פרידה
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

אני די בטוח שלא תקראי את הדברים האלו, אני לא גם לא יודע עד כמה הייתי רוצה שתקראי. אני פשוט יודע שזה יכול להצית את כל הוויכוח מחדש, לחסל כל סיכוי לחזור אחורה, למרות שבמצב הנוכחי אני לא באמת מאמין שאפשר להחזיר את הדברים אחורה. זה נראה כמו סגירת מעגל בשבילנו, פחות או יותר 4 שנים אחרי שנפגשנו לראשונה, ועכשיו אני ממש לא רוצה לראות אותך (ולזה נחזור מאוחר יותר).

רק לפני חודשיים חשבתי שעוד אפשר לתקן, שזה רק קצר בתקשורת ושאפשר לפתור אותו בלי בעיה. אפילו דיברנו קצת ויצאתי עם תחושה מעודדת יותר, אבל עדיין משהו היה חסר. לקח קצת זמן להבין מה חסר לי - האמון ההדדי, הרצון לשתף את הדברים הכי קטנים ומציקים. בתחילת החודש שעבר עברתי תקופה לא פשוטה עם הרבה לחצים ומחשבות בעקבות אותו אירוע בפקולטה שחייב אותי להתעסק במוות. הייתי צריך חיבוק, מילה טובה, מישהו שיקשיב לי, שיגרום לי להרגיש טוב יותר. כשלקחתי את הטלפון ליד ותהיתי למי להתקשר, האצבע התרחקה מהספרה שמציינת את החיוג המהיר שלך. פעם זו הייתה האופציה הראשונה, היום זה כבר בכלל לא. אמרת לי אז, בפעם האחרונה שראיתי אותך, שאני מושך אותך אחורה, גורם לך להרגיש מדוכאת, ואני חשבתי שלמה להטריד אותך עם המחשבות הקשות שלי, עם הבעיות שלי. עדיף לחפש דברים שמחים, לא? ברור שגם כאלו היו, אבל הרצון להתקשר ולדווח נעלם גם הוא. והימים עברו, והגיע יום ההולדת שלי וחיכיתי לשמוע אותך. אפילו הזמנתי אותך לחגיגה הקטנה שעשיתי עם חברים (וידעתי שלא תבואי כי רחוק לך, אבל לפחות שתדעי שרציתי). את יודעת כמה היום הזה חשוב לי, ואת יודעת כמה חשוב לי לגרום למי שאכפת לי ממנו להרגיש אותו דבר בשלו, אבל כנראה לא בער לך להתקשר. חברים קרובים אחרים הגיעו, התקשרו, אפילו שלחו הודעות מעבר לים, ואת, שעד לפני כמה חודשים היית מספר אחד בשבילי, לא טרחת בכלל. מאותו רגע מבחינתי זה נגמר, אני כבר לא יודע אם בכלל יש טעם. זה מוזר שזה נעשה דווקא בידי מישהי שפעם אמרה לי שהיא הכי שונאת שמתעלמים ממנה.

זה כמובן פתח את כל הפצעים והמחשבות, אלו שהתעקשתי להחביא, להתעלם מהם, לראות את מה שחשבתי לטוב בכל השנים האחרונות. פתאום כבר לא יכולתי לסבול את העובדה שהייתי צריך ללכת לידך על קצות האצבעות כדי לא להרגיז אותך, לחשוב כמה פעמים על כל דבר שאני אומר כדי להכעיס או לצאת טמבל, ובכלל לא להרגיש נחות לעומתך. אחר כך את זו שבאה וטוענת שאני מונע ממך להתקדם, כשבעצם זה כנראה הפוך. אי אפשר לקחת ממך את התרומה והדחיפה שנתת לי בשנים האלו (בגללך אני לומד איפה שאני לומד ומכהן בתפקיד המסוים שלי) אבל לידך הייתי מרגיש כמו הבן אדם הישן שאני רוצה להשאיר מאחור. אין לי את הכוחות להקדיש לשיחת טלפון בודדת איתך, לפגישה או לכל דבר אחר. אני כבר מעדיף לנצל אותם לדברים אחרים, יותר חשובים, ולדברים שבלב שצריך לפרוק יש כתובות אחרות (תמיד היו).

רק שכל זה יצר לי עכשיו בעיה חדשה וזה גורם לאנשים אחרים להיפגע. אני לא ממש רוצה להיפגש איתך עכשיו או לשמוע ממך, אני לא ממש יודע אם אני בכלל צריך לתת לך עוד הזדמנות. הבעיה שהוזמנו לחתונה של אחת החברות שלך מהתיכון, שלומדת איפה שאני לומד ואפילו עשינו קורס אחד משותף בסמסטר הקודם. כל כך היה לי לא נעים להגיד לה שאני לא אבוא בגללך, וזה כל כך לא הוגן כלפיה, אבל אני פשוט לא מסוגל. אני רוצה ליהנות בחתונה הזו ומגיע לה את זה, ואני לא חושב שזה מה שיקרה כשאני אדע שאת שם. אני לא רוצה לגרום לה לבחור בין שנינו ולכן אני מעדיף לוותר ולא להגיע, למרות שהייתי רוצה להגיע (ואני יודע שיש תקופת מבחנים לוחצת מסביב, זה גם בעייתי). הרגשתי כל כך רע להסתכל לה בעיניים כשלקחתי ממנה את ההזמנה, ואני באמת לא יודע מה לעשות עם זה.

יש גם דברים טובים בחיים שלי. רק שלשום ארגנתי בפקולטה אירוע קטן לסטודנטים שהיה מוצלח במיוחד עם פנקייקים וסיידר חם שהוכן ע"י אנשי הוועד, וכל מי שעבר ליד נהנה (נציגים מפקולטות אחרות באו ושאלו אותי איך הצלחנו להרים אירוע כזה מושקע). חוץ מזה, אני ביחסים טובים עם דיקן הפקולטה והשגנו ממנו כמעט כל מה שרצינו (למרות הריב עם הסגן שלו, שבינתיים לא מדבר איתי ועם הרכז האקדמי שלי), אני די נהנה מהלימודים ומהדברים שאני עושה ואת היום הולדת שלי חגגתי עם אנשים שבאמת אכפת להם ורצו לחגוג (וזה היה עם המבורגר טוב ומפנק).

ייקח לי זמן להתרגל לחיים בלעדייך, אבל זה המצב שכפית עליי ואני לא רואה ברירה אחרת. אל תבואי לבכות כשישברו לך את הלב, או שתרצי שמישהו יקשיב לך באמת. אני כבר לא נמצא שם יותר.
(הכותרת הייתה אמורה להיות חריפה יותר, אבל כנראה שעדיין יש משהו שגורם לי להתעדן)

שמור   בטל

13 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של בימבה ב-7/2/2009 13:22

 

5 1/2009		לא פשוט
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

בשבת בצהריים אחד הטלפונים רעד והשמיע 4 צפצופים קצרים. אני הייתי עסוק בלהפסיק להתעצבן על הניתוק הפתאומי מהאינטרנט בחדר ובמקום זה ליהנות מצפייה בפרק של סדרה קומית כלשי בזמן שאני אוכל את ארוחת הבוקר המאוחרת שלי. ההודעה שחיכתה לי על הצג גרמה לי להפסיק הכל. "סטודנט מהפקולטה שלך התאבד אתמול בלילה, שמעת על זה משהו?", הייתה ההודעה מיו"ר האגודה, ואליה היה מצורף השם ומה חושבים שקרה (אני לא אכנס לזה כאן). השם לא היה מוכר לי וניסיתי לקבל עוד פרטים ובעיקר מאיזה סמסטר הוא. החלטתי להתקשר לאחד הנציגים לשאול אולי הוא מכיר, רק שבפועל יצא שהייתי זה שצריך לספר לו על הבשורה המרה כי הוא הכיר אותו טוב (היו ביחד באותו מסלול מצטיינים). אחר כך עוד ים טלפונים, לנסות להבין מה קורה והחלטה שבינתיים לחכות עם ההודעה עוד קצת עד שנוכל לדעת עוד פרטים. בערב כבר הייתי צריך להתחיל להתווכח עם הפקולטה מה כדאי לעשות. ביקשתי שיפרסמו הודעה לכל הסטודנטים בפקולטה וביקשתי לנסות ולהקל על במידת מה על הסטודנטים באותו סמסטר, בין אם ע"י כל מיני הקלות בשיעורי הבית ודחיית בחנים שהיו אמורים להיות השבוע. ביקשתי גם שידחו את ההרצאות שהיו מיועדות להתקיים בזמן ההלוויה כדי שסטודנטים יוכלו להשתתף או לפחות לשבת ולהתכנס בתוך עצמם כי למי יש ראש ללימודים ביום כזה. דווקא כאן נתקלתי בהתנגדות אחרי שאמרו לי שאין סיבה לעשות את זה ושלא יעצרו עכשיו לימודים בשביל כל אחד שנפטר כי "החיים חייבים להימשך". לא עניינה אותם הטראומה והכאב שראו על העיניים של אותם סטודנטים. הייתי גם צריך לשכנע אותם להוציא אוטובוס מטעמם כדי שמי שרוצה להשתתף בהלוויה, יוכל לעשות זאת. גם כאן לא ממש התלהבו ואמרו לי שבגלל שיש יום לימודים, אף אחד לא ירצה לבוא. הלכתי לישון עם תחושה שאני צריך לקום בבוקר עם צורך להילחם בטחנות רוח למרות שהמטרה הכי צודקת שיכולה להיות.

בינתיים דברים קרו. נציג הסמסטר דיבר עם המזכירה בפקולטה ובעזרתה הצליחו לשכנע בכל זאת להוציא אוטובוס. הוא הפיץ את ההודעה בקרב החברים שלו והצליח לאסוף לפחות 20-30 אנשים, מספר שמספיק בשביל שיזמינו אוטובוס. אחרי שהתארגנתי, הלכתי לאגודה וביקשתי שיוציאו זר בשם האגודה והוועד ולמרות הזמן המאוד קצר שהיה בשביל להתארגן, הכינו אותו והביאו אותו לפקולטה. הספקתי גם לשמוע בפעם הראשונה סוג של ביקורת קשה אבל מאוד מרומזת של המזכירה הנפלאה של הפקולטה נגד הבוס שלה, שכולם יודעים כמה הוא קשה ואטום ואיתו אני מנהל לא מעט מאבקים כל הזמן. זה רק נתן לי דלק להמשיך הלאה ולנסות לפעול כדי להקל על הסטודנטים. למרות ההתנגדות שהייתה לביטול ההרצאות, הלכתי לאחד המרצים שהיה אמור להרצות באותו יום, סיפרתי לו את המקרה וביקשתי ממנו את אותה בקשה. הוא היה בשוק מכל הסיפור וניסה לחשוב מה לעשות (ורב עם אותו גורם שניסה לשכנע אותי קודם שאי אפשר לבטל). בסוף הוא החליט שהוא מקצר את ההרצאה, לא מלמד חומר חדש ושהוא יחזור על אותה שעה גם ביום ראשון הבא לטובת כל מי שלא יכול היה להגיע מכל סיבה שהיא.

ב-12:00 התאספו לא מעט אנשים בכניסה לפקולטה כדי לחכות לאוטובוס. אחרי שהוא הגיע, העלנו את כולם אליו והעמסנו את הזרים (אחד של הפקולטה, אחד של הוועד והשלישי של דיקן הסטודנטים), שמתי לב שהאוטובוס כמעט מלא ואותי זה ממש לא הפתיע. הנסיעה לשם עברה די בשקט פרט לרדיו הקולני שהעביר דיווחים על מה שקורה בדרום. הגענו לשם ובשקט התאספנו עם כל הקהל שהגיע, מחכים שההלוויה תתחיל.

לא הכרתי אותו, רק שמעתי סיפורים מהאנשים שכן. הכירו אותו מהלימודים, מהתכתבויות בפורום ומערבי משחקים שסטודנטים מארגנים. מסיפורים ששמעתי ועליו ומניסיונות לשחזר את הימים האחרונים, עדיין יש לא מעט סימני שאלה והמוח עדיין לא תופס למה ולא מצליח למצוא סיבה. לא היה שום רמז למה שקרה (אולי פרט להודעה אחת או שתיים בפורום שאפשר היה לפרש אותה בכל מיני צורות) והכל נראה לא הגיוני, כאילו נלקח מסרט רע. התמונות הלא פשוטות מההלוויה עדיין צרובות לי עמוק בתוך הראש. הגופה שעטופה בתכריכים, הקול הסדוק של האב בזמן שהוא מספיד את הבן, ההליכה השקטה לכיוון הקבר, לראות את הכאב בעיניים של האנשים, לראות חבר משתתף בכיסוי הקבר, להניח זר פרחים על הקבר הטרי. גם אם לא הכרתי אותו וגם אם הייתי שם רק כמייצג של ארגון, זה עדיין נכנס עמוק פנימה ומסרב לצאת. פתאום הכל מסביב מתגמד, החדשות מהדרום (לא עקבתי אתמול יותר מדי וזה ממש לא חסר לי) או אכזבה מסוימת שהייתה לי מהישיבה בסוף היום. הרבה יותר חשוב לי לדאוג למי שכואב לו, שצריך להתמודד עם כל זה עכשיו יחד עם הלימודים שלו. כל השאר כבר פחות משנה לי כרגע.

לא פשוט.

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/1/2009 08:49