מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

4 6/2008		איש כסא
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

פתאום המשפט שכתוב בכותרת הבלוג מקבל משמעות חדשה לגמרי, ולחשוב שכל זה בכלל לא היה במחשבות שלי כשכתבתי אותו באוקטובר.
(אני אכתוב על זה יותר בפירוט, כרגע יש לי להבין מה רוצים ממני בפיזיקה)
שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-5/6/2008 21:56

 

1 6/2008		יוני 2008: קדנציה שנייה
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, טכניון

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן על כל הלבטים שלי בהתמודדות על תפקיד של נציג סמסטר. רציתי לעזור, להשפיע ולתת את הכל שלי (וזה היה מאוד אקוטאלי אז אחרי שביתת הסטודנטים), אבל בעיקר רציתי להיות מישהו ולהפסיק להיות בלתי נראה. התחושה הזו רודפת אחריי מאז ימי בית הספר כשאף אחד לא ממש ספר אותי, והיא עדיין צצה לה מדי פעם אבל אין לי ספק שמשהו השתנה בשנה האחרונה. למעשה, השתנה מקצה לקצה ובעיקר בי. ככל שהימים עברו, המעורבות שלי רק הלכה וגדלה, הדברים שעשיתי הזיזו במשהו וראיתי לא מעט פירות להתעקשויות השונות שלי. מצאתי את עצמי מתווכח בחלק מהמקומות עד שאני מצליח להשיג את מה שאני רוצה ולהרגיש טוב אחרי זה. היו לא מעט נצחונות, אבל גם היו הפסדים ונפילות והייתי צריך להתמודד גם איתם. המעורבות שלי הלכה וגדלה כשהתחילה השנה יחד עם השביתה הכי ארוכה בתולדות ההשכלה הגבוהה. זה התחיל בסיוע במערכת הבחירות לנשיאות, המשיך במעורבות בפורום הטיפול בשביתה והסתיים בהחלטה להתמודד לתפקיד של רכז אקדמי בפקולטה. כשהשביתה הסתיימה מצאתי את עצמי בתוך ים של בלגן וכאוס מוחלט, שלא ממש הסתדר גם אחרי שהיו החלטות מסודרות. לקח לא מעט זמן לאפס בחזרה ולהרגיע את המערכת ולהתחיל להתרגל לאורך חיים אחר.

בשבוע שעבר היו שוב בחירות. גם הפעם הייתי מועמד יחיד ובלי קושי נבחרתי שוב (ולמי שתוהה, היו מקרים של מועמדים יחידים שלא נבחרו כי הם לא עברו את אחוז החסימה). הפעם ההתמודדות נראתה לי טבעית ובלי חשש של ממש כי ידעתי מה אני מסוגל ולמה אני נכנס שוב. לא יכולתי להשאיר מאחוריי את כל האנשים שסמכו עליי בשנה האחרונה ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. העניין הוא שעכשיו אני עומד בפני צומת נוספת.

שני קודמיי בתפקיד הרכז האקדמי המשיכו מיד אחר כך לתפקיד של יו"ר הוועד ולכן זה היה די טבעי ללא מעט אנשים (כולל היו"ר הנוכחי) שזה גם המסלול שלי. השבוע הוועד הנבחר אמור להתכנס ולבחור לעצמו יו"ר חדש (הליך מחייב לפי התקנון) וכולם מתייחסים לזה כמובן מאליו שבסוף השבוע אני כבר אעמוד בראשות הוועד. כולם, חוץ ממני. מאז שהדבר נזרק לראשונה לאוויר אני בהתלבטויות לא קטנות, חושב עם עצמי ומתייעץ, שואל אחרים ותוהה אם זה לא באמת גדול עליי. התפקיד הנוכחי חייב אותי להתמודד עם אתגרים לא פשוטים כמו ויכוחים עם מרצים ובעלי תפקידים, להזיז עניינים בצורה קצת יותר גדולה (כמו שינוי במערכת המומלצת שבסופו של דבר התקבל בצורה חלקית אחרי שישבתי בישיבת מועצת הפקולטה והבעתי את דעתי). זה היה לא פשוט אבל דברים באמת זזו וקרו וקיבלתי לא מעט תשבוחות מהאנשים הנכונים. לעבור לתפקיד היו"ר יצריך אותי להתעסק בכל שאר כאבי הראש יחד עם העניינים האקדמיים (למרות שברובם יתעסק המחליף שלי, וגם זה כאב ראש למצוא). אני אצטרך להתעסק בכל הדברים הקטנים שקשורים לאגודה בתוך הפקולטה ובעיקר לנהל את אנשי הוועד לעשות את מה שצריך מהם. האחריות שנופלת עליי, שכוללת למעלה מ-1200 סטודנטים, היא עצומה וגורמת לי לחשוב אם אני באמת יכול להתמודד עם כל זה, בעיקר עם בעית חוסר הביטחון שלי. קשה לי לדבר מול קהל בלי להתרגש, קשה לי לפעמים להצליח להביע את עצמי מול מישהו בלי להתבלבל ולא לדעת מה להגיד ולרוב אני פשוט בשקט, מפחד להגיד משהו לא במקום שיחזור אליי כמו בומרנג. עם כל זה אני צריך להתמודד גם עכשיו, אבל השדרוג בתפקיד יוסיף לי עוד ועוד.

כשהתמודדתי לתפקיד הנוכחי, לא חשבתי לרגע ולא הססתי בעניין. לקחתי את זה בלי למצמץ ובלי לחשוב ונתתי את כולי ואת כל מה שיכולתי. הבוסית שלי לא מפסיקה לשבח אותי על התפקוד שלי ולא ממש רוצה שאני אעזוב את התפקיד (היא גם חברה בוועד, למרות שהיא לא יכולה להצביע). אין לי ספק שאם אני אבחר, אני אתן את כל מה שיש לי לטובת התפקיד ואשתדל לעשות הכל כדי להצדיק את הבחירה, גם אם זה אומר להכריח את עצמי להשתנות. אין לי הרבה ברירות ואין לי ימים של חסד. אם אני לא אעשה את זה, אני אהפוך את עצמי לבדיחה וכל מה שניסיתי להשיג, בין אם לטובת הכלל ובין אם לטובתי, ילך לזבל. איכשהו בחיים האלו שלי, שמלאים בחוסר הצלחה מסוגים שונים, אני חייב לעצמי ניצחון ודרך שבה אני יכול להשתפר ולהיהפך לבן אדם טוב יותר. אני צריך את זה בשביל ההתפתחות האישית שלי והרצון להיות מי שאני באמת, זה שמעטים באמת יכולים לראות.

תמיד תרחף מעליי העננה שאומרת שאני יכול לעשות יותר. זה קורה גם עכשיו וזה ימשיך גם אחר כך. אני לא תמיד מרוצה ממה שאני עושה ומיד חושב שאני יכול יותר ורוצה יותר. מצד שני, המרחק בין הרצון לביצוע בפועל הוא לעיתים גדול מאוד ולא מעט פעמים בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מתייסר במחשבות האלו. תמיד חשבתי שאני יכול לעשות יותר, לתרום יותר, ואני תמיד נשמר על אותה רמה ובאותו סדר גודל. אפילו כשבאים ואומרים לי שאני מבצע את התפקיד שלי הכי טוב מבין כולם, זה עדיין גורם לי לנוע בחוסר שקט ולא באמת מאמין לזה. אני לא יודע עד כמה זה בריא לי לחיות ככה, כי אחרת אני פשוט אפול בשלב מסוים ואתפרק לגמרי. בצורה הזו אני לא ממש יכול לנהל עוד דברים בחיים שלי (פרט ללימודים, שאותם חייבים) אחרת המצב יהיה פשוט קטסטרופלי ולכן צריך לוותר לפעמים על דברים. אני לא יכול לעמוד בעוד סמסטר של עליות וירידות רגשיות, במיוחד כשכל זה על הכתפיים שלי, ולכן אני צריך לעצור ולהסתכל על כל הדברים בפרופורציות הנכונות ולדעת לעצור חלק מהדברים לטובת מה שהולך כרגע.

בשורה התחתונה, אני עדיין עושה את זה בשביל עצמי ובשביל להשתפר בכל האספקטים בחיים שלי. אני רוצה להאמין שכל המחמאות שקיבלתי היו אמיתיות וכנות, ושבסופו של דבר אני אגרום לשינוי הזה בתוכי ולא משנה מה האמצעים או הדרך. הבן אדם היחידי שאני צריך לנצח עכשיו ולאורך כל השבוע הוא אני.

[אל תאמיני - איה כורם]

שמור   בטל

12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/6/2008 16:06

 

26 5/2008		רגע נוסטלגי
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

פעם, כשהייתי קטן, היה לי סידור קבוע בשבת. אחרי ארוחת הצהריים (ולפעמים גם לפניה), הייתי הולך לחדר, פותח את הרדיו ומכוון אותו לרשת ב'; ומחכה לאותו האות עם החצוצרות, הזמרת המוזרה ודידי הררי שמדבר בג';יבריש. אחריו באו כמה שעות טובות של בלבולי מוח, מטבעות לשון ואות מקפיץ שגרם לי כל פעם להחסיר פעימה ולהרים את הראש ולקוות שהוא מגיע ממגרש מסוים לטובת אלו שאהבתי (עכשיו זה יותר מסמפט פלוס, אבל עדיין קשה לוותר). לפעמים הייתי צריך לחבר את האוזניות כי בבית לא ממש אהבו את מה ששמעתי וזה הפריע להם גם אם הם היו בצד השני של הבית. כשהיינו יוצאים לטיולים, הייתי לוקח את הווקמן השחור שלי, מחפש במשך כל הטיול את התדר הנכון, וכשהגיעה השעה הנכונה כבר אי אפשר היה לדבר איתי. צמוד לרדיו כל הדרך וכמעט ולא מסוגל לשמוע מה קורה מסביב.

הימים חלפו. הווקמן הקטן והשחור פינה את מקומו לאחד חדש יותר, ואחריו הגיעו דיסקמנים ונגנם שגם בהם היה רדיו. החדר שלי כבר לא ממש שלי ואני כבר לא ממש יכול להסתגר לבד במקום מסוים בבית בשביל הדברים האלו. גם התוכנית שהקשבתי לה ירדה מגדולתה, בעיקר אחרי שהטלוויזיה השתלטה על העסק וגרמה לכך שכל משחק יהיה בשעה נפרדת. פתאום כבר לא ממש מעניין לשמוע את המשחקים ברדיו וכל הכיף של התוכנית, שבה התרחשות רודפת התרחשות, נעלמה. לאט לאט היא נעלמה מהאוזניים וכבר לא ממש היה אכפת לי (גם 3 שנים במגרש כל שבת שניה תרם לעסק). אחר כך גם הגיע האינטרנט ובכלל כבר לא היה צורך בה.

אבל אתמול משהו היה שונה. איזה פקיד בהתאחדות לכדורגל קיבל קצת שכל והחליט שכל משחקי המחזור יהיו באותה השעה בדיוק. פתאום אי אפשר לשדר בטלוויזיה את כל המשחקים, והמדיום הישן קיבל את השוק החשמלי שלו. האמת, לא התחלתי לשמוע את השידור מתחילתו. הייתי עסוק בלארגן את התיק שלי ולצאת לאוטובוס בחזרה לחיפה. מה לעשות, לילד ההוא ששמע שירים ושערים כל שבת יש חיים אחרים, שכוללים מטענים חשמליים, זבובי דרוזופילה ומכונות טיורינג. כשהגעתי למבנה הביוב הענקי (סליחה, תחנה מרכזית תל אביב), גיליתי שיש לי עוד חצי שעה להעביר עד האוטובוס והחלטתי לשלוף את הנגן שלי. החלטה של הרגע גרמה לי לסובב את הגלגלת לאייקון של הרדיו במקום לאייקון של הנגן ולהורות לו למצוא את התדר הנכון (זה כבר נהיה יותר פשוט בימינו). קולות ישנים עלו לי באוזניים. באותו רגע הייתה הפסקת מחצית בכל המגרשים, וצוות השידור באולפן התפנה לברברת הקבועה. זה התחיל עם חידון טריוויה מביך למדי שבו מעלים שני מאזינים על קו השידור שצריכים לענות על שאלות ואז המנחה, דני דבורין, צריך לנחש מי ענה ראשון. בכלל, מביך לשמוע את דני דבורין הזה. אחרי 10 דקות יודעים בדיוק מה יהיה המשפט הבא שלו ומה הוא הולך להגיד. זה נשמע כאילו הוא מתכנן לעשות למאזינים שטיפת מוח שכוללת בעיקר הודעה על ביטול תוכנית "שקר כלשהו" בגלל התוכנית שלו, חזרה לפחות 50 פעם על העובדה שאברם גרנט פוטר (ותודה לאיש מחלקת הספורט, השוער הבינלאומי וזה לא מפסיק לחייך חיוך דבילי בוני גינזבורג) ועד אותו שעשועון מגוחך. אברם גרנט פוטר מצ';לסי כבר אמרנו? בין לבין הוא הספיק לשאול מישהו עלום שם כל מיני שאלות ולנסות להשתיק אחת ממחלקת הספורט של הטלוויזיה שהתעקשה לקפוץ כל פעם לשידור ולהביע את דעתה על כל מיני דברים.

די מהר הגיעו לחדשות, וגם שם חיכתה לי הפתעה. כבר הרבה שנים אני מקשיב למהדורה של התחנה הצבאית (ולעיתים רחוקות לזו של הרדיו האיזורי והערוץ שסיים את ההישרדות שלו) ופתאום אני שומע שאחרי הפיפסים של המהדורה דחפו עוד איזה אות מסכן, רגע לפני מהדורת החדשות שנקראת בעברית ארכאית למדי. לא שמעו בקול ישראל על הצערה? נגמרו החדשות ועולה האות המוכר, זה שהכינו עוד מלפני שנולדתי, ואחריו מתחילה שרשרת ההפצצות, כשאות רודף אות ושער רודף שער, ודני דבורין לא מסוגל להתגבר על כל מה שהולך מסביבו. רוב השדרנים כבר הספיקו להתחלף או לערוק לטלוויזיה (פרט לכמה שכנראה השאירו אותם על הכיסא בבלומפילד או בסכנין ואסרו עליהם לצאת משם) והחדשים נשמעים יותר עילגים מזוהיר בהלול (שגם הפציע ולקח לו 2 דקות לפאר ולהלל לפני שהוא דיווח בכלל שהיה שער). זה היה רחוק ממה שהיה פעם, מהנשכנות, הפרשנויות הקטנות והתחושה האמיתית של להרגיש את המשחק דרך הרדיו. השתדלתי שלא לקפוץ כשהגיעו התוצאות מכפר סבא (שאחר כך הדאיגו אותי) והחוויה הייתה די מהנה בסופו של דבר, כולל הרגע שבו כל הקווים נפתחו והשדרנים התחילו להתחרות ביניהם על הזכות לשדר את המשחק שלהם באותו הרגע.

רגע אחרי שהמשחקים נגמרו, השעון הורה 9 והגיעה עוד מהדורת חדשות. כשהיא נגמרה הגיע הקטע ההזוי של התוכנית. פתאום משום מקום התחיל להתנגן קטע שנשמע כאילו הוקלט אי שם בשנות החמישים, ובו שומעים מישהו שר "שבוע טוב שבוע טוב" ושלל ברכות ודברים בסגנון. עד לאליהו הנביא הוא הגיע. במשך כמה דקות תמימות זה כל מה שהיה אפשר לשמוע, ורק לחכות לאותו אות פתיחת תוכנית (שאף פעם לא יושמע מתחילתו ועד סופו). מתיש. הסיכומים התגלו כעילגים כמו שאר התוכנית (גם המאמנים עילגים, זה בסדר) וכשהגיעו שום לדון על האיש עם התחת החלטתי שמיציתי וחזרתי לנגן (שכמובן כיבה את עצמו לבד רגע אחרי שנכנסנו לחיפה).

אז איך היה? נוסטלגי משהו, מחזיר זכרונות מהעבר הרחוק, ובאופן מוזר אין יותר מדי שינוי. התוכנית נשארה באותו מקום כמו שעזבתי אותה (רק עם דני דבורין במקום מאיר איינשטיין וחבל) העילגות אותה עילגות, אבל אין. בסופו של דבר זה מעלה זכרונות לימים טובים יותר, שנגמרו אי שם עם מקום ראשון ולא כמו עכשיו שמבטיחים עוד עונה רגע לפני הסוף. העיקר שבסוף היו שערים (וכרגיל, בלי שירים...).

[Top of the world (Ole Ole Ole) - Chambawamba]

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע