מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

26 3/2008		הישרדות - טאוב
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

הפוסט הזה, או לפחות חלקים ממנו, היו אמורים להיכתב מתישהו במהלך השבועות האחרונים. הבעיה היא שמאז תחילת החודש נוצר מצב של לחץ מטורף עם מספר אינסופי של הגשות וניצול עד הסוף של חוק שימור תרגילי הבית, שטוען שברגע שתסיים תרגיל בית אחד יצוץ אחד חדש. בשבועיים האחרונים אני מרגיש שאני רודף אחרי הגשות, מנסה להבין את החומר, מאבד את הריכוז בכל מה שקורה ולא מספיק שום דבר ממה שרציתי לעשות מעבר ללימודים. קשה לשמור על רמת פעילות זהה לאורך זמן, וזה קשה שבעתיים כשנושאים בתפקיד די משמעותי בוועד הפקולטי שמחייב לשים לב לדברים ולטפל בבעיות, בין אם הן כאלו שצצות לפתע ובין אם מדובר במלחמות הרגילות שלנו.

השבוע האחרון היה מטורף לגמרי. תרגיל בית אחד הצליח להדיר שינה מעיניי ומעיניי שני השותפים שלי, עד לרמה כזו שאני בקושי מצליח להקים את עצמי בבוקר בשביל ללכת להרצאות, מאבד מהר יותר את הריכוז בהרצאות וצורך כמויות מוגברות של קפאין ממה שהגוף שלי רגיל (בדרך כלל זה לא כל כך משפיע עליי). מאוד קשה ללכת לישון כמה ימים רצוף בסביבות 3-4 ולקום למחרת בשעה מוקדמת (7 מספיק מוקדם?) בשביל הרצאה. באחד המקרים הרגשתי שזה פשוט מיותר בשבילי ופרשתי אחרי שעה אחת (מתוך 3) וחזרתי לחדר לישון עוד שעה. אחרי ששני השותפים שלי עברו לילה לבן שלם (כלומר לא עצמו עין למעלה מ-24 שעות), החלטנו לתת לתרגיל ניסיון אחרון, אבל העייפות והתשישות של כולנו הכריעו אותנו בסוף ולא היינו מסוגלים להבין איפה אנחנו טועים ואיך אנחנו יכולים לגרום לקוד שכתבנו לעבוד. נשברנו, והגשנו את התרגיל כמו שהוא. יש רגעים בחיים שצריך להבין מתי צריך להרים ידיים, לדעת מתי אי אפשר להילחם יותר בטחנות הרוח ולוותר, ובמקום זה להקדיש את הזמן לדברים האחרים שמזניחים כתוצאה מאותו מאמץ. אומנם עבדנו בלילות, אבל לצערנו החיים האקדמיים שלנו לא נעצרו ומטלות אחרות החלו להיערם, יחד עם שלל הבעיות הרגילות שפקולטת הרשע נוהגת להמציא מדי פעם.

בעיה שכזו צצה לי ממש השבוע במהלך ניסיונות פיצוח הקוד. באחד הקורסים בפקולטה נקבע מבחן ממש כשחזרנו ללימודים, למרות שבדרך כלל אין בו מבחן (הצוות טען ש"זה לטובת הסטודנטים"). הבעיה היא שעשו את זה בלי לתאם שום דבר ויצא ככה שהמבחן מתנגש לרוב מוחלט של סטודנטים בקורס. אחרי מאמצי שכנוע לא קטנים בכלל, הצלחתי להגיע להסכם עם צוות הקורס ועם הסטודנטים בקורס על הזזת המבחן לשבועיים לפני סוף הסמסטר (כלומר, השבוע) על חשבון השיעור. שמחתי על אותו ניצחון קטן, כי זה היה אחד מהדברים הראשונים שבאמת הצלחתי להזיז כשנכנסתי לתפקיד. באופן מאוד מפתיע, צוות הקורס הודיע ביום ראשון כי בגלל שסטודנטים פנו למרצים אחרים עם בקשות של דחייה לשיעורי הבית שלהם בגלל המבחן, הם מבטלים את הבחינה שאמורה להתקיים השבוע ומחזירים אותה למועדה המקורי והנורא. עדיין מהדהדות לי באוזניים צעקות הכעס והאכזבה ששמעתי מסטודנטים ברגע שהם גילו את זה (גם המייל שלי סבל מזה), וברור שזה הרגיז אותי אחרי כל המאמצים שלי. מיד נכתב מייל תקיף וזועם במיוחד לצוות הקורס, יחד עם העתק לאנשים בפקולטה שאמורים לטפל בעניין, וקיבלתי לא מעט מוטיבציה לשלוף החוצה את כל ארסנל הנשק שיש לי ולהילחם על העניין. חצי שעה אחר כך הגיע מייל לסטודנטים בקורס שמבטל את ההודעה הקודמת ומחזיר את המבחן לשבוע הזה. Mission accomplished. בטלפון חיכתה לי אחר כך הודעה מהבוסית שלי ששיבחה אותי מאוד על העניין ("אתה הכי מוצלח", היא כתבה לי שם...).

דברים קטנים כאלו נותנים את הסיפוק והתחושה הטובה שאני מקבל בתפקיד, ומוסיפים חלק מהפלפל שחסר מחוסר ההצלחה (היחסי, יש לציין) בלימודים. מצד שני, אני עדיין מרגיש שאני יכול לעשות יותר, שאני יכול להשתפר במה שאני עושה. לפעמים אני פשוט מרגיש שאני לא עושה מספיק ויכול להוציא הרבה יותר מעצמי למען הסטודנטים בפקולטה ובכלל. לפעמים זה פשוט מנקר לי, מציק לי ומונע ממני לעשות הכל. לפעמים צריך להתגבר על הפחדים האלו כשצריך לעמוד מול אולם עם אנשים ולהסביר להם מה הם צריכים לעשות לקראת הסמסטר הבא (כמו בכנס אמצע לסטודנטים מסמסטר ראשון בתחילת השבוע) או להעלות בפני אותו אולם (רק עם אנשים שונים) כל מיני בעיות אקדמיות, יחס סגל ושיטות הוראה (כמו בכנס שהיה ממש שלשום). אני עוד לא רגיל למעמדים כאלו, לדיבורים כאלו וזה קשה לי. זה לוקח ממני לא מעט כוחות ומצד שני, גורם לי לגלות את אותם כוחות שלא ידעתי שבאמת קיימים אצלי. זה גורם לי לחשוב מדי פעם האם אני באמת יכול להתמודד עוד כמה חודשים על תפקיד היו"ר בוועד והאם יש לי מספיק ממה שדרוש לתפקיד הזה. הבוסית שלי חושבת שעדיין חסרה לי את האסרטיביות שנדרשת לכך (והיא גם לא רוצה לוותר עליי...), ואילו התל אביבית הקטנה חושבת שכל דבר כזה שאני אעשה רק יכול לעזור לי בהתפתחות שלי וביציאה שלי מתוך הגולם שאני עדיין תקוע בו, אם כי לא לגמרי. לא כמו לפני שנה.

וכל השבוע המטורף הזה, עם כל הריצות, הלילות מעוטי השינה והמרדפים, גרמו לי להחליק בשקט עוד דחייה ועוד סיפור שנגמר עוד לפני שהוא התחיל באמת. אולי זה בגלל שהיו לי מספיק דברים על הראש, אולי בגלל שלא האמנתי שזה באמת יצליח בין אם בגלל חוסר אמונה שלי או שפשוט לא הבנתי מה באמת חיפשתי שם. אולי בגלל שזה מנע ממני להיכנס למצב נוראי שבו אני נמצא בין שני צדדים, וזה כבר טוב, כי אני לא מסוגל להיכנס שוב למצב כזה (וזה כל כך קשה לא לגרום למישהו אחר להיכנס לאותו מצב בגללי, ולצערי גם זה קורה).

והיה גם סוף שבוע בבית, לראשונה מזה שלושה שבועות. סופי השבוע האלו הפכו ליותר ויותר נדירים בסמסטר הזה עם כל העומס המטורף שלו, אבל אני חייב את ההתנתקות הזו מדי פעם מהמקום הזה, לשנות אווירה ולהרגיש הרבה יותר שייך למשהו ולקבל דברים שכאן אני לא מקבל. שבתות בצפון די מנציחות את הבדידות שלי (אפילו כשחלק מהשותפים נשאר כאן), בעוד בבית אני מקבל את תחושת הביתיות הנדרשת ואז אני לוקח את האוטו ונוסע לעיר הגדולה בשביל להעביר כמה שעות של פיקניק קטן בים עם התל אביבית שלי, רק בשביל לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב, רק בשביל לקבל מנה מספיק גדולה של חיבה ממישהו יקר, דבר שיש לי כאן במנות מאוד מאוד קטנות (ולפעמים צריך לגרד חזק בשביל לקבל קצת).

השבוע הזה, שכבר חצי ממנו נגמר, הוא די שבוע בשביל לנוח. רק הגשה אחת, פחות שעות במערכת החל מהשבוע (קורס אחד נגמר) ומספיק זמן בשביל להשלים פערים בלימודים ובמשימות והאתגרים שהתפקיד מציב בפניי. בשבוע הבא חוזרים למתכונת הלחץ וההיסטריה, כשלכל זה מצטרף לחץ סוף הסמסטר הקרוב והמבחן הראשון שכבר אורב לו מעבר לפינה (אימא'לה! רק עוד שבועיים וחצי!). כששואלים אותי מה מצבי בימים אלו, אני עונה ש"שורדים", והאמת, אין ברירה אחרת. לאף אחד אין רצון להגיע לאי המתים.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-27/3/2008 07:43

 

3 2/2008		פברואר 08: משהו חדש מתחיל
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, אופטימי, פתיחת חודש

כהרף עין התאדו להם השבועיים הראשונים מהסמסטר ועדיין עוד לא הספקתי להתרגל לעובדה ששוב לומדים במלוא הקצב ושיש כמות נכבדת של תרגילי בית להגשה. השבועיים האלו היו כל כך אינטנסיביים ומלאים תגם סוף שבוע קצרצר בבית לא הספיק להטעין אותי לקראת השבוע הבא.

חזרנו ללימודים כששום דבר לא סגור וברור. פשוט אמרו לנו תחזרו ללמוד ונדאג לכם אחר כך. ברור שזה לא משהו שאפשר להסכים עליו, כי לכו תדעו מה הטכניון מתכנן ובאיזה צורה הוא מתכנן לשחק בנו אחרי השביתה הארוכה והמתישה שהייתה (שעכשיו נראית רחוקה מאוד). עוד לפני שהשביתה הסתיימה התנהל משא ומתן על חבילת פתרונות כוללת של האגודה, אבל כשהשביתה הסתיימה, היה כבר צורך להעביר אותה ולהתחיל את הסמסטר כמו שצריך, בלי להמשיך ולהעמיד את הסטודנטים באוויר. בשלב מסוים המשא ומתן, שלאורך כל הדרך סבל מעליות וירידות, שוב התפוצץ אחרי שכבר הגיעו להסכמות בעקבות ההתבצרות של סטודנטים בסנאט. אז כשעושים שריר מולנו, אנחנו מחזירים בשריר חזק יותר, ואור ליום רביעי שעבר נחסמו הכניסות הראשיות לקמפוס לכניסת מכוניות לאורך כל הבוקר. עשינו רעש, השתוללנו קצת, גרמנו לכל מי שנכנס לקמפוס לעשות את זה ברגל וללא מעט פקקי תנועה בכל רחבי השכונה מסביב. למרות תגובת הכעס הראשונית, הסתבר שזה עבד, ואחרי זה פתאום הייתה הסכמה יותר רחבה להצעות של האגודה, והייתה הסכמה שנעלה כל מה שנרצה לאישורו של הסנאט. בסופו של דבר, התקבלה מרבית חבילת הפתרונות שהוצעה, נוצר מתווה מסודר ללוח השנה האקדמי ואפילו קיבלנו עוברים בינאריים (אחד לכל סמסטר).

גם בפן האישי לא הייתה לי מנוחה. ביום שני שעבר חגגתי יום הולדת עם מכרז לתפקיד באגודה. ניסיתי להתכונן לתפקיד בצורה הטובה ביותר שאני יודע, ולמרות שההכנה בסוף לא הייתה כמו שאני רוצה ולא ממש תרגלתי את עצמי מול אנשים אחרים (וזה משהו שממש הייתי צריך), זכיתי במכרז ואני מקווה שזה באמת בזכות מי שאני ומה שאני רוצה להעביר ולא כברירת מחדל כי פשוט לא היה אף אחד אחר. המכרז הזה חשף כלפי חוץ לא מעט חולשות שיש לי, כולל כאלו שיכולות להפריע לי לבצע את התפקיד הזה כמו שצריך. אלו בדיוק הדברים שהפחידו אותי לפני שהחלטתי שאני מתמודד על התפקיד ולוקח אותו על עצמי ואיתם אני צריך להתמודד. התפקיד הזה דורש לא מעט ביצים ולא מעט חיכוכים ועימותים עם אנשי סגל בפקולטה, וכמובן גם עם סטודנטים שלא ממש מרוצים מהכל (ולא חסרות להם סיבות, במיוחד עכשיו). קשה להיכנס לקרב כשאין את הכלים המתאימים ואין את הידע המלא בשביל להילחם בצורה הטובה ביותר, ואני לא חושב שאני יכול להיכנס לקרב כשאני יודע הכל ואם אני לא בטוח שהצדק באמת אצלי. הדבר הזה דורש קודם כל הבנה של הצד השני, להבין למה ההחלטות שלו הן כאלו, ואז לנסות למצוא את הפתרונות המתאימים שיהיו מוסכמים על כל הצדדים. זה דורש לא מעט הפעלה של שיקול דעת, להישאר רגוע בלי להסתער מהר מדי ולהשתדל לקרוא את התמונה המלאה. זה דורש לא מעט כוחות נפשיים, ולפעמים אני צריך לחפור עמוק בשביל למצוא אותם. זה דורש ממני לדעת איך לארגן את הזמן שלי הרבה יותר טוב כדי להכניס אל תוך משוואת הזמן הזו גם את הלימודים שלי, שתמיד יהיו ברקע ותמיד יתבעו ממני את תשומת הלב הראויה שלהם, במיוחד עכשיו, כשאני ממשיך לשאוף להוציא ממני את הטוב ביותר ולא לוותר לעצמי מהבחינה הזאת. אני זקוק ללא מעט רוח גבית, שתיתן לי את הכוח הזה, ואני מקבל אותה מדי פעם, וזה גורם לי להבין את המשמעות האמיתית של מה שאני עושה. ברור שהייתי מעדיף יותר מזה, כמו מישהו (או יותר נכון, מישהי) שיקבל אותי בסוף כל יום לימודים מתיש, ירומם לי את מצב הרוח ויסיים לי את היום בהרגשה טובה. אבל זה מה שיש לי עכשיו, ועם זה אני צריך להתמודד עכשיו עם החיים שלי ועם מה שהם תובעים ממני. זאת הדרך הכי טובה שלי להתרכז במה שיש לי ביד ולא במה שאין לי, אם בכלל יהיה.

וכמו שאמרתי, היה גם יום הולדת, שאותו "חגגתי" בארבע וחצי שעות של ועידה מתישה שהחליטה על אותה חסימה. למחרת, בלב כל הסערה הפנים-טכניונית, הצלחתי לאסוף כמה חברים ולחגוג, וזה היה משהו שכבר שנים לא עשיתי ואני לא רגיל אליו. אחרי לא מעט חגיגות בסולו עם עצמי, זה עשה קצת טוב לנשמה בפנים והרגשה טובה יותר. הייתי חייב את זה לעצמי.

"משהו מתחיל מתגלגל ברחובות
משהו אחר יורד במדרגות
משהו קורה תופס לו בזנב
משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו...

דברים קורים תמיד בזמן נכון"
[משהו חדש מתחיל - דני רובס]

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-11/2/2008 23:05

 

4 1/2008		ינואר 08: רגע לרבע
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, אופטימי

איכשהו, זה תמיד מגיע, הזמן הזה בשנה שבו צריך להסתכל אחורה ולבחון הכל, 20 יום שבהם מהרהרים על השנה שחלפה ועל הציפיות מהשנה שתבוא, ולהחליט לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את עצמי. דווקא כשמסתכלים אחורה פתאום רואים שעבר המון זמן, והמון נדחס אל תוך שנה כל כך קטנה. אולי זה בגלל שהחיים שלי הפכו להיות הרבה יותר אינטנסיביים, הרבה יותר מעניינים ומאתגרים, והם משאירים רמז עבה לבאות.

אני מסתכל על הפוסט המקביל מלפני שנה ורואה איך בחלק מהדברים לא חל שינוי. בחלק מהצדדים בחיים שלי אני עדיין ניצב באותו מקום בלי יכולת לזוז ולשנות אותו. יש מקומות שזה לגיטימי וזה מרצון, אבל יש כאלו שממשיכים להציק מדי פעם. ההבדל העיקרי הוא שאני הרבה יותר מודע לכל אלו, ומנסה לראות מה אפשר לעשות בשביל לשנות את זה. עוד לא הצלחתי לארגן לעצמי לו"ז יומי מסודר כמו שבאמת רציתי, עוד לא הצלחתי למצוא את הדרך לא להימשך אל דברים שישרפו לי את הזמן שנהפך ליקר מיום ליום ועוד לא מצאתי את הדרך להבין באמת את עצמי עד הסוף. אני עדיין במאבק יומיומי עם עצמי, כדי לא ליפול, והדרך שלי רצופה בבורות שרק מחכים שאני אפול לתוכם ולא אצליח להתאושש. לא כל פעם שאני נופל אני מצליח להרים את עצמי ולעמוד על הרגליים על פני הקרקע. לפעמים זה נראה בלתי אפשרי וצריך לרתום לזה את מירב הכוחות, אבל כבר הגעתי למסקנה שאסור לי להישאר תקוע בתוך בור ולהתחפר בו, כי אז אני אאבד כל טעם למשהו.

השנה הזו הייתה שנה של למידה. לא רק במובן הפיזי, למרות שהצלחתי להעלות את הממוצע ולהיות תקין אקדמית, אלא גם במובן הפנימי. התחלתי ללמוד את עצמי ואת הסביבה, להפסיק להיות עיוור ולתת לתחושות לא אמיתיות להוליך אותי. זה תהליך שאני רק נמצא באמצע שלו, ועדיין לא הצלחתי ללמוד אותו עד הסוף. למדתי השנה להכיר במגבלות שלי, ואז לנסות ולאתגר את עצמי בשביל לשבור אותן. אין ספק שהרגע הכי משמעותי מבחינתי השנה היה אי שם במאי, כשהגעתי למשרדי האגודה והגשתי טפסי מועמדות. היו לי המון התלבטויות בימים שלפני, אם זה באמת משהו שאני יכול לעמוד בו, אם אני בכלל מסוגל להתמודד עם כל זה, ואז פשוט הגיע הרגע ובלי יותר מדי לחשוב פשוט עשיתי את זה. מאז אני נאמן לעקרונות שבשבילם התחלתי בכל זה, וזה רצון אמיתי להשפיע, לרצות לשפר את מה שקורה מסביבי ולהיות גורם משמעותי בחיים שסובבים אותי. לא עניינו אותי הטבות שונות שמגיעות כחלק מהתפקיד, רק המטרות האלו. מעולם לא הייתי חיה פוליטית או אחד שמעורב ומקושר, אבל לאט לאט זה התחיל להיווצר אצלי. מרגע שלקחתי על עצמי את האחריות הזו, השתדלתי לתת מעצמי כמה שאני רק יכול למען המטרה הזו. זה לא קל, וגם לי יש מספיק רגעי משבר שפשוט בא לי לזרוק הכל מהחיים, אבל כשמסתכלים מנקודת מבט היום, אני רואה לאן הגעתי ומה צברתי ומבין שאני בכיוון הנכון. יותר מהכל, השבוע האחרון הראה לי כמה באמת הגעתי רחוק, כשביקשתי להצטרף לפורום שמטפל בשביתה והבעתי בו את הדעות שלי לגבי חבילת הפתרונות אותה האגודה מנסה להעביר. אני חושב שהשבוע ישבתי במשרדי האגודה (כולל בלשכת היו"ר) יותר ממה שישבתי בכל החודשים שאני נציג, ובכלל בתואר. דווקא השבוע האחרון חידד אצלי את כל אותן מטרות העל שהגדרתי לעצמי כשהחלטתי להתמודד, וזה מה שכבר עכשיו מוביל אותי לתפקיד הבא באגודה, עליו אני הולך להסתער בשבועות הקרובים. כאן כבר מדובר באתגר אמיתי, כזה שיצריך ממני כוחות גדולים בהרבה ממה שעכשיו יש לי, ויחייב אותי לייצר לעצמי ביצים מברזל בשביל כל המאבקים, במיוחד בחודשים הקרובים שממש קריטיים. זה גם יצריך אותי להכין לעצמי תוכנית עבודה מסודרת עם אג'נדה מסוימת אותה אני רוצה להעביר. אני חייב את זה אם אני באמת רוצה להשאיר אחריי חותם, אם אני רוצה להוציא מעצמי את המקסימום.

למדתי השנה להסתכל על עצמי קצת מבחוץ, וזה הפחיד אותי לעיתים קרובות מדי. זה היה אחד הטריגרים שגרמו לכל מה שכתבתי בפסקה הקודמת לקרות, מתוך רצון להשתנות, להוכיח לעצמי שאני מסוגל להכל. למדתי לשנות את סדר העדיפויות שלי ולא לקדש מטרות על רחוקות ובלתי מושגות, אלא רק קטנות יותר ומוחשיות יותר. הבנתי עם עצמי שאין סיבה לרדוף אחרי אנשים או אחרי אהבה אם אין בהם גרעין של משהו אמיתי והדדי. אני עדיין צריך ללמוד איך להחזיר לעצמי את השריון שהיה לי פעם ואיבדתי אותו, רק שהפעם הוא יהיה שקוף יותר, כלומר יוכלו לראות אותי מבפנים (עד גבול מסוים) אבל לא להגיע ולפגוע בי. פגעו בי מספיק השנה, פצעו מספיק עמוק ומספיק כואב. כל הכאבים והפצעים רק לימדו אותי טוב יותר מי ידיד או חבר, ומי סתם מנסה לתפוס טרמפ. נכון, אני עדיין מתאכזב מאנשים, במיוחד כאלו שחשבתי שבאמת אפשר לסמוך עליהם שלא ייעלמו כשלפעמים צריך אותם, אפילו בשביל עצה קטנה או מילה טובה, ושלא יתרחקו בלי סיבה. אלה משפטים שקשה לי לכתוב (ובראש רצו לי גרסאות הרבה יותר חריפות), כי יכול להיות שאני עדיין נאיבי בתוכי ועדיין מאמין באנשים.

והשנה שמתחילה, היא רק ההמשך להכל. אין טעם להגדיר לה מטרות על גדולות ורחוקות, כי אין סיבה אמיתית לרדוף אחרי משהו שלא ממש קיים. כרגע חשוב לי להמשיך ולבנות את עצמי, ליצור הערכה עצמית וחיצונית טובה יותר, להבין את חוקי המשחק החדשים ולשחק כמו שלא שיחקתי אף פעם. מה שצריך לקרות פשוט יקרה, ויהיה טוב. לא יכול להיות אחרת.

"היום נגמר לי
ואין לי חשק
לשמוע מה אומרים
אומרים לי כל הזמן.
הכל עובר ומסתדר
ובסוף יגיע
יגיע גם תורך.
לנשום בשקט
למרות החושך
למרות כל מה
שמכביד אותך לשם.

בתוך אגם קפוא
אני רואה תמונה
שלי לפני שנים
אני לא מזהה
תיבת צעצועים
שאין בה אף סודות
הכל יכול להיות
הכל יכול להיות"
[בתוך אגם קפוא - רונה קינן]

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/1/2008 16:50