מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

25 12/2007		שדים
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, יוצא אל האור

הם כאן כל הזמן, והם כל הזמן בפנים, מחכים לרגע המתאים להתפרץ החוצה, לסחרר ולהשפיע. הם מחכים בשקט לרגעי החולשה, לרגעים הקשים ואז הם דואגים להפוך אותם לקשים יותר, מסובכים ומתוסבכים יותר. הם דואגים לעוור ולעוות את המציאות כרצונם, ולגרום למחשבות לא נכונות ולא מוצדקות (ולפעמים גם למעשים). הם השדים שלי, שיודעים טוב מאוד איך לאכול כל פינה טובה בפנים.

שד פנימי נוצר כשהנפש נפגעת, והוא ניזון מהפחד להיפגע שוב באותה דרך. הוא יוצר חוסר ביטחון, עצבות ודכדוך ולפעמים גם כעסים, שיוצאים החוצה. יש לי שד שסופר כמה זמן עבר מאז שדיברתי עם אנשים מסוימים וקופץ ברגע שהוא מחליט שפתאום נוצר מרחק כלשהו ואז הוא לוחש לי לאוזן סיבות שונות ומשונות למה נוצר פתאום מרחק. הוא מזכיר איך פעם אנשים התרחקו אחרי שנמאס להם, מכניס לראש את אותה הרגשה מאוסה של מרדף אחרי אנשים ולפעמים אפילו מנסה לגרום לי להתרחק בכוונה מאנשים, תוך כדי שהוא לוחש שהם לא יתקרבו בחזרה ואז הוא מכניס אותי לחוסר שקט ולאכזבה, בעיקר מעצמי. לרוב המקרים יש הסבר הגיוני, אבל לא אפשר לעצור ולחשוב ולהבין מה באמת קורה שם, כי תמיד יש הסבר הגיוני. אותו שד לא נותן להבין שהמציאות היום שונה מבעבר, והאנשים שסובבים אותי היום נמצאים מסביבי מרצון שלהם בניגוד לעבר.

חבר טוב שלו זה השד שיוצר מחנק פנימי כל פעם שתחושת הלבד גוברת. הוא אפילו מסוגל לגרום לשיתוק כמעט כללי ולרצון לעזוב על הכל ולכעוס על הכל, ורק גורם להסתגר עמוק בפנים. הוא לא נותן ליהנות מדי פעם מאותו לבד, להרגיש שאפשר לעשות הכל בלי שאף אחד יסתכל ובלי לחשוב על כל צעד כי אחרים, קרובים ורחוקים, רואים. זה, אגב, תחום אחריות של שד אחר, שמונע ממני להיות יותר משוחרר ומרוב מחשבות ותכנונים, אני כבר הפסדתי הזדמנויות רציניות וטובות. לפעמים נראה שאם הייתי פועל מתוך אינסטינקט הייתי מגיע הרבה יותר רחוק מהמקום שאני נמצא עכשיו, ומשיג הרבה יותר. אני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב מה היה קורה אילו, כי אז זה רק ייתן לו עוד חומרי בערה וישרוף אותי מבפנים.

אני רוצה להכריז עליהם מלחמה, לגמד אותם, אולי אפילו להעלים אותם מהחיים שלי. זו מלחמה שרק אני יכול להילחם בה כי אף אחד לא יכול להילחם בהם בשבילי ולעזור לי להביס אותם. אני לא מוכן יותר לתת להם להשתלט לי על המחשבות, לגרום לי לשקוע ולהרוס לי את החיים. הם מסוגלים להרוס לי חברויות טובות, הם פגעו קשה (ואפילו אנוש) בניסיונות שלי לייצר קשרים רומנטיים ומנעו ממני לא מעט הנאות וניצחונות קטנים וגדולים. היו לי בשנה החולפת לא מעט ניצחונות עליהם, אבל גם היו הפסדים כבדים, והמאזן הזה צריך לנטות לכיוון שלי. זו מלחמה שלא לוקחים בה שבויים, ונלחמים בה עד טיפת הדם האחרונה, כי הפסד יגרום לי לאבד את עצמי וכל מה שאני מנסה להשיג בחיים שלי. הפסד ירחיק ממני אנשים שאכפת להם ממני וירחיק אנשים שאני יכול להסתייע בהם להשיג את מטרת העל שלי בחיים והיא פשוט להיות בן אדם טוב יותר. בלי הניצחונות האלו אני לא אצליח להתקדם בחיים ולבנות לעצמי את החיים האלו שאני שואף אליהם, ובשביל זה אני צריך למצוא עכשיו את הכוח הפנימי בתוכי לעשות את זה. הוא נמצא שם, ולמרות שהם שומרים עליו, אני יכול להגיע אליו. הגיע הזמן לשלוף את כלי הנשק ולהסתער.

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-25/12/2007 11:55

 

8 12/2007		דצמבר 07: אמונה
		תגיות: לב, מסעותיי עם עצמי, אופטימי, פתיחת חודש

לכל אחד יש את הרגעים האלו, שבהם הכל נראה אבוד, ששום דבר לא הולך, שכל מה שמנסים פשוט לא עובד. רגעי המשבר האלו הם הרגעים שבהם האמונה הפנימית היא זו שצריכה לעבוד הכי חזק, למשוך החוצה מתוך הבור שאליו נופלים, אבל מה עושים כשגם האמונה מתערערת וכבר אין לה את הכוחות להעמיד על הרגליים?
כשלא מצליח כלום, תמיד תנסה להפיל את האשמה על המעשים הקטנים, על האמונות הטפלות הכי ביזאריות שרק אפשר למצוא, אפילו כשיודעים שזה הדבר הכי מופרך שרק יכול להיות. הכי קל להגיד שזה בגלל שלבשת בגד מסוים, דרכת על שפת המדרכה בצבע הלא נכון או אפילו בגלל זוג המשקפיים שלך, שבאופן פלאי כשאתה שם אותם עליך קורים הדברים הפחות נעימים בחיים שלך. במה כבר אפשר להיאחז כשמאמינים שמשהו לא בסדר בעולם, שמרגישים שתקועים כל הזמן באותו מקום, באותו מצב, בלי יותר מדי אפשרות לשנות?

כשהאמונה העצמית מתערערת, מתחילים להרגיש את השחיקה הכללית, תחושה של ייאוש מצד אחד ואדישות מהצד השני. כבר לא יודעים מאיפה לשאוב את הכוחות בשביל להסתער קדימה פעם נוספת ולנסות לנטרל את כל המוקשים ולהתחמק מכל הפצצות בדרך ליעד. קשה לגייס אותם ולגרום להם להאמין שהקרב לא אבוד מראש, שאפשר למצוא את הנקודה שתסדר את המעבר הבטוח הזה קדימה, שאליה צריך להגיע. ההתערערות הזאת פוגעת בכל סוגי האמונות הפנימיים, אפילו באהבה כבר קשה למצוא שביבי אמונה. רק תחושה שגם היא, כמו לא מעט דברים אחרים, לא קיימת, לפחות לא בשבילי.

קשה לקום בבוקר ולצאת מהמיטה עם התחושה הזאת. קשה ללכת לישון ולעצום את העיניים. דווקא ברגעים האלו מנסים לנבור כמה שיותר פנימה ולמצוא את השביב הקטן של אור שעוד לא כבה, שמסוגל לחמם ולהשפיע לטובה. דווקא במסע הפנימי הזה, העיניים יותר נפקחות, דברים סוף סוף נהיים בהירים ומובנים וטעויות העבר עולות אל פני השטח. אתה מבין לאיזו רמה הגעת וכמה אתה לא רוצה להיות כזה, כמה אתה רוצה להיות מי שאתה חושב שאתה. זה דבר שמנסה להתוות דרך חדשה מתוך הרצון התמידי להשתפר, להיות בן אדם טוב יותר. הרצון הזה, הוא לא מגיע מתוך כוונה להראות לסביבה שאני מסוגל להיות מישהו אחר ממה שחושבים עליי, מישהו שיראה לאחרים שהוא לא באמת מה שהם חשבו עליו, שהוא מסוגל להתקדם, ללמוד מהטעויות שלו. הדרך הזאת מגיעה מבפנים, והיא מכוונת כלפיי פנים. כל עוד אני לא מסוגל להבין מה קורה אצלי בפנים, אני לא יכול לתת מעצמי שום דבר, בטח שלא לאהוב. אני לא יכול לבקש מאף אחד שיעזור לי, אני צריך לעשות את זה קודם כל לבד. מבין כל הדברים האלו, חשוב לא רק להבין ולהתפתח, אלא גם ליהנות מהדרך, לא לוותר ולא להרגיש רע מכל פיפס קטן. לשמור על הראש למעלה ולעשות הכל בשביל הניצחונות היומיים הקטנים, בשביל להבין את החיים, בשביל להמריא.

"וקול תחינה בבקשה, רק תחזרי אלי...
אמונה,
אחת קטנה שנשארה לי,
והיא צועקת ומכה בי,
שהחורף יזכור שזמנו לעבור."

מצד שני...
תמיד יש את הדברים הקטנים האלו, הטובים. הם עדיין לא נעלמו. הופעה מעולה של שלומי שבן, סיום מהיר של שיעורי הבית (היחידים) שיש לי, קבלת מלגה עם סכום די מכובד, לשבת ולשמוע מוזיקה חורפית שעושה חם בפנים בזמן נסיעה ברכבת כשבחוץ סוער, לשחות 190 בריכות בשבועיים האחרונים ולהרגיש כל שריר, לקבל טפיחות קטנות על השכם, לשמוע ברדיו רגע לפני שהולכים לישון את "לילה טוב" של הכבש השישה-עשר ולמצוא זמן גם לרגעים קטנים של כיף, אפילו אם הם טיפה השקעה. לא הכל רע, בסופו של דבר. זה רק מוכיח שעוד לא איבדתי אותה. עדיין.

"אמונה,
שהשמיים לא ייפלו לי,
שהאמת שבי תלחש לי,
שהחושך ילך,
שהאור ימלא את הכל."
[אמונה - כפיר אפשטיין]

שמור   בטל

3 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/12/2007 11:19

 

28 11/2007		פילוסופיה בגרוש
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

אולי זאת השביתה הזאת, שמייצרת שקט מוחלט ושעמום. אולי זו חרב ההדחה שמתנופפת מעל לראשו של השותף שלי לדירה (ודווקא הטוב מבין הארבעה) ומחייבת (לפחות זו תחושה פנימית שלי) סוג של התגייסות למענו בשביל להשאיר אותו כאן. אולי זה הדבר שהדהים אותי (לרעה) כשהייתי בסוף השבוע בבית. אולי זה פצע ישן, שכנראה כבר לא כואב יותר, אבל סוף סוף ההשפעה שלו עלתה מהלב למעלה.
לא משנה בגלל מה זה, שוב הגעתי למסקנה שאני באיזה שהוא מקום צריך לטלטל לי שוב את החיים, לשקול לשנות קצת השקפת עולם ואורח חיים, להגדיר מחדש כמה מושגים ודרכי פעולה. הכל למען השגת המטרות.

אז זהו, שאולי כאן מתחילות חלק מהבעיות. זה נראה קצת ערטילאי מדי (זה כנראה בהשפעת הפסיכומטרי של אחותי) ורחוק מדי בשבילי להגדיר לי מטרות על בחיים, נקודות רחוק שאני שואף להגיע אליהם ומתכוון לעשות הכל כדי להיות שם. כל סטודנט שמסיים (בדרך כלל בלי הרבה הצלחה) קורס בסיסי בחדו"א, יודע שגם אם נשאוף הכי רחוק שאפשר, לא תמיד נצליח להגיע למטרה. אפשר לשאוף ולשאוף, אבל זה לא תמיד אפשרי להשיג את היעד. בעצם, לא צריך ללכת כל כך רחוק ומסובך. אפילו ברחוב שומשום אמרו שמי שרוצה להיות שם, אף פעם לא מגיע לשם. הוא תמיד נשאר כאן. אז למה בעצם לקבוע מטרות כל כך רחוקות, לפעמים כאלו בלתי אפשריות? רק בשביל לנסות ולהתעקש להגיע לשם? העולם שאנחנו חיים בו משתנה מרגע לרגע ואף פעם לא עובד, ומה שנכון היום, לא חייב להיות נכון מחר. הדרך עוד יכולה להשתנות כל כך הרבה פעמים במהלך המסע, ויכולה לקחת אותנו הרחק מאותה מטרה רחוקה, וזה יכול עוד יותר לאכזב. ומה קורה כשמצליחים ומשיגים את אותה מטרה? לא נשארים עם כלום ביד, רק עם מטרה רחוקה רחוקה שפתאום כבר לא קיימת, ועכשיו צריך לגייס מספיק כוחות בשביל להתחיל להציב יעדים רחוקים חדשים, להתחיל לתכנן כמה שיותר רחוק ולשבור שוב את הראש על מהות החיים ועל מה שמתכוונים לעשות איתם.

אז זהו, שאני לא רוצה בזה יותר. הצבת מטרות רחוקות רק מכניסה ללחץ, מוציאה את החשק מהמסע ברגע שסוטים קצת מהדרך והאכזבה מנטרלת את כל שאר המטרות. אולי מה שבאמת צריך לעשות זה פשוט להציב מטרות בצורה יומיומית, רק לאותו היום בדיוק, ואותן לשאוף להשיג. בתחילת היום פותחים את היומן ומסתכלים על מה שמתוכנן לאותו יום, ואז ממלאים את הזמן הנותר ברשימת מטלות ומשימות שצריך לעשות ולהספיק באותו היום. לצרוב דיסק למישהו שביקש, לראות כך וכך הרצאות בוידאו, לסכם ולקרוא את החומר של הקורס ההוא, ללכת לשחות קצת, להתקשר לסבא וסבתא לשאול מה קורה איתם (לא עשיתי את זה מספיק זמן), לנסות ולתפוס ידידה טובה שלא דיברתי איתה הרבה זמן וגם לסיים את הערב בכתיבת פוסט, כי כל הדברים האלו מתבשלים בראש יותר מדי זמן. בסוף היום, רגע לפני השינה, פותחים שוב את היומן ובודקים מה נעשה ומה לא. כל משימה שבוצעה היא הצלחה קטנה, ניצחון קטן על כל אותם גורמים שמסיטים אותי מהדרך שאני מנסה ללכת עליה, והכל ביחד מתנקז לניצחון יומי והרגשה טובה, ובאמת, אין כמו ללכת לישון בהרגשה של סיפוק. מחר יהיה יום חדש, עם משימות חדשות, עם דברים אחרים שאני ארצה להספיק ולגרום לעצמי להגיע לסוף היום עם אותה הרגשה, ואולי רצון קטן להתפנקות מול סדרת טלוויזיה, כי מגיע לי בגלל הניצחון, ולא בשביל לבזבז עוד זמן. נכון, עדיין יש מטרות על בחיים, אבל הן נשארות רחוקות, והפוקוס צריך להיות על היומיום, על מה שכאן ועכשיו. מה שיהיה אחר כך עוד רחוק, תנו לי רק לעבור את היום הזה עם הרגשה שעשיתי את כל מה שרציתי ולא ישבתי כל היום ובהיתי בכלום.

זאת בעצם המלחמה הגדולה שלי, המלחמה בשעמום ובחוסר מעש. ברגע שאני מגדיר לעצמי את הדברים שאני רוצה להספיק באותו יום, אני למעשה חותם על חוזה עם עצמי ולא מוכן לוותר עד שהמטרה תושג. ברגע שאין מטרה, או שהיא פשוט רחוקה מדי, יש יותר נטייה לברוח אל מחוזות השעמום, אל השיטוט חסר המטרה בין דברים מיותרים, להתחיל לחשוב יותר מדי על דברים וזה יכול להביא עליי דברים שאני לא רוצה בהם. חשיבת יתר יכולה לגרום רק צרות ולאבד דברים חשובים, אפילו יותר מהזמן. היא מסוגלת להכניס לסרטים שאחר כך קשה מאוד לצאת מהם, וצריך סטירה הגונה בשביל להתחיל להבין שכל החיים צריכים תיקון. זה נכון לגבי כל אספקט בחיים, כי ברגע שהחיים הופכים למסודרים וממוקדים, קל יותר להגיע לנקודות שצריך להגיע אליהן, להבין את חומר הלימוד, להבין אנשים אחרים.

בסופו של דבר, כל מה שכתוב כאן שווה כמו כתיבת מילים על קרח. המבחן האמיתי הוא מבחן התוצאה ואם אני מסוגל לגרום למוטיבציית השיא שיש לי עכשיו לעניין להמשיך גם בעוד שבוע-שבועיים, חודש או חודשיים. מה שעכשיו הוא מוטיבציה צריך להפוך להרגל ולפעולה יומיומית ורק התמדה מסוגלת לגרום להכל להצליח. אחרת, אני באמת שלא רואה פתרון, אבל לאותן נקודות השפל שהייתי בהן אני לא מוכן לחזור.

שביתה
בטח חשבתם שאני אכתוב כאן על השביתה. אז זהו, שאין מה לכתוב כי יש פשוט כלום. כל הנושא הזה הוא ואקום אחד גדול שלא מתרחש בו כלום, כמות העניין הציבורי היא פשוט כלום ובסופו של דבר כל הסמסטר הזה יהיה כלום. אולי אפשר לבקש מג’;ורג’; בוש שיארגן איזה ועידת אנאפוליס גם בין המרצים והמורים לבין משרדי האוצר והחינוך? בעצם גם זה לא יעזור...

לב
קיבלת את ההוכחה שלך, עכשיו שב בשקט ותן לאחרים לפעול. מתי תבין שאם תשמור על הכאב אצלך שום דבר לא ישתנה?

שמור   בטל

12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-29/11/2007 19:32