מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

16 12/2009		אס"טת
		תגיות: אגודה, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, מסקנה יומית

ביום ראשון האחרון, כמו כל חנוכה, ארגנו בפקולטה חלוקת סופגניות והדלקת נרות חנוכה. בימים רגילים זה כבר לא היה מרגש אותי (בכל זאת, זה קורה כל שנה במיוחד שאני זה שדאג לזה בשנה שעברה), אבל בגלל שהיו"רית הנוכחית נעדרה, כל הארגון של יום האירוע שוב נפל עליי. כל ההתעסקות עם לארגן קבוצה של אנשים, להזיז אותם ממקום למקום ולדאוג שהפעילות תתקתק, החזירה אותי אחורה לרגעים היותר טובים של עיקר הפעילות האגודתית שלי. כל ארגון של אירוע, למרות הלחץ הגדול שהוא מביא איתו, מוציא את הכי טוב שאפשר וגורם להנאה כשהוא מצליח וכשאנשים מסביב נהנים. פתאום אותו וירוס אגודתי שהדביק אותי לפני שנתיים וחצי ושהספיק להיות מדוכא, שוב התעורר ושוב ניסה לשלוח אותי חזרה אל לב העשייה.

כשקופץ לי רעיון לראש, לוקח לו הרבה זמן להיות מעוכל בפנים כדי שאני אספיק לחשוב עליו מכל הכיוונים. ככה זה גם כשקופץ רעיון לקחת תפקיד קטן שעד עכשיו כמעט ולא היה משמעותי ולהכניס לו הרבה משמעות. הוא לא גדול, ככה שהוא יוכל להשתלב עם שאר הדברים שאני עושה (ובמיוחד עם החוסר ניסיונות למצוא עבודה אמיתית) ויאפשר לי לתרום את הידע שצברתי בכל הזמן שלי באגודה. ההתעוררות של הווירוס גרמה לי לחשוב שיש לי עדיין מה לתרום ומה לתת, לחנוך אחרים ולהשאיר אחרי עוד משהו מעבר למה שאני כבר משאיר. מדובר על ניהול של צוות של אנשים שמחזיקים בתפקיד שאני פעם החזקתי, ובצורה הזו להחדיר להם את אותה תחושת אחריות וראייה של מהות התפקיד מהתקופה ההיא.

היו לי כמה שיחות בעניין עם כמה אנשים שנמצאים במערכת (או בדרך החוצה ממנה) ורובם דווקא הביעו התלהבות. זה לא כזה הפתיע אותי, אבל חיפשתי גם את הצד השני, הצד שיגרום לי להתפכח ולהסתכל על הדברים מהצד השני, ושיחה קצרה היום בצהריים נתנה לי אותו. אני כבר בשנה האחרונה של התואר שלי, עם רצון עז לסיים ולעוף מכאן, ובסופו של דבר הממוצע שלי די על הפנים ויהיה לי מאוד קשה למצוא עבודה (ואת זה אני אומר עוד לפני שבאמת התחלתי לחפש, וכוסומו, אני כל הזמן דוחה את זה). לקחת על עצמי עוד תפקיד, קטן ככל שיהיה, בטוח יפגע בצורה כזו או אחרת. אני ממש לא מהאנשים שיעמדו עכשיו עם סטופר ויספרו כמה שעות הם עושים כל חודש בשביל להגיע למכסה שלהם ואז לצאת לחופש עד סוף החודש. כשאני נכנס לתפקיד מסוים, אני עושה אותו עד הסוף ולא מוותר, במיוחד אם משהו מפריע לי. זו אחת התכונות שהתפתחה אצלי מאוד בשנתיים וחצי האחרונות ואני באמת לא יכול להעריך כמה אני הולך להשקיע, אבל ברור לי שאני הולך לנשום את זה. כל עוד אני לא מוצא עבודה הגונה, עדיף לי באמת להשקיע את מירב המאמצים והזמן שלי בשיפור הממוצע שלי וסיום התואר עם תחושה חיובית שיכולה רק לעזור לי בהמשך.

למרות כל זה, הדגדוג הזה של הווירוס עדיין שם. טופס הגשת המועמדות נח כאן על השולחן, רק מחכה שאני אמלא אותו (ויש לי זמן עד ליום ראשון). אני באמת שצריך לשקול עכשיו את כל האופציות שלי ולהחליט מה מטרת העל שלי בשנה הקרובה. בשורה התחתונה, נתתי כל כך הרבה מעצמי למען האחרים, הרבה יותר ממה שקיבלתי בחזרה, ולמרות הכל אני עוד לא מפנה את אותם משאבים לכיוון שלי. ואולי באמת גם הגיע הזמן לתת לאנשים אחרים להתפתח, גם אם הם פחות מוצלחים. אולי למישהו כאן יהיו עצות טובות יותר, מי יודע?

מסקנה יומית 15/12/09
יש יתרונות מבורכים בלהיות חבר הנהלה בדימוס. זה עוזר לדעת להגיד את המשפטים הנכונים בזמנים הנכונים בעיקר בשביל להיחלץ ממצבים שיכולים להתפתח לא נעים בתוך הפוליטיקה העדינה של האגודה (ובמיוחד בימים האלו).

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-16/12/2009 10:50

 

15 11/2009		בדרך הביתה
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

אחרי שלושה שבועות, תמיד יש את הרצון הזה לשנות אווירה, להחליף ולו ליום אחד את החדר הקטן עם הנוף למפרץ בחדר אחר, החדר הישן שלי שכבר לא שלי, לחזור לאווירה של בית. גם אם זה ביום שישי בבוקר, עדיין יש בזה משהו טיפה מרגש לארוז תיק ולסחוב דברים לכיוון האוטובוס שייקח אותי לתל אביב, ומשם עוד אוטובוס אחד עד לשכונה. דרך של שעתיים וחצי עד שלוש שעות עם הנופים של כביש החוף (אין קטע יותר יפה מהקטע בין חיפה ועתלית), אני עם מוזיקה באוזניים והרבה מחשבות מכל השבוע שנשארות מאחור בחיפה.

לא פשוט להגיע הביתה. הבית בשנה חמישית הוא לא כמו הבית בשנה ראשונה. אני פחות מגיע, מוצא יותר תירוצים להישאר בסופי שבוע בחיפה (לימודים, חברים שמארגנים דברים בדיוק בחמישי, שישי או שבת) וגם תמיד יש את העניין עם הבית. החדר שלי כבר לא ממש החדר שלי. ההשתלטות של אח שלי עליו כמעט הושלמה, ובשבילי זה רק מקום לישון בו, ככה שאני לא ממש יכול לשבת שם. לקח זמן עד שסידרו לי מחדש מקום נוח לשבת בו, אבל זה עדיין לא זה, עדיין לא השקט שצריך בשביל לשבת ולעשות שיעורים, ללמוד כמו שצריך. זה לא מה שיש לי בחדר בחיפה.

כשמגיעים פעם בשבועיים שלושה, נכנסים למנטאליות אחרת ממה שאני רגיל. הבית מתנהל בצורה שלו בזמן שאני לא שם ואין לי מושג איזה ריבים היו ואיזה הסכמים האחים שלי עשו. לפעמים יש תחושה שמחכים שאני אגיע כדי שיהיה מישהו שייקח מהם חלק מהמטלות שיש לעשות בבית, אבל אני בסך הכל מגיע עייף ורוצה לנוח אחרי הדרך הארוכה ולנסות להתרכז בשיעורים שלי. בצורה הזו העצבים יוצאים די מהר, פורצות מריבות, וחצי שעה אחרי שאני מגיע הביתה כבר מישהו מסנן "חבל שבאת הביתה", ואז כבר עולות המחשבות הראשונות של למה אני צריך את כל זה, למה אני מרגיש סוג של צורך לארוז כל פעם את התיק ולנסוע דרומה ליום-יומיים, רק בשביל לריב ולהרגיש זר. אני בסך הכל רוצה שקט ותחושת חמימות שקצת חסרה בדירה הריקה בשבתות בצפון.

אז חוזרים לנוהל שבת מקוצרת, ובמקום לקום ממש מוקדם ביום ראשון, מגיעים לצחנה המרכזית כבר לאוטובוס הראשון של מוצאי שבת שמגיע עד למעלה ההר. אין כוח להישאר יותר, והחדר האינטימי והפרטי שלי נראה הרבה יותר מושך וחמים. באוטובוס אני פוגש מישהי מהאגודה, שבדיוק כמוני חוזרת מסוף שבוע בבית. היא עדיין בשלב של לחזור כל שבוע, להחליף אווירה באווירה, לחזור לכמה ימים להיות תלויה באחרים במקום העצמאות של החיים בצפון. פעם גם אני הייתי ככה, עכשיו רוב החיים שלי בצפון והבית נראה פחות בית. פול יאנג שר פעם שהבית זה המקום שבו אתה מניח את הראש, ואולי הנסיעה שלי צפונה, היא היא הדרך הביתה.

[בדרך הביתה – רונה קינן]
צריך הרבה כשרון לקחת שיר שאני אוהב ולעשות אותו הרבה טוב יותר. היום אני הולך לראות אותה מופיעה :)

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/11/2009 11:11

 

18 10/2009		שחמט
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, שחרור קיטור

החיים, אם מסתכלים עליהם בצורה מסוימת, יכולים להיות דומים מאוד למשחק שחמט. אני יכול להיות חייל פשוט שמנסה לנווט את דרכו בלוח המשחק הענקי, נזהר מכל מיני כלים אחרים שרוצים לסלק אותי מהדרך ומשתייך ל"צבא" מסוים. בניגוד למשחק הרגיל, את הדרך שלי אני רוצה לעשות עם כלי מהצבע האחר, שיתלווה (או יותר מדויק - תתלווה) אליי בצעדים שאני עושה, ושגם תמשוך אותי לכיוונים נוספים. אני לא מחפש לי צריחות, אלו ילכו תמיד ישר ולא יהיו מוכנות לסטות מהדרך שלהן במילימטר בכל צעד. גם הרצות הן לא אופציה, כי הן תמיד נעות יותר מדי מהר בשבילך מצד אחד של הלוח לצד השני ועוד מהילדות לימדו אותנו שלא כדאי לסמוך על אלכסונים. על הפרשות אין בכלל מה לדבר, על כל צעד אחד שלהן הן מיד משנות כיוון כך שזה מבלבל ולא מובן ולך תסתדר עם אחת כזאת. ויש את המלכות, שהן ללא ספק out of my league, נישאות ומורמות, עושות בלוח כבשלהן. לא, הן לא בשבילי. אני מחפש לי רגלית פשוטה כמוני, שגם רוצה להבין את כללי המשחק, שיהיה אפשר ללכת איתה בצעדים מדודים ומוגדרים אבל גם שתהיה אחת כזאת שאני ארצה לקחת עד סוף הלוח בשביל להפוך אותה למלכה בשבילי.

הבעיה היא שאיכשהו אני תמיד מוצא את עצמי מבולבל, לא לגמרי תופס את החוקים של המשחק ולאן כל אחד הולך. לא ברור לאן מתקדמים ומה עושים, וגם אם תחשוב שאתה עושה הכל נכון, אתה לא יכול לצפות מה הצד השני יעשה. הוא פתאום ירצה ללכת לכיוון שונה, בכלל לא כזה שחשבת, או שהוא יעלם לך בלי שתבין למה או מה קרה ואתה לא תבין מה לא עשית בסדר הפעם, איך גרמת לעוד סיפור להתפקשש עוד לפני שהוא התחיל, לפני שהייתה בכלל הזדמנות לעשות צעד משותף אחד. כאן טמונה כל הבעיה ובגלל אני מרגיש שאני תקוע, ממוסמר לאותה נקודה ולא מצליח לזוז ממנה, לקחת את עצמי לכיוון אחרים. תמיד חסר לי הצעד הזה, ולא משנה מה אני עושה או מנסה, זו תמיד הבעיה, גם אם הדרך די ברורה אחר כך (רק שאי אפשר להגיע אליה). זה כבר מרגיש כאילו יש עליי סוג של קללה, כי עד שאני מצליח להגיע למצב שיש צד שני, משהו לא עובד שם וזה מעצבן, מתסכל ובעיקר מייאש, וגורם לרצות לזרוק את כל החלומות הקטנים הצידה. איכשהו, רק בשביל להדגיש את הניגודיות הגדולה בין המצב שלי לשאר העולם ולהגביר את התסכול, תמיד כשנסגר אצלי סיפור כזה עוד לפני שהוא בעצם התחיל, אצל מישהו בסביבה שלי מתחיל סיפור משלו, רק שאצלו הוא באמת מתחיל ומתקדם לאן שהוא, בדיוק כמו שאני רציתי לעצמי ואני פשוט לא מבין איך זה יכול להיות. בזמן שמסביבי יש כבר כאלו שמתכננים חיים שלמים ביחד, אני לא מבין איך לעשות צעד התחלתי אחד קטן.

אני באמת שלא יודע כבר מה לעשות. לא משנה כמה חברים יש, ולא משנה כמה הם קרובים וטובים, תמיד יהיה משהו חסר. תהיה חסרה קירבה מסוימת, אינטימיות מיוחדת, הרגשה שמישהו רוצה להיות איתי, רוצה אותי, משהו שאי אפשר להשיג עם חברים. כבר הרבה זמן שאני לא מצליח ליצור אפילו משהו פשוט שיספיק כדי לקיים שיחה, וכל עוד לא רוצים אפילו את זה, אני לא יכול להתקדם, ואני גם לא יכול לרדוף אחרי הצד השני כי יש גבול לפתטיות. אין לי יותר מדי מה לעשות, רק לנסות ולהתקדם הלאה, לנסות ללמוד מהטעויות הקטנות שאני עושה שמצליחות להחריב כל ניסיון בשביל שאולי זה יקרה מתישהו, למרות שכל פעם מחדש זה יותר מייאש ומוציא את החשק לנסות ולשחק שוב.

(התגובות נשארות פתוחות, אבל רק למי שיש משהו חכם להגיד. אין סיבה להכניס תגובה חסרת טעם בסגנון של יהיה בסדר)

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מונה היקרה ב-28/10/2009 17:43