מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

13 10/2009		רגע לפני...
		תגיות: טכניון, חפירות של אמצע לילה, מסעותיי עם עצמי

עוד קצת יותר מ-30 שעות נפתחת שנת לימודים חדשה, בתקווה שתהיה האחרונה שלי. זמן לעשות קצת חשבונות פנימיים, לחשוב מה היה, לסכם ולקבוע מטרות הלאה. כל שנת לימודים זכתה בבלוג לעיצוב משלה, עם שיר משלה בכותרת שביטא במיוחד את התחושות שאיתן התחלתי את השנה וחלקן גם התגשם בהמשך.

"השביל הזה מתחיל כאן, בין סניף בנק למעיין..."
השנה הראשונה הייתה שנה של התחלות, של להבין מה קורה מסביב ולהתרגל לסביבה החדשה. אחרי 4 שנות הפסקה, לא היה פשוט לחזור ללימודים וחלק מהציונים נראו בהתאם. בסוף השנה כבר חיכתה מלחמה שנתנה את האות לקיץ ראשון מטורף ולתואר מבולגן למדי בלי הרבה הפסקות ומרווחי נשימה.

"ככה כמו שהבטחתי לעצמי, אני לוקח את עצמי בידיים"
השנה השנייה התחילה עם רצון לשפר את המצב הלא טוב (בלשון המעטה) בלימודים, דבר שהצליח במידה מסוימת כי הציונים התחילו לעלות והלימודים התחילו לעניין. זו הייתה שנה של שני משברים גדולים שלא קשורים ישירות ללימודים עצמם (בתחילת השנה ובאמצע) ואחרי ששביתת הסטודנטים נגמרה התחילה נסיקה למעלה עם ההחלטה להיכנס לפעילות באגודה. האמת, זה התחיל עוד לפני השביתה כשהדרכתי לראשונה ביום ההכוון (מחר זו תהיה הפעם השישית) וזה נתן לי את המוטיבציה ואת הביטחון להיכנס לזה ולבנות את עצמי בפנים.

"השמיים הגבול, לשם אני עף"
שביתת המרצים הגדולה נתנה לי את האופציה להתקדם באגודה לתפקידים בכירים יותר, ותוך חצי שנה טיפסתי מנציג סמסטר קטן לתפקיד של יו"ר הוועד ואחריות גדולה הרבה יותר. זו לא הייתה שנה קלה ואין ספק שהתפקידים פגעו בלימודים שלי ומנעו ממני להתקדם יותר, אבל בשורה התחתונה אני יודע שעשיתי משהו בלימודים שלי חוץ מללמוד וזו סיבה מספיק טובה לא להצטער על זה.

"משהו בחיי הולך להשתנות"
בשנה האחרונה המשכתי בפעילות האגודתית למרות העייפות הרבה והשחיקה שהתפקיד גרם לי. כשנגמרה הקדנציה החלטתי לא להמשיך בתור יו"ר אלא לקחת צעד קטן אחורה ולהמשיך להוביל רק שהפעם ההגה היה אצל מישהו אחר. זו גם הייתה שנה של חווית המסע לפולין, 10 ימים שנטבעו עמוק בזיכרון עם כל האירועים שסבבו אותם, ועדיין מהדהדים לי בראש. הייתי שם עם אנשים מדהימים וגם עכשיו, 4 חודשים אחרי שחזרנו, אנחנו ממשיכים להיפגש ולקשקש ביחד (וגם מרימים פרויקט קטן למען ניצולי השואה). זו גם הייתה שנה שקיוויתי שדברים נוספים ישתנו בה, אבל נשארתי עם אכזבות ותסכולים, אבל אני גם מתחיל לוותר עליהם כי גם הם לא יובילו אותי לשום מקום. כנראה שזו בסופו של דבר המהות של השינוי.

אז תיכף תתחיל לה עוד שנה עם המטרה המיוחדת שלה (ועיצוב חדש לבלוג) והתקווה שתהיה מוצלחת. אני כבר רגיל לפתוח סמסטר עם הדרכה ביום הכוון, רק שהשנה אני מוסיף לה הדרכה נוספת בעיר, במסגרת פרויקט מיוחד של העירייה כאן להראות לסטודנטים שיש גם עיר מסביב לקמפוס ושהם יכולים לצאת קצת מהקמפוס ב-4 שנים הקרובות. מה שבטוח, תהיה חוויה.

(שרוק משהו...)

שמור   בטל

10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-13/10/2009 20:21

 

29 9/2009		יומן צום
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

האמת, אני לא יודע למה צמתי. הייתה נקודה בזמן בעשור האחרון שלאט לאט כולם כאן בבית החליטו שהם צמים, אז מצטרפים. בשנה שעברה לא צמתי, לראשונה מזה כמה שנים, אבל מצד שני הייתי בברצלונה וקצת קשה לצום כשמטיילים בעיר הומה מאדם בלי השקט הרגיל שמאפיין את היום הזה בארץ. אז עבר הצום? בדיוק ככה:

סביבות 16:00 - מסיימים לאכול ארוחת צהריים, שהיא בעצם ארוחה מפסקת. מעמיסים על הצלחות אוכל טעים ומכינים את הבטן. בשלב הזה אני עדיין לא החלטתי סופית אם אני צם או לא. אימא ואחקטן הודיעו שהם צמים, אחות הודיעה שהיא לא צמה מסיבות בריאותיות (שלה).

16:30 - מספיקים להתקלח לפני שנכנס יום כיפור.

17:09 - זהו, התחיל. זמן טוב לשבת ולקרוא ספר. גם ככה אין כוח אחרי האוכל להתחיל ללמוד למבחן ביום חמישי (אם כי לא למדתי בכלל עד לאותו רגע).

17:20 - חחררר פפפפףףף...

18:30 - אה? מה, ישנתי? נו, טוב. נמשיך לקרוא עוד קצת.

18:45 - האחים באים לסלון, אחקטן מחליט ללמד את אחותי לשחק פוקר יחד עם הז';יטונים שקנו לו ליום הולדת (אל תשאלו...).

19:15 - אחקטן פורש ויורד להסתובב עם החברים שלו. אז מה עכשיו, ללמוד?

19:30 - נו, טוב, ננסה ללמוד. מתחיל לעבור על החומר ולנסות לפתור איזה מבחן או שניים.

22:00 - מעצבן החרא הזה. לא מבין כלום. הבטן מתחילה לעשות קולות.

23:30 - טוב, נמאס לי ללמוד, אני חייב הפסקה. מעניין אם יש כאן איזה משהו נחמד בספריה של הבית.

23:35 - או, ספר הכבישים השלם. אני זוכר את הספר הזה עוד כשהייתי קטן (לא פלא, הוא יצא ב-1990). מעניין איזה שינויים היו מאז.

1:00 - טוב, יש הרבה כבישים בארץ הקטנה הזו.

1:30 - זמן לקרוא ספר אמיתי. אי אפשר יותר לשבת בחדרון הקטן הזה, נלך לאוויר שבסלון לקרוא (בתקווה שאימא תהיה בשקט).

1:45 - האחים חוזרים מהטיולים שלהם ברחבי העיר ועושים קצת רעש.

2:10 - חחחררר פפפףףףף...

2:20 - טוב, צריך לישון באמת. הולך לחדר ומגלה שאחקטן נרדם על המיטה. מעיר אותו (ומקבל מבט זועף).

2:35 - לילה טוב.

8:00 - כוסומו שעון ביולוגי ארור, אני חוזר לישון.

10:35 - טוב, נו, אין כוח להתחפר במיטה. נקרא קצת ספר?

12:30 - הגיע הזמן לקום. כמה כבר אפשר לקרוא?

13:00 - אחרי סידור מיטה, ננסה ללמוד קצת. לפחות זה קצת זורם.

13:15 - הבטן של אימא שלי עושה קולות.

13:50 - עכשיו תור הבטן שלי לעשות קולות.

15:00 - סיימתי מבחן אחד. צריך להתאוורר וחם כאן. נלך לחדר לקרוא.

15:15 - חרררר פפפףףף...

15:20 - טוב, מספיק להירדם כל הזמן. הספר כן מעניין.

16:30 - נחזור ללמוד עד סוף הצום?

16:35 - המממ... מוסף יום כיפור... יש כתבות מעניינות?

17:05 - או! שחור ופתור! הרבה יותר מעניין ממסדי נתונים.

17:40 - עוד חצי שעה נגמר הצום, לא כדאי לחזור עכשיו ללמוד.

17:55 - הצום נגמר עוד 10 דקות, למה אתם מתחילים להתפזר מבית הכנסת?

18:06 - נגמר, זמן לחזור לציוויליזציה. עד השנה הבאה.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-3/10/2009 18:37

 

27 9/2009		עניינים שבלב - חשבון נפש לפני כיפור
		תגיות: יוצא אל האור, לב, מסעותיי עם עצמי

כל אחד מגדיר לעצמו איך הלב נראה. יש כאלו שיראו אותו בתור שריר גדול שמחולק לארבעה חדרים עם צינורות שנכנסים ויוצאים, אחרים רואים צורה סימטרית אדומה עם שפיץ בתחתית שאפשר למצוא על קלפים (ולא רק). אני רואה את הלב בתור צורה אבסטרקטית מבחוץ שמחולקת בפנים לתאים תאים, כשכל תא מייצג משהו חשוב. יש אזור שמוקדש לזיכרונות ולתחושות, אחר לחפצים ועוד אחד לאנשים. המרכז הוא החלק החשוב ביותר וככל שתא נמצא קרוב למרכז, ככה התוכן שלו הרבה יותר חשוב. הכל בפנים יכול להיות דינמי, תאים זזים ממקום למקום בהתאם לזמן בדיוק כמו שאנשים נכנסים ויוצאים מהחיים.

לפני שנה, כמעט בלי אזהרה מראש, תא שהיה ממוקם מאוד קרוב למרכז התפוצץ. גם עכשיו קשה לי לשים את האצבע על שרשרת אירועים מסוימת שהובילו לזה והאמת שכבר אין טעם לנסות ולהבין מה קרה. במשך כמה חודשים החור שנפער דימם בצורה די רצינית, והכאב התערבב בתחושות של בלבול ותדהמה לא ברורים. בנקודה מסוימת הבלבול התחלף באכזבה מסוימת וכעס שכילה את מרבית השאריות של החדר. המיקום המרכזי של החדר היקשה מאוד על עצירת הדימום ועל סתימת החלל שנפער במקומו. יכול להיות שזה גם נבע מתקווה מסוימת שניתן לבנות מהשאריות את החדר מחדש, אפילו באותו מיקום. זה נבע מתוך התמימות שקירבה מסוימת וחברות שעל פניו נראתה חזקה מאוד וקרובה מאוד יכולה לגשר על פערים שצצים, כזאת שתגרום לך להתעלם מהדברים הרעים ולהתרכז רק בטובים (כי לרוב הם יותר חזקים ויותר משמעותיים). ככל שעבר זמן התמימות נמוגה והשאריות נעלמו אבל החור עדיין נשאר והפצע עדיין מדמם, גורם לי לחשוב על מה שהיה שם בפנים מפעם לפעם.

שנה אחרי וכבר קורים תהליכים שיובילו לסגירת החור והפסקת הדימום. זה מעייף ומתסכל אותי כל פעם מחדש להיזכר בזה, ושום דבר כבר לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה ולהחזיר את הכל למצב שהדברים היו לפני כן. התאים מסביב באותה שורה מתרחבים ומנסים למלא את החלל הזה (וגם לפנות מקום לתא נוסף שהצטרף לשורה הזו במהלך השנה) ולהתגבר על הטראומה שנוצרה. חלל מדמם רק תוקע אותך במקום ולא מאפשר לך להתקדם, לגלות חוויות חדשות ולהכיר עוד אנשים וכאב הפיצוץ רק מרתיע אותך מלנסות להכיר כי פיצוץ כזה יכול לחזור. אבל אי אפשר לחיות ככה, במירמור תמידי ובתחושה של כאב וכעס. החיים אמורים להתקדם קדימה ולא להיתקע במקום.

הפוסט הזה הוא לא השלמה עם המצב. הוא לא בקשת סליחה או רצון לקבל סליחה כי פשוט כבר אין על מה. מילה אחת קטנה, גם אם היא תהיה מלאה בכנות, לא תוכל להחזיר אמון שנבנה במשך כמה שנים והתפוגג תוך חודשים, וגם לא יהיה ניתן לבנות את האמון הזה בחזרה באותו אופן. הפוסט הזה בשבילי הוא כמו יוד שאותו אני מטפטף אל תוך הפצע במטרה לסגור אותו ולאפשר לי להשתמש במקום הריק לצורך דברים אחרים, חשובים יותר. אי אפשר לחיות בעבר ואי אפשר לשנות את מה שהיה, וגם אם היה אפשר, לא בטוח שהייתי רוצה לשנות כי מכל דבר בסוף אנחנו לומדים, בין אם זה משהו קטן וחסר משמעות או גדול ומלא ברגש. כמו כל דבר בחיים, אני רוצה לצאת מהסיפור הזה בן אדם טוב יותר, שיודע להבחין טוב יותר מי הוא חבר אמת. מכל הדברים שעברו עליי בשנה האחרונה, זה הדבר שהכי חשוב לערוך לגביו חשבון נפש, כדי להבין קצת יותר טוב מה קרה ולא להגיע לדבר כזה שוב. גמר חתימה טובה.

(נכתב בהשראת הפוסט הזה)

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-29/9/2009 01:47