מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

27 5/2007		מישהו
		תגיות: טכניון, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

כנראה כל אחד מאיתנו היה רוצה להרגיש שהוא מישהו. מישהו חשוב, מישהו שאחרים מסתכלים עליו ורוצים להיות כמותו, מישהו שאנשים סומכים עליו, מישהו שלא נסתר מהעין ולא נבלע בהמון.

לאורך כל שנות התיכון, לא הייתי אף אחד. ברוב המקרים הייתי זה שלא ממש רוצים לדבר, זה שמגרשים אותו, מתעלמים מקיומו ופשוט לא סופרים אותו. בכיתה י"ב עבדתי בסניף של אחת מרשתות הפאסט פוד והצלחתי ליצור לעצמי שם סוג של שם אחרי כמה חודשים. הם ידעו שכשאני עובד הם יכולים להיות בשקט עם ההכנה של חלק מהאוכל ולפעמים גם נתנו לי להיות האחראי על כל המטבח, אפילו בזמנים יותר לחוצים. השיא היה הבחירה כעובד מצטיין באחד החודשים, דבר שגרם לי לנפח קצת את החזה (פלוס בונוס של 250 שקל לארנק). למרות השכר הזעום, עזבתי בתחושה מעורבת כי בסופו של דבר די נהניתי שם וההרגשה שסומכים עליי היתה מצוינת. לא הייתי יכול לעשות כלום, צה"ל קרא לי, ואני השארתי את כל חיי בית הספר הקשים מאחוריי והתחלתי בחיים חדשים. אחרי הטירונות הקלילה, הגיע הקורס וגם הוא עבר די מהר. המפקד שם לב שיש לי קצת יכולת להסביר ולעזור לאחרים וניסה להכניס אותי לקורס מפקדי קורסים אבל לא ממש הצלחתי (מה גם שהמקום נסגר די מהר), אבל סיימתי אותו עם תואר של חניך למופת, אבל רק בגלל הפרש קטן של נקודות, אבל החזה נשמר נפוח. כשהגעתי ליחידה לאט לאט הצלחתי לתפוס את המקום שלי בה ולעשות את הדברים שאני יודע לעשות הכי טוב. רוב הזמן הם ניצלו את הכישרונות שלי בתחום המחשבים ופחות במקצוע הצבאי שלי, ובחלק מהזמן ניהלתי את רוב העניינים. נתנו לי להיות האחראי תורנויות בגף ולריב קצת עם הרס"ר בשביל החיילים ונתנו לי להיות חבר בצוות של חיילים שהיו אמורים לשנות דברים בטייסת (ולא יצא מזה כלום). למרות הכל, ולמרות שניסיתי להיות מעורב ולתת לא מעט ממני, יצאתי מהצבא עם תחושה לא קטנה של כפיות טובה. זה יכול להיות קצת מוגזם, אבל לא אהבתי (בלשון המעטה) את העובדה שכל פעם כשהיה טקס מצטיינים היו קופצים על השם שלי ונותנים למישהו אחר, והיו מקרים שהרגשתי שזה באמת היה מוגזם. למרות מילים טובות בשתיית השחרור שלי, למחרת גיליתי שכל מה שהמפקד שלי רשם לי בתעודת השחרור היה שמילאתי את תפקידי לשביעות רצונו וזהו. הייתי מאוכזב ואני עדיין כועס כי זה גרם לי להרגיש שוב פעם כאילו אני כלום ולא ממש משמעותי. השתחררתי והתחלתי לעבוד במלון, וממש כמו העבודה לפני הצבא, לקח קצת זמן אבל תפסתי לי די מהר את המקום שלי ובשלב מסוים כבר ידעתי שמספיק סומכים עליי בשביל כל מיני דברים. זה הגיע בשלב מסוים למצב שאני הייתי צריך להסביר לאחראי משמרת חדש איך דברים מתנהלים מסביב. כשעזבתי, קיבלתי סוג של פיצוי על כל השחרור שלי מהצבא בדמות ישיבת פרידה מהצוות של המסעדה עם עוגה, שמפניה ולא מעט דברים טובים שנאמרו עליי וגרמו לי להרגיש הרבה יותר טוב.

ועכשיו, אני בשלב הבא של החיים שלי, בלימודים האקדמיים. אני כבר בחצי השני של השנה השנייה ללימודים, כמעט מסיים חצי מהם וכבר יודע מספיק טוב איך כל הדברים כאן מסביב עובדים, מצליח להשתלט על הלימודים ואפילו מצליח בחלקם ועכשיו הגיע הזמן גם כאן לתפוס את המקום שלי. אני יודע שבשביל לתפוס את המקום שלי אני אצטרך לתת לא מעט מעצמי, אבל זה כל העיקרון כאן. בשביל לקבל את ההערכה מהסביבה, צריך לגרום לסביבה להסתכל עליך ולהבין מי אתה. אי אפשר להישאר ככה בצד, להתרכז רק בדברים שלי ולא לעשות כלום מעבר לזה. אני כבר לא הכי חכם ולא תמיד מבין את החומר, אבל אני עדיין מוכן ורוצה לעזור לכל מי שבאמת רוצה.

לפני כמה שבועות החלטתי עוד החלטה מהזן הזה של ההחלטות, אלה שאחרי שמחליטים אותן, נשארים ודבקים בהן ולא נסוגים אחורה. בדיוק כמו כל הפעמים שניגשתי למועדי ב' למרות הסיכון (שהתממש פעמיים) שאני ארד בציון שלי ואולי אפילו אכשל. החלטתי להגיש את המועמדות שלי לבחירות לנציגות סמסטר שאמורות להיערך עוד מעט אצלנו. החלטתי להגיש מועמדות לא כי יש לי זמן פנוי שאני מחפש איך לנצל אותו, אלא בשביל להוציא עוד מעצמי, לעזור למי שצריך לעזור וגם להשפיע על איך שהדברים בפקולטה, באגודה ובקמפוס מתנהלים. אני רוצה להשמיע את הקול שלי ולא לשבת יותר בצד ולא לעשות כלום. אני חושב שהשביתה שבדיוק נגמרה (וכשתקראו את הפוסט הזה, אני כבר אהיה באמצע ההרצאות שלי) נוהלה בצורה מחפירה בלי להבין מה באמת קרה שם, וסיימנו אותה עם הסכם שגורם לי לחשוב שוב אם כל החודש האחרון היה שווה את זה. במיוחד עכשיו, כשצריך להבין מה עומד לקרות עם כל הסמסטר הזה, לא צריך לשבת בצד ולחכות שהגזירות ינחתו מלמעלה ולקבל אותן. אני רוצה לתת את הצד שלי, את הדעות שלי. אומנם אני נבחר מטעם הסמסטר שלי והמסלול שאני כרגע רשום אליו, אבל בסופו של דבר כל הסטודנטים כאן רוצים את אותו הדבר, ואם מישהו יצטרך עזרה, הוא יקבל אותה ממני.

יכול להיות שכל הפוסט הזה יישמע בסופו של דבר אגואיסטי ושאני עושה את כל הדברים האלו רק כדי לספק את הרצונות של עצמי, אבל בסופו של דבר אין הרגשה יותר טובה כשיודעים שעזרתי למישהו שבא במיוחד אליי וביקש ממני את עזרתי. הבחירות יהיו כנראה בשבועיים הקרובים, wish me luck.

שמור   בטל

14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-29/5/2007 20:28

 

8 5/2007		חשבון נפש
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, אופטימי, שחרור קיטור

לפעמים אני פשוט מרגיש שכל מה שאני עושה זה לחנוק את עצמי. לחנוק, כי אני דואג לתקוע את עצמי כל כך חזק ויוצר עוד ועוד מחסומים שמונעים ממני להיות את מי שאני באמת רוצה להיות, לעצור את עצמי מלהיות הבן אדם שאני רוצה להיות. הגעתי לנקודה כזאת שאני צריך לערוך עם עצמי חשבון נפש נוקב ורציני ולא להסתפק בלהצהיר הצהרות שאחר כך אני לא אעמוד בהם.

אני מרגיש כאילו הפכתי את עצמי לשק של רחמים. יש בתוך השק הזה שפע של רחמים עצמיים, זה הרצון שלי לענות את עצמי על כל הנפילות שלי, על האכזבות, הטעויות שאני עושה וכל מה שגורם למציאות המרה לטפוח לי על הפנים. אני כל הזמן מבקר את עצמי, שונא את המראה שלי, מתעצבן מחדש משטויות ונובר בפצעים פעם אחר פעם, גם בכאלו שאין הצדקה לקיומם. הבעיה היא שאני לא עושה שום דבר ולא משתנה בצורה כזו שתגרום לי להפסיק להרגיש ככה.

שאר הרחמים שבשק הם כאלו שאני מבקש מהסביבה. מצד אחד אני יכול לשנוא את זה, אבל אני מבקש את זה כל הזמן. סוג של רצון להסיט את תשומת הלב קצת אליי, לתת לי הרגשה שלמישהו קצת אכפת ממני. הבעיה היא שהדבר הזה גורם לכך שאנשים רואים אותי בתור ייצור חד מימדי, מדוכא שכל הזמן תקוע על קיבעון מסוים ומסרב לצאת ממנו. זה לא שאותם אנשים לא מסוגלים לראות מעבר לזה, אני פשוט לא נותן להם את הדרך לראות גם קצת מעבר. בשלב מסוים לאותם אנשים מתחיל להימאס מלהקשיב שוב ושוב לדברים שלי, אז הם מתרחקים ונעלמים, כי מי רוצה קשר עם אחד שתקוע באותו מקום. זה עוד יותר יחזיר אותי אחורה אל מתי שהכל התחיל ויפתח מחדש את פצעי התיכון, שיצרו את הבחור שמסוכסך עם עצמו עד היום.

זאת אחת הצרות הכי גדולות שלי. אני יודע בדיוק מה הבעיות שלי, ממה הן נובעות ולפעמים אפילו מה הדרך לטפל בהן. רק שהדרך לפתרון עוברות דרך מספר לא מבוטל של מחסומים שחוסמים לי את הדרך להשתנות. הם חוסמים לי את הדרך בצורה כזאת שאני לא בטוח שאני יכול לעבור אותם. כאן נכנסים פנימה הפחדים היותר גדולים שלי שהם אלו שמעצימים את הגודל של אותם מחסומים. הפחד מלהרגיש לבד, הפחד מכישלון, הפחד להביך את עצמי והפחד להודות שאני באמת כזה. הם משתקים אותי, משאירים אותי להתמודד עם כל השדים שבי בבית, מכונס בעצמי וסגור, בלי לתת לאף אחד להיכנס פנימה. אני עוצר את עצמי כל כך הרבה פעמים, מחליט פתאום לחשוב פעמיים (או 20 פעם) על כל דבר, פוחד תמיד מהדבר הכי גרוע שיכול לקרות (או שזה שאני חושב שיהיה הכי גרוע) ואז אומר שאין סיכוי שאני אכניס את עצמי לדבר הזה ועוזב, מתלבט, מתחרט ושוב מתלבט ולא לוקח את הצעד הזה, זה שיכול לעזור לי יותר מהכל.

אני כבר לא מסוגל לחיות עם עצמי ככה. אני מתסכל על החודשים האחרונים, מסתכל על כל מה שקרה שהביא אותי לכזה שפל מדרגה ושנאה עצמית, מסתכל על הטעויות הטיפשיות שעשיתי בגלל התלהבות יתר (עוד חטא ידוע שלי) ואי עמידה במילה שלי לגבי כל העניין. כל הזמן הזה האשמתי את הצד השני בכל מה שקרה בלי לראות את הדברים שאני עשיתי שגרמו לכל הדבר הזה. שוב פעם לא הייתי עצמי ולא הייתי מי שאני באמת רוצה להציג לעולם, אלא רק איזה אחד שרוצה הכל ומהר ועושה את כל הדברים הלא נכונים שיגרמו להכל להתפרק. היה אפשר לעצור את זה, אבל זה כנראה היה יותר מדי ככה שהצד השני העדיף לברוח במקום לעצור, להעמיד דברים במקום ולתת להם לזרום בצורה הנכונה, ולא לייצר שקרים, אשליות ובעיקר מרחק שאני כבר לא בטוח כמה שני הצדדים רוצים בביטולו.

יש בתוכי הרבה כעס שנאגר בזמן האחרון על הכל אבל הדרך הכי טובה להוציא אותו החוצה תהיה דווקא ביכולת שלי לכעוס על עצמי על כל אותם הדברים האלו. במקום להוציא את האגרסיביות הזאת בריבים מטופשים, להוציא אותה בחדר כושר, בבריכה או בהליכות ארוכות, לכעוס על עצמי יותר כשאני עומד שוב פעם לעשות משהו שאני אצטער עליו (כמו לקחת עוד איזה חטיף מהארון כשאני ממש לא רעב, רק בגלל שקצת משעמם לי), להכריח את עצמי לעשות כבר את כל מה שאני אומר שאני חייב לעשות ולא להתפשר יותר על שום דבר, ובעיקר להתחיל להאמין שאני מסוגל לעשות את הכל, שאין שום דבר שהוא מעבר למה שאני יכול להשיג. רק אם אני אתחיל להשקיע בעצמי, המניה שלי תעלה, ודברים יפסיקו להפריע לי. אני צריך להתרכז ולהשיג את מה שאני רוצה כרגע בלי להיות תלוי באף אחד ובלי להסתכל על מה שלאחרים יש ולי אין. לי יש מספיק דברים בחיים שאנשים אחרים היו רוצים בעצמם.

רק אחרי שאני אטפל בעצמי אני אוכל לתת לאנשים להתקרב אליי ולנסות להתקרב לאחרים. רק ככה אנשים ישימו לב שיש בי הרבה מעבר לאותה דמות חד מימדית ויתקרבו. רק אז אני אוכל לנסות וליצור קשר בדיוק כמו שאני רוצה, ולא לקפוץ על משהו שפתאום נראה אמיתי. הכישלונות האחרונים הראו לי כמה אסור לי להתפשר על הדברים שאני באמת רוצה וכמה אינטואיציה ראשונית משמעותית הרבה יותר מאשליות שיכולות להיווצר על ידי פנים יפות או מילים יפות. אני לא מוכן יותר להתפשר על דברים שלא נראים לי מספיק מתאימים אליי מהצד שכנגד במקום רק להאמין שהכל יהיה בסדר ושהדברים יסתדרו אחר כך. אלה בדיוק הדברים שבסוף יטרפדו את הכל. למרות כל האכזבות עוד לא איבדתי את האמונה הזאת שאני יכול למצוא את מה שאני מחפש. אני עדיין מאמין שאי שם בחוץ יש מישהי שתרצה להתקרב אליי ולא תברח כשתראה את מה שמסתתר מאחורי החומות שלי, שנייצר בינינו אינטימיות קרובה בלי לחשוש אחד מהשני, שהמגע הראשוני והאמיתי בין שנינו יהיה בין שני הלבבות ושברגעים הכי קרובים שיכולים להיות לא יהיה אכפת לשנינו מהעולם שבחוץ. על זה אני לא מוכן להתפשר.

יש לי תחושה של שינוי באוויר, של רצון אמיתי שהדברים יתחילו ללכת אחרת בחיים שלי. ביום שישי האחרון הצלחתי לחצות מחסום אחד בזכות אדם קרוב שבאמת אכפת לו, ואתמול גרמתי לכעס שנוצר אצלי לקום ולעשות כמה מעשים שיכולים לגרום לדברים להשתנות, ולייצור מוגבר של מספיק פטישים שישברו עוד כמה מחסומים שיש לי בדרך. עוד לא איבדתי תקווה בעצמי. אני הולך להראות לעולם מי אני באמת.

 

 

[מיליון פעם – מלכת הפלקט. במקום ציטוט, יותר מתאים כבר לשים את כל השיר...]

שמור   בטל

16 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-12/5/2007 11:37

 

25 4/2007		בוקר חדש
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, אופטימי

החיים שלי תפסו לאחרונה כיוון לא טוב. התחושה הרעה הפנימית הזאת מקיפה אותי יותר מדי זמן וקשה לי עם זה. זה צץ כמעט כל יום, זה גורם לי לעשות דברים ולהגיד דברים שאני מרגיש רע מהם אחר כך (עד כדי גועל), וזה לא יכול להמשיך ככה. אני לא מוכן לתת לכל זה להמשיך ולתת לעצמי לטבוע בים הרוע הזה. במקום להסתכל על החלק הריק של הכוס, אני צריך להפנות את המבט שלי ולהסתכל על החלק המלא שלה. גם אם נראה שהוא תופס רק חלק קטן מהכוס, החלק הזה הרבה יותר מרוכז והרבה יותר מלא בטוב ממה שאני חושב כשרע לי. דווקא עכשיו אני רוצה לצלול פנימה ולראות בדיוק את כל הדברים שבאמת עושים לי טוב, ואז בפעם הבאה שאני ארגיש את הריקנות ושהכל רע, אני אזכר בפוסט הזה שיזכיר לי בדיוק את הדברים שעושים לי את היום, אלה שגורמים לי להרים את הראש ולהמשיך הלאה. לא אכפת לי אם זה יראה קיטשי לפעמים, אני רק רוצה להרגיש קצת יותר טוב.

---

יש לי 4 חברים טובים וקרובים, אמיתיים וכאלו שאפשר לסמוך עליהם באופן כמעט מוחלט.

התל אביבית שיודעת לחבק ולהתקרב, לזרוק מילה טובה וגם להתכוון אליה, שמסוגלת בכמה משפטים לשנות לי את המצב רוח מקצה לקצה, שתכניס בי מוטיבציה ושתעשה מספיק רוח במפרשים שלי.

החיפאית הקטנה שמכניסה לי הרבה פלפל לחיים, שלימדה אותי להיפתח ולהאמין באנשים, שהראתה לי שקיים דבר כזה כמו חברות אמיתית, שיודעת לתת עצה טובה ולהקשיב (אבל לא יודעת לשתוק...).

החבר מהיחידה שנותן כתף (ולפעמים יותר מזה) כשצריך, שלמרות שהוא נודניק לא קטן, הכוונות שלו תמיד טובות, אחד האנשים שהעשיר את העולם המוזיקלי שלי בהמון דברים (וזה אחד הדברים שמאוד חשובים לי).

החבר מהטירונות, שלמרות המרחק (הפיזי) והעובדה שהכרנו לזמן קצר מאוד (בסך הכל חודש באותה מחלקה), עדיין שומר איתי על קשר בחמש וחצי השנים האחרונות, והוכיח לי הרבה דברים. אחד שיודע להקשיב ולהביע דעה, ושגם הכיר לי כמה מקומות טובים מאוד בחיפה.

 

המשפחה שלי, שלמרות כל הקשיים של השנים האחרונות, עדיין מתפקדת ומוכיחה שאפשר להתגבר על הכל.

ועל אחי הקטן, שלפעמים מפתיע אותי ברצון שלו להיות כמוני (מההתעניינות הגוברת בספורט והידע הרחב מאוד שהוא צובר בכדורגל, ועד רצון ללמוד את אותם דברים שאני לומד...).

 

הלימודים שלי (למרות השביתה, שלא רואים את הסוף שלה), שבסמסטר הזה הפכו לבאמת מעניינים בכל אחד מהקורסים שלי, והציונים שלי מהסמסטר האחרון שעלו בצורה טובה מאוד, וגורמים לי להמשיך להאמין שבסופו של דבר יתנו לי ללמוד את הדברים שבאמת מעניינים אותי ושאני רוצה ללמוד אותם.

 

החברים ללימודים, שאם אני צריך עזרה בכל דבר קטן (משיעורי הבית ועד לפתרון בעיות עם המחשב) יבואו לעזור. בסופו של דבר, כולנו באותה צרה, ואם מישהו צריך מילה קטנה של עידוד, הסבר איך לפצח את האלגוריתם המגעיל מההרצאה או סתם טפיחה קלה על השכם, הוא יקבל אותה.

 

העובדה שבזכות האינטרנט ובזכות הבלוג יצא לי להכיר לא מעט אנשים, כשמתוכם יש אלו המעניינים, האמיתיים והטובים, שאיתם תמיד נחמד לפתוח בשיחה בלא מעט הזדמנויות אפשריות.

 

היכולת שלי בלחיצת כפתור קטנה על המחשב הפרטי שלי לשמוע את המוזיקה שאני באמת אוהב ומעריך, אחת כזאת שלא משנה מה יהיה המצב שלי וכמה אני ארגיש רע, תגרום לי לעצום את העיניים ולהתמכר לצלילים שנכנסים אל תוך הראש ופשוט להפעיל את הדמיון.

 

המדינה הזאת, שלמרות כל הדברים הרעים שקורים לה, ולמרות שהיא עדיין תחת איום, אני עדיין גאה להיות חלק ממנה ומוכן לעשות כל מה שיידרש בשביל לשמור עליה ובשביל להפוך אותה למקום טוב יותר לאחרים.

 

והאמונה הזאת, הפרטית שלי, שעוד יהיו לי ימים טובים יותר, שאני אצליח להשיג את כל מה שאני שואף אליו, שאני אמצא את האושר האמיתי. דווקא עכשיו, יותר מהכל, אני יודע מה אני רוצה מהחיים שלי, ויותר מזה, כמה אני לא מוכן להתפשר בשביל שבאמת יהיה לי טוב כמו שאני רוצה.

---

יכול להיות שיש עוד דברים טובים בחיים שלי, אבל כנראה יש דברים אחרים שחוסמים אותי מלראות אותם. מדי פעם אני אחזור לפוסט הזה ואעדכן אותו, בשביל לזכור את הדברים שבאמת טובים בחיים שלי ולגרום לי להרגיש הרבה יותר טוב, בדיוק כמו שקרה בזמן שכתבתי אותו.

ועכשיו, כל מי שקורא כאן, בין אם הוא קבוע ובין אם הגיע לכאן במקרה מוזמן לעשות את אותו דבר גם כן. אל תעשו את זה כי אני אמרתי (ובגלל זה אני לא "שולח" את זה לאף אחד), אלא בשבילכם, בשביל ההרגשה הטובה שתהיה לכם בפנים לקרוא את מה שכתבתם. לי, בכל אופן, זה יגרום להרגיש יותר טוב. תקראו לזה פרויקט, תקראו לזה איך שבא לכם. העיקר שתוכלו לראות קצת את הטוב.

 

יהיה טוב.

 

"מה אפשר לעשות מלבד לחכות

לחכות שיגיע בוקר חדש

מה אפשר לעשות מלבד לחכות

בשקט בשקט לבוקר חדש"

[בוקר חדש – רונה קינן]

שמור   בטל

14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-27/4/2007 16:09