אוגי

12 4/2009		אירועי שחר חסון (או: איך לארגן אירוע פקולטי ולא לאבד את השפיות)
		תגיות: אגודה, מסעותיי עם עצמי

לא קל לתכנן הופעה בשביל סטודנטים. הרעיון הראשוני התחיל אי שם באמצע סמסטר חורף, כדי לנסות ולתת משהו נחמד לסטודנטים לקראת סוף הסמסטר ולמצוא דרכים יעילות וטובות לנצל את התקציב של הוועד וכדי לא להישאר עם כמות גדולה מאוד של כסף לקראת סוף השנה (כסף לא מנוצל לא עובר לשנה הבאה, הוא פשוט חוזר לקופה של האגודה וזהו). בשנה שעברה לא עשינו אירוע גדול מעבר ליריד חוברות שגם ככה לא עולה הרבה (אלא אם אנחנו מזמינים גם בירות) ככה שכמעט כל הכסף נוצל על מתנות לפתיחת השנה לסטודנטים החדשים (למרות שזה לא כיסה הכל, ולקחנו חסות).

למרות שהתקציב שלי די גבוה (שני מבין כל התקציבים ובעל 5 ספרות) לבד אי אפשר לממן הופעת סטנדאפ או מסיבה עם אמן רציני. בהתחלה גם חשבנו לעשות ערב של בירה ונשירה באחד המועדונים ואפילו מצאנו להקה, אבל המועדון עשה לנו קטע מסריח וחתם איתם על עוד הופעה שבוע לפני התאריך שחשבנו עליו וביטלנו (אולי נעשה את זה מתישהו בהמשך השנה). אז קבענו עם עוד שתי פקולטות גדולות במטרה לתכנן אירוע גדול כשההוצאות, ההכנות וגם ההכנסות (אם יהיו) יתחלקו שווה בשווה בין הוועדים. ישבנו שלושת היו"רים (והסגנית שלי, שהייתה אמורה להתעסק בזה יותר ממני כדי להוריד ממני עומס) והתחלנו לדבר על סדרי גודל ומה אפשר לעשות. בטכניון יש אולם אחד גדול שמותאם לצרכים האלו של הופעות גדולות עם 650 מקומות, ולפי זה ניסינו לתמחר איך וכמה יעלה כל כרטיס, וכמה אנחנו מתכננים לתת ולחלק. המחירים שנקבעו היו די סבירים במונחים של הופעות סטנדאפ בטכניון ולפי זה גם עשינו חלוקה של הכרטיסים פחות או יותר בין הפקולטות וכמה אנחנו חושבים לשמור כהטבה (ולזה נחזור מאוחר יותר).

עכשיו הבעיה הייתה למצוא אמן. על דברים כאלו אחראי משרד תרבות, אבל הימים היו לקראת ימי המכרזים באגודה וכל בעלי התפקידים אמורים להתחלף (אלא אם הם מחליטים להתמודד על קדנציה נוספת). זו התקופה שהפעילות באגודה די יורדת כי כמעט כולם כבר שחוקים משנה של תפקיד והמוטיבציה שלהם לעשות משהו יורדת. זו גם התחושה שאנחנו קיבלנו כשביקשנו למצוא אמן ולבדוק מתי האולם פנוי, וזה נמרח ונמרח עד שכבר נראה שאין סיכוי שזה ייצא לפועל. מעבר לזה, גם לקח מספיק זמן עד שנמצא מנהל חדש למשרד שיזריק שם דם חדש, אבל זה כבר היה מאוחר מדי והיינו צריכים לדחות את האירוע לסמסטר אביב. בינתיים שני היו"רים האחרים התחלפו (אחד סיים, השני עבר להיות סיו"ר, וגם אליו נחזור מאוחר יותר) והיה צריך להתחיל הכל מחדש. אחרי כמה אכזבות ממשרד תרבות, החלטנו גם קצת לנסות בעצמנו ולראות אם אנחנו יכולים לחפש אמן כי ליו"ר של אחת הפקולטות היו כל מיני קשרים עם אמרגנים, אבל זה כמובן גרם למרמור ומריבות עם אנשי משרד תרבות שהתפלאו איך אנחנו עושים דברים מאחוריי הגב שלהם ומנסים לסגור את האירוע בלעדיהם (אבל אתם לא עושים את התפקיד שלכם, לא?). בסוף כל הסיפור נסגר וסגרנו עם שחר חסון בשבוע השני של סמסטר אביב (רצינו שבוע קודם, לפני שמועדי ב' מתחילים, אבל זה היה בלתי אפשרי).

השלב הבא הוא כמובן להתחיל לפרסם את האירוע לסטודנטים ולמכור כרטיסים ובשביל זה צריך מודעה. האמרגן קצת התעכב עם זה אז מנהל משרד תרבות אמר לנו שאין בעיה שנכין פוסטרים. אז הכנו, ושלחנו אותם לדפוס אבל קצת אחרי שתלינו אותם פתאום אותו מנהל נזכר להגיד שבעצם האמרגן לא אישר את הפוסטרים האלו ואיך אנחנו תולים אותם. אחרי שכמעט מרטנו את השיער מהראש, הגיע האישור המיוחל. השלב הבא היה לשלוח מייל לכל הפקולטה ואפילו לפתוח event בפייסבוק ולהפיץ לכולם. עכשיו היה צריך לתפוס את כל אנשי הוועד כדי שימכרו לסטודנטים כרטיסים. הגדרנו זמן מוגדר במהלך כל יום בצהריים בשבוע וחצי שלפני ההופעה ותמיד היה מישהו שישב ומכר. הוועד שלי די הפתיע אותי, כי מרבית חברי הוועד הסכימו לתת קצת זמן בשביל לשבת ולמכור כרטיסים, גם אם לא היו אמורים להגיע להופעה (ובלי לעזור, אין כרטיס חינם). ליו"רים האחרים הייתה יותר בעיה לגייס את הפעילים שלהם בשביל זה והמכירה אצלם הייתה יותר חלשה מאצלנו. במקביל מכרנו כרטיסים גם בחנות החוברות של האגודה בבית הסטודנט, ככה שכל מי שרצה יכול היה לקנות שם גם כרטיס. הימים הראשונים היו די חלשים אבל ככל שהתקדמנו יותר לקראת האירוע, קצב המכירה התגבר.

לאט לאט התחילו גם טלפונים. ככה זה כשהמספר שלך מפורסם על גבי המודעה (האגודון, לא האישי). אחרי שבת קצב הטלפונים התגבר. כשיצאתי מהבריכה אחרי שיעור שחייה כבר חיכו לי 4 שיחות שלא נענו ועוד הודעת טקסט אחת. מדי פעם הטלפון בחר לרעוד באמצע שיעור ולדרוש תשומת לב, אבל זה היה הגבול מבחינתי. לאנשים האלו גם לא חזרתי, והאמת לא ממש אכפת לי. יום לפני האירוע הבנו שעברנו את מכסת הכרטיסים שהקצבנו לעצמנו ועצרנו את המכירה לגמרי. למעשה, עברנו אותה וכמעט הגענו לרף העליון של המושבים באולם, אבל עצרנו בזמן. הבעיה הייתה עם ההושבה של ההטבות, אבל החלטנו שהם יסתדרו על המדרגות. עכשיו הייתי צריך להסביר לכל מי שהתקשר שמה לעשות, אבל אין כרטיסים. לא עזר וחלק ממש התחילו להתווכח איתי איך זה שנגמרו הכרטיסים יום לפני האירוע ("תראי פוסטמה, המכירה התחילה לפני שבוע וחצי, אני אשם שנזכרת היום?!"). קצת אחר כך התחילו ויכוחים בינינו אם כדאי לנסות למכור עוד כרטיסים בערב המופע, כשאני טוען שאין סיבה לעשות את זה והיו"רית האחרת אומרת שכדאי בשביל להושיב אנשים על המדרגות. עד היום זה נראה לי הזוי, אבל בסוף מכרנו עוד כמה כרטיסים אחרי שהכנסנו את כולם.

הגענו לערב המופע. התארגנו באולם, בחוץ הגיעו בינתיים דוכן של בירה ודרוזים שהכינו פיתות עם לבנה בשביל אלה שמחכים ועל הבמה הוד מעלתו התחיל לחמם את הקול שלו ולעשות שטויות. לא יודע למה, הוא החליט שהוא חייב לטפס על הסולם בצידי הבמה ולעלות למעלה ואלוהים יודע מה הוא מצא שם. בינתיים בחוץ התחילו להיאסף המוני אנשים שרצו להיכנס פנימה, אבל לא יכולנו להכניס אותם בגלל שהוא עדיין התחמם. בזמן הזה, קלטנו את סיו"ר האגודה נכנס פנימה דרך אחורי הקלעים יחד עם הדוברת ועם אחת ממנהלות המשרדים (הוא טען אחר כך שהוא נכנס משם כדי למסור את הצ'ק). עכשיו, הוא והדוברת הופיעו ברשימת ההטבות, המנהלת הנוספת לא (ובנוסף צריך לציין שהיא מסוכסכת עם אותה יו"רית שהוזכרה קודם). שלושתם עלו לכניסה למעלה והסתובבו שם קצת בזמן שכולם מחכים. הדוברת בינתיים עזרה לנו לכתוב את הנאום שתכננו להגיד לפני תחילת ההופעה ואז הוד מעלתו ירד מהבמה ואנחנו יכולנו להכניס את האנשים פנימה. כמובן שהייתה נהירה של כולם פנימה אחרי שהם עמדו מספיק זמן בחוץ, כמעט נמחצים על הדלתות שלא רצו להיפתח בזמן. לאט לאט כולם התיישבו, מכרנו עוד כרטיסים לאנשים שבאו בלי כרטיס.

כולם התיישבו והגיע הרגע לעלות לבמה מול כולם. רגע לפני, אותה יו"רית קולטת את המנהלת ההיא מנסה להיכנס לאולם עם הסיו"ר והחליטה לשלוח את אחד הפעילים שלה לעצור אותה (כי אין לה כרטיס). שלושתנו עלינו לבמה לדבר מול כל האנשים, וכמו שהבנתם האולם היה מלא לגמרי כשאנשים גם ישבו על המדרגות (בסביבות ה-700 איש) וזה ממש לא קל לדבר מול כולם. מזל שהייתה תאורה שקצת סנוורה אותי מלאות את כולם. הצגתי את היו"רים האחרים והודיתי לכל מי שעזר באירוע, דיברתי קצת על הבחירות המתקרבות (והתבלבלו לי קצת המילים באמצע) ואז היו"ר האחר דיבר קצת על הפסטיבל המתקרב ("ניתן לכם בלעדיות בהצגת האירוע", כדבריי הדוברת. כל הליין אפ פורסם למחרת). ירדנו מהבמה והתחיל מופע החימום, ובזמן הזה קיבלתי SMS מהסיו"ר עם בקשה להכניס את אותה מנהלת (אחר כך הוא אמר שהוא פנה דווקא אליי בגלל החברות שבינינו). עכשיו התחילה אצלי דילמה אם להחליט על להכניס אותה לבד ולהסתכן בסכסוך עם היו"רית, או להתייעץ ולהחליט ביחד. לס' שלי לא היה כוח להתעסק בזה אז שלחתי הודעה לאותה יו"רית עם ניסיון לפשר ולסגור את הסיפור בעדינות, אבל עד שהמסרונים התעופפו להם באולם המנהלת כבר העדיפה ללכת. אחרי ההופעה, שני היו"רים האחרים ראו מאוד בחומרה את הניסיון שלו להכניס אותה פנימה וביקשו לעורר מהומה קטנה על הניסיון הזה. הם התחילו להחתים את הוועדים שלהם ולהעביר לכל העולם כמה הדברים לא בסדר, ואני בסך הכל ניסיתי להרגיע את השטח לפני שכל זה מתפוצץ עלינו כי לא ממש הבנתי למה מנפחים את זה ומה מנסים להשיג מזה, וגם רציתי ללמוד בשקט למבחנים שלי. בסוף גם אני הלכתי ודיברתי עם הוועד, ושמעתי דעות לא פשוטות על כל האירוע וכמה זה חמור ועם הדעה הזו הגעתי אחר כך לישיבת ההנהלה. היה לא פשוט כל הדיון הזה, כשמצד אחד הוא מנסה להתגונן ולהתנצל, ומצד השני נדמה כאילו דורשים את ראשו. בסוף ההנהלה החליטה לנזוף בו בתקווה שהאירוע לא יחזור על עצמו ושאחרים יבינו.

וגם הייתה הופעה בנוסף לכל. שחר חסון עלה לבמה ונתן שעה וחצי של הופעה אנרגטית ולרגעים היה נדמה כאילו הוא לא רוצה לרדת. בסוף היה נראה שההשפעה של ה-5 כוסות קפה שהוא שתה לפני ההופעה מתחילה לפוג (אני תמים, נגיד שזה היה קפה) והוא התחיל לקפוץ מנושא לנושא, להפסיק בדיחות באמצע ולעבור לאחרות, להציק לאנשים ולהעלות אחרים לבמה (הייתה שם אחת שהתעקשה לעשות לעצמה בושות...). בשורה התחתונה, הייתה הופעה מוצלחת מאוד וכל מי שהגיע נהנה מאוד (ועבר מספיק זמן מאז שאני כבר לא זוכר הכל, אבל אם תחפשו קטעים שלו ברשת, תוכלו לראות קטעים מההופעה).

ואחרי כל זה, בסוף אפילו יצאנו ברווח לא קטן. היה שווה...

5 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של BoR|S ב-27/4/2009 20:35

16 3/2009		מרץ 09: קור אחרון
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

תקופות מבחנים הן הזמן הכי מלחיץ בשנה. רצים בחומר בשביל להספיק הכל, מנסים להדביק פער של סמסטר שלם, לסגור חורים בעלילה שהמרצה ניסה לטוות לאורך 14 שבועות ובעיקר להבין איך להצליח. זו תקופה שמשנה את כל הפרופורציות של המחשבה, רצופה בעליות וירידות ובקשיים גדולים אבל גם בעלת פוטנציאל לרגעי עילוי (רק חבל שהם לא קורים). 5 מבחנים היו לי הסמסטר, שניים בהתחלה עם הפרש סביר ביניהם, 3 לקראת הסוף תוך חמישה ימים מה שגרר מרתון אינטנסיבי להצליח לשחק בלימודים בין שלושתם. מהתקופה הזו יצאתי כרגיל מאוד לא מרוצה מהציונים שקיבלתי, כשבחלק מהמקרים יש תחושת פספוס לא קטנה. בשני הקורסים שחזרתי עליהם קיבלתי את אותו ציון בדיוק (באחד מהם עם סטייה מזערית כלפי מעלה), דבר שנתן לי את התחושה שבזבזתי לא מעט אנרגיה כאן לשווא. במבחן שהיה הקשה מכולם הצלחתי לקבל ציון סביר (ואפילו מעל לממוצע) ואולם דווקא בשניים שיצאתי מהם עם תחושה טובה, נפלתי. טוב, באחד מהם לא ממש נפלתי אבל קיבלתי פחות ממה שחשבתי שידעתי אבל בשני זה היה די קיצוני עם התרסקות לא ברורה שאני לא יכול להסביר.

כבר אין לי כוחות לכל זה. הנה, כבר התחיל לו סמסטר חדש מבלי שהייתה דקה של מנוחה אמיתית, מנותקת לגמרי מלימודים. זה מדהים כמה ציון גרוע מאוד יכול לשבור את הרוח ולהעלות מחשבות על עתיד לא ברור. הסמסטר שרק התחיל טומן בתוכו מהפכים גדולים ואני צפוי לסיים בו פרק די משמעותי בלימודים שלי. זה הסמסטר השמיני שלי, אבל בטח לא האחרון ובקצב הזה כבר אי אפשר לדעת. כל התסכול שלי מהלימודים התפרץ במלוא עוזו ואיכשהו צריך לנסות ולהתרומם מחדש כדי להסתער על מועדי הב'; שתיכף מגיעים (במקביל לסמסטר הרגיל). אני עדיין סוחב על הגב את כל אירועי החודש האחרון, בין אם מדובר בכל המריבות הפקולטיות, היחס הקצת בעייתי שזכיתי או ההפגנות בקמפוס וכל הבלגן. היה בחודש הזה גם הרבה בלבול, הרבה אי הבנה ולא מעט עקצוצים וכאבים בלב שהפריעו למהלך התקין של החיים ושל הניסיונות לחרוש. מעברים מהירים מדי בין תקווה לייאוש, קנאה ואכזבה, שרק לא נתנו לי מנוחה אמיתית ואפשרות לצבור כוחות בשביל להסתער על המבחנים כמו שצריך.

כבר חודשיים וחצי קר לי. גם כשהטמפרטורה בחוץ התקרבה ל-30 ושמיכת הפוך נותרה בארון בלילה, עדיין היה לי קר, בעיקר בפנים, איפה ששמיכה לא תעזור. ההרגשה היא שיותר מדי דברים נופלים עליי ועם כולם אני נאלץ להתמודד לבד, כשכמעט אין מי שיתקרב, שינסה לגעת, להבין, לעודד ולחמם. אולי זה אני שמסתגר לי בפנים כל פעם שרע לי, אבל אני תמיד אחפש את המגע שחסר לי, את החיבוק החם, את התחושה שלמישהו באמת אכפת. רק שכל אחד נמצא בעיסוקים שלו, חווה את הריגושים שלו ונהנה מאותה תמיכה שאין לי (במקרה הרע פשוט מתרחקים ממני) ואין סיבה באמת להסתכל לכיוון שלי. כשהמצב הפוך, אני לא מכיר שום דרך אחרת חוץ מלנסות לעודד, לזרוק חיוך ומילה טובה גם אם אני צריך להתאמץ בשביל להראות שהמטרה היא רק לגרום להרגשה טובה יותר ולא מעבר לזה. אולי כאן הבעיה, אולי אני רק יודע לתת ולא לקבל, וזה גומר אותי.

עכשיו הגיע הזמן ללכת לישון, להתכרבל מתחת לפוך בתקווה להתחמם ולקום מחר בבוקר, לשים את המסכה (אפילו שפורים כבר עבר) ולצאת לעוד יום לימודים גדוש ומלא, כשבאמצע אני צריך עוד למכור כרטיסים להופעה ולהתקדם בפרויקט שאני עושה עם שותף. אני לא יודע מאיפה אני מוצא כוחות לקום בבוקר, אחרי ימים כאלו זה נעשה הרבה יותר קשה כי הסיבות מתמעטות והתקווה אוזלת. זה לא שיש לי יותר מדי ברירה.

ולסיום, משהו קצת שונה.

[Don't let me be misunderstood - Red Band & Shlomi Saranga]

5 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-20/3/2009 00:25