מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

10 11/2007		נובמבר 07: לא שרע לי
		תגיות: לב, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

"יום בהיר נתקפתי געגועים
לפעם, כשהכל היה פשוט...
לא שפעם זה היה פשוט
הנה אני שוב משקר לי"

לא ברור המצב עכשיו. בהחלט לא ברור. החיים נכנסו לאיזה מסלול שאני יודע שהכיוון שלהם עכשיו הוא לא טוב ואין לי מושג איך לעצור את זה. כל החודשיים האחרונים אני מרגיש בזה, בלחץ שגובר, בתסכול שמצטבר לו ובשקיעה הכללית, אבל רק בשבוע וחצי האחרונים זה התפרץ החוצה.
אני לא זוכר את עצמי כל כך בלחץ בתקופות המבחנים הקודמות. הגעתי עכשיו למצבים שאני לא ממש יודע מה אני עושה ואיך אני לומד ומרגיש שאני לא מסוגל להביא את עצמי למצב שהייתי רוצה להיות בו, לצורה שבה אני יכול להראות שאני מבין את החומר. אם חשבתי שאני במומנטום חיובי מסמסטר חורף (שיפור של 5 נקודות לממוצע), הפעם די נתקעתי ולא הצלחתי ממש להתרומם. זה כמעט הביא אותי לגשת למועדי ב' עם ציונים גבוהים, רק בשביל להוכיח את עצמי שאני יכול יותר, ובסוף עצרתי את עצמי כי הרגשתי שכל הכוחות שלי אוזלים. מועדי ב' התישו אותי עוד יותר והוציאו את כל הכוחות ממני. כבר אין כוח ללמוד את הכל שוב, לנסות להבין איפה טעיתי במועדי ה-א' שלא הוצאתי בהם ציונים סבירים, ולהראות שיפור, אבל הכוח נגמר, ואיתו הריכוז, ולעזאזל כל המסיחי דעת האלו שצריך להילחם בהם.
ואז הגיע הנכשל. באחד ממועדי ה-ב' שלי (למעשה, היחידי מבין השלושה שאני יודע מה הציון שלו) התרסקתי, ודווקא במבחן שיצאתי ממנו עם תחושה הרבה יותר טובה ממועד א'. מכל הקורסים, זה היה חייב להיות דווקא בקורס הכי קשה והכי כבד שהיה לי בסמסטר האחרון, ולמרות שהוא לא קדם לשום דבר, החלטתי שאני חייב לעשות אותו עכשיו שוב בשביל להיפטר ממנו, גם אם זה אומר לוותר על קורס שמאוד רציתי לקחת הסמסטר, כדי לא ליפול לעומס מטורף מדי של בחינות.
תחושת הכישלון הזאת, ההתנפצות של הציפיות שניסיתי לגרום לעצמי (איפה אני ואיפה הממוצע שרציתי להשיג), פוררה אותי מאז. אני מוצא את עצמי דוחה דברים, אפילו כאלו קטנים שייקחו לי בדיוק 2 דקות (כמו לשאוב סוף סוף את השטיח בחדר) או להשקיע קצת במה שעוד יש מהסמסטר הזה ולנסות להגיע בצורה טובה יותר לפתיחה האמיתית של הסמסטר, שתהיה מתישהו, אם בכלל תהיה. אני לומד בסך הכל 3 שעות בשבוע עכשיו, אחרי ש-6 מהקורסים שלי עצרו לגמרי ורק אחד ממשיך כמו שצריך ובשאר הזמן אני פשוט לא עושה כלום. מדי פעם נגרר להליכות או עושה כמה דברים קטנים במסגרת התפקיד (ישיבות וכאלו) אבל כלום מעבר לזה. לא לומד חומר מהווידאו שיש לי באחד הקורסים, לא קורא שקפים של הרצאות, לא מסדר את הדפים, לא מנסה לעשות כלום חוץ מלהיתקע מול המחשב ולבזבז את הזמן שלי. אני יכול להאשים את השביתה כמה שאני רוצה, אבל אני בספק אם המצב היה שונה אם היו לימודים רגילים והמון שיעורי בית אמיתיים על הראש. פתאום החדר הקטן והשקט שלי הפך למקום שאני לא מסוגל ללמוד בו בכלל, ואני חייב לחפש לעצמי פינות אחרות בשביל לא ליפול לשטויות.

"כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה לראות את הקצה
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה מאד כבר לצאת"
כל התחושה הזאת מפנה זרקור אל כל שאר הדברים בחיים שלי וגורמת לי לראות בעיקר את חצי הכוס הריקה. הריקנות הפנימית משתלטת, מונעת ממני להרים את עצמי מהמיטה בבוקר להתחיל את היום, לא נותנת לי מנוחה וגורמת לי לרחף קצת למעלה. רק השבוע שכחתי את המטען של הסלולרי בבית ונאלצתי ללכת יותר מחצי שעה לכל כיוון רק בשביל להטעין אותו במרכז שירות שהכי קרוב לי לדירה, ואחר כך כמעט לשכוח את המכשיר בדירה רגע לפני הנסיעה הביתה.
זה אוכל אותי מבפנים, נאגר מבפנים ולא נותן לי מנוחה. כל הזמן אני רוצה שיהיה לי קצת שקט ואני לא מצליח להשיג אותו. יש רגעים קטנים של אושר, של הרגשה טובה, אם זה שיחות טלפון קטנות עם אנשים יקרים, ללכת להופעה טובה או לקחת את האח הקטן למשחק כדורגל, אבל בסוף העננים יורדים בחזרה והסופה הפנימית מתחדשת.
אני עדיין צריך למצוא דרך לגייס את כל הכוחות שיש בי ושמתחבאים בשביל להילחם בזה, בשביל להרגיש טוב יותר. דווקא עכשיו יש לי מספיק זמן לעבוד על זה, למצוא את הדרך להחזיר לעצמי את האמונה בדברים שלגביה היא התערערה ולנסות להוציא את המיטב מהשביתה הזאת, שלא ממש רוצה להיגמר. נכון שהמצב קשה, ושקשה לי להאמין שדברים מסוימים כבר יקרו לי (ואני לא מדבר על ציונים טובים, אלה יגיעו), אבל בסופו של דבר, זה מה שאני באמת צריך בשביל לצאת מזה, בשביל באמת להרגיש טוב. אולי אני אצליח גם לקבל ולא רק לתת כל הזמן, אני אצליח להבין מה אני בעצם רוצה ולאן אני מנסה לכוון את עצמי ואולי אני אצליח גם לקבל את עצמי בשביל שכל זה יקרה. אולי.

"כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה זרועות לחבק
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה ללמוד לקבל"
[לא שרע לי – אפרת גוש המצוינת, למילים של אריק ברמן]

וכן, זה האוגי החדש. כשנמצאים למטה תמיד רוצים להגיע הכי גבוה, למרות הכל.

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מישהי ב-13/11/2007 16:35

 

4 10/2007		אוקטובר 07: לא שבר, משבר
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי, טכניון

לתקופת מבחנים יש פוטנציאל כל כך גדול לשינויים תכופים במצב הרוח, למעלה ולמטה. זו התקופה שאליה כל התסכולים מכל השנה מתנקזים אליה וצפים אל פני השטח ואז הכל יוצא החוצה, וכל כך קל להגיע לנקודות שבירה. אפשר לשבת כל היום, לנסות למצוא את הדרך הטובה ביותר ללמוד, לשבת עם אנשים, להרגיש בטוח בחומר, אפילו להתפנק בסופו של יום לימודים מתיש עם איזה הליכה טובה ברגל עם השותף לדירה ופרק באיזו סדרה שנזכרתי שאני צריך לראות, ואז להגיע ליום של המבחן ולגלות שכבר אין לי כוחות לשום דבר. והמבחן עצמו? עדיף כבר לא לדעת.

אני זוכר את עצמי לפני הבגרויות, יושב, מסכם לעצמי את כל החומר, מארגן את הנקודות החשובות אחת אחרי השנייה, ואז יושב וקורא את זה שוב ושוב, מנסה להבין הכל, ואם צריך גם לתרגל אותו קצת. בבוקר של המבחן הייתי קם מוקדם, ולמרות זאת רענן, ויושב לקרוא שוב את הסיכום, קריאה רצינית אחרונה ואז יוצא אל בית הספר, קורא שוב רגע לפני המבחן את הנקודות החשובות ונכנס לבחינה, וגם מוציא ציונים טובים. 6 שנים חלפו מאז סיום התיכון ואיפשהו דברים התפקששו להם בדרך. אני עדיין מסכם לעצמי את הדברים, ואפילו מקבל פידבקים חיוביים מהסביבה על הסיכומים שלי (עד כדי תחושה של שמינית-סלב), אבל השבוע, אחרי שישבתי עם אנשים והרגשתי בטוח עם חלק מהדברים, קמתי בבוקר ורציתי ללמוד ופשוט נגמר לי הכוח. כל הניסיונות לקרוא את החומר בצורה טובה לא הצליחו ואיבדתי את הריכוז שלי פעם אחר פעם בניסיונות לקרוא ולהבין דברים אחרונים. אחרי זה הגעתי למבחן ופשוט לא ידעתי לענות על שאלות פשוטות, כאילו יש לי בלק-אאוט טוטאלי. הצלחתי לגרד הסברים, להיזכר, אבל התחושה הייתה לא טובה, כאילו יכולתי לעשות יותר, להוציא יותר מעצמי. זה מתסכל, כי תיכף אני מסיים חצי תואר ואני לא מצליח לעמוד בציפיות שלי ונשאר לדשדש בציונים עם קידומת 6, בעוד אנשים מסביב מתפארים בציונים גבוהים יותר, ואומרים כמה המבחן היה קל והוגן וטוב, וממש לא היה בעייתי. גם אני חשבתי שאני שולט בחומר, שאני מסוגל להראות שהבנתי, אבל משהו לא מסתדר בדרך.

אני כבר לא יודע מה אני יכול לעשות. אין לי ספק שאני לא לומד בצורה נכונה, שאני מוצא יותר מדי סיבות לברוח מהלימודים להתעסקויות בשעמום, שמגיעה שעה ביום שבה אני מכבה את המוח שלי ולא מאפשר לעצמי ללמוד שוב, להשקיע עוד יותר בדברים. מרגע שאני חוזר לדירה בערב, הלימודים נפסקים ואני כבר לא מסוגל להתרכז יותר בשום דבר. אני מתקלח וזה מעייף אותי, אני אוכל וזה מעייף אותי, ואז אני כבר לא מסוגל לאסוף את עצמי ולהתרכז שוב. אני מתחיל לקרוא טקסט ולנסות להבין אותו והעיניים נהיות כבדות והריכוז נעלם (וזה קורה לי לאורך כל שעות היום). כל זה רק מגביר את התסכול ורק גורם לי לחשוב שוב ושוב מה לעזאזל קורה ולמה אני לא מצליח להיות אותו תלמיד שהייתי אי שם בתיכון? נכון שגם שם לא הייתי עילוי והברקה (ביחס לשאר אנשי הכיתה), אבל הסתדרתי טוב והצלחתי להעמיד ממוצע ציונים טוב. כאן אני פשוט לא מצליח. התחלתי לשקול אם לבקש עזרה מקצועית כשיירד קצת הלחץ של תקופת המבחנים (וכל מבחן רק מאריך אותה), אולי רק ככה אני אצליח לאסוף את עצמי.

בתוך כל סיר הלחץ הזה אני מוטרד גם מהעובדה שאני מתחיל להתנתק קצת מהסביבה הקרובה אליי, מתעוור ולא שם לב לדברים שקורים לאנשים שחשובים לי. למשל, כבר שבועיים לא דיברתי עם ידידה ממש טובה וקרובה שלי, וזה מתסכל שאיפשהו יש משהו שעוצר אותי מלהרים טלפון ולדבר. יש לזה המון סיבות ואני ממש לא יכול להאשים את המבחנים בזה, אבל הניתוק הזה נוצר דווקא עכשיו, בזמן שאני באמת צריך שמישהו קרוב יניח את היד על הכתף ויגיד לי שהכל בסדר, שייתן לי תחושה שזה לא כל כך רע כמו שזה בראש שלי וייתן לי דחיפה קדימה. אני לא יכול לרדוף ולבקש ממישהו שיעשה את זה, אבל אני מרגיש שאני מתפרק מבפנים וצריך את זה. אני צריך מנוחה עכשיו, צריך להוריד מעצמי את הלחץ הזה, למצוא כוחות חדשים ולקפוץ מחדש למים, אבל צריך בשביל זה אוויר, ואין לי כרגע מושג איך להשיג בלון חדש (שלי כבר הספיק להזדהם).

ובתוך כל הבלגן הזה, הוא שוב מוצא דרכים לעשות את הכל יותר מסובך, גורם לחשוב מחשבות לא מציאותיות וכשהדברים נחשפים באמת, הוא מתנפץ ולוקח איתו הכל. הוא לא נותן לי את השקט שצריך, רק מוסיף עוד שמן למדורה שכבר ככה יש. אני מקווה שהוא סוף סוף הבין שבאמת צריך להתנתק, להבין שאין טעם ולהמשיך הלאה כי לא שווה לבזבז כוחות על דברים לא מציאותיים.

עכשיו רק נשאר לאסוף את עצמי, להאמין בעצמי ולגרום לעצמי להתעקש וללמוד ולא לוותר בכלל. אני חייב להוכיח לעצמי שאני מסוגל, שאני יכול לצאת עם הרגשה טובה, שאני אצליח לקבל את ההערכה ממני שאני הכי רוצה לקבל אותה. ממני.

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של mcclane ב-4/10/2007 09:07

 

27 9/2007		תקופת מבחנים #4
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, טכניון

מבחנים הם כמו בחורות. אי אפשר בלעדיהם, כי זה התנאי היחידי לעבור את הקורסים (ברוב המקרים, בסמסטר הבא מצפה לי קורס נטול מבחן) ואי אפשר איתם. מרגע שהתחילה תקופת המבחנים באופן רשמי (בשבילי) בשבוע שעבר, מפלס המתח עלה ואיתו גם הלחץ. אני מתחיל את המרתון שלי כל בוקר בסביבות 10:00 (במקרה הטוב) ומנסה למשוך עד כמה שרק אפשר. במקרים הקיצוניים במיוחד, אני מגיע עד 18:30, עם הפסקות קטנות לאוכל (סנדוויצ'ים מהדירה או פיתה מהחתוליה) ולפעמים קצת מתיחת אצבעות דרך אתרי אינטרנט שונים. השיטה שהתגלתה כיעילה במיוחד היא לשבת וללמוד עם עוד אנשים, ולאו דווקא שכולם לומדים לאותו מבחן. ככה אפשר למצוא בספריה המרכזית שולחן שעליו יושבים אנשים שלומדים ללוגיקה, לחדו"א, לשפות תכנות, לאלגברה ואיזה אחד הזוי שבוחר ללמוד דווקא לביוכימיה. אז נכון שזה ישמע מוזר, אבל דווקא כשיושבים כמה אנשים זה עוזר לשמור על יותר ריכוז (כל עוד לא מנסים להצחיק אחד את השני עם שטויות) ולעשות הכל בשביל להראות שאני לומד כמו שצריך ולא מתפזר לאלף ואחד כיוונים אחרים (ואם כן, תמיד אפשר לתת לאחד מהם את הכרטיס רשת אלחוטי ולמנוע ממני כל גישה שטותית לרשת).
תקופת מבחנים גם גורמת לך לצאת ולחפש מקומות אחרים ללמוד בהם ולנסות למצוא ריכוז. בחדר חם (עדיין, למרות שכבר ספטמבר) והפיתויים בו גדולים ולכן טבעי לנדוד ברחבי הקמפוס במטרה למצוא מקום נוח, ממוזג ושקט. הפקולטה כבר מזמן מחוץ לתחום כי נמאס כבר (ויש מישהו שמתנחל באופן קבוע בחדר ועד), אז עורקים למחוזות אחרים. בהתחלה מצאתי את עצמי בספריה האורקולית, נמרח על הספות הנוחות שיש שם שיוצרות אווירה של כוך מנותק מהסביבה. אחר כך ניסיתי גם את הספרייה המרכזית, ולמרות הרעש שיש שם (כן, כן, יש המון רעש בספרייה) היא מקום סביר ללמידה, בעיקר בגלל שיש שם ספרי עזר לתרגיל בית שקיבלתי לקיץ (מה שכמובן הזכיר לי שאחרי שחיפשתי שעות פתרון לשאלה בתוך 3 ספרים עבי כרס באנגלית, לקחתי ספר מצהיב בעברית ומצאתי בקלילות את התשובה). בשבוע שעבר נחשפתי לספריה של הפקולטה לפיזיקה והסכמתי שיגררו אותי לשם למרות הסיוטים החוזרים ונשנים מהקורס שעברתי (בקושי רב מאוד) שם, והסיוט היותר גדול בדמות הקורס שעדיין מחכה לי. המקום כמובן שהשתנה מאז שכף רגלי דרכה בו לאחרונה, ומשום מה, הם שיבצו על הרצפה שלהם בלובי דף נוסחאות שלם. זה מפחיד לדרוך על משוואת שרדינגר שלמה, במיוחד כשמוסיפים לה עוד סימנים מוזרים ולא מובנים. הספרייה עצמה חדישה יחסית לאחרות, עם פינות שקטות וחדרי למידה אישיים טובים, אבל זו עדיין הפקולטה לפיזיקה, וכל הניוטונים שמסתובבים שם עושים לי סחרחורת ורצון עז למתוח קפיץ ולברוח כמה שאפשר (או לפחות להתבצר באיזו פינה בשקט, עם המוזיקה שלי ולחשוב על חומצות אמינו).
בסוף כל יום תמיד מגיע הרגע הזה שאני מתייאש ולא מוכן יותר להישאר במקום שבו אני לומד, ואז צריך לחזור לחדר. וכשחוזרים לחדר כמובן צריך לאכול, ולהתקלח, ואולי לצאת קצת להליכה (נעים בערב) עם השותף או ללכת לשחות (ולהיזהר לא לחטוף שוב פטריות) וכמובן שהטלוויזיה והמחשב קורצים מאוד, והעייפות גורמת לי להישאר במקום ולא לעשות משהו אחר. ואם לא די בכך, אז השותף יכול פתאום להגיד לי להתארגן כי בעוד 10 דקות באים לאסוף אותנו בשביל לנסוע לאיפשהו בעיר בשביל סתם לשבת ולקשקש את כל מה שלא קשקשנו במהלך היום שלמדנו. לפעמים אני ממהר לחדר כמו ביום ראשון האחרון בשביל לראות משחק טניס הירואי ואחר כך להסתובב כל הערב בדירה עם הרגשה טובה, או להתעצבן על השותף (אחר) שמתגלח ומשאיר את כל הזיפים שלו מפוזרים בכיור וליד הראי ולא טורח לנקות (או להוציא את הזבל או לשטוף את המחבת שלו ששכבה יומיים בכיור עד שהתעצבנתי באמת עליו). לפעמים יש אירוע של הוועד, ואז צריך להתארגן ולצאת ולהיפגש עם כולם ולהעביר ערב מהנה במיוחד עם בשר, בירות וסיפורי מרצים.
תקופת מבחנים היא גם זמן מצוין למחשבות, אם אני באמת צריך לשים את הלימודים במקום הראשון. אני יכול להרגיש פתאום איך אני זונח את החברים הקרובים שלי ופחות שם לב לדברים שהם באמת קצת יותר חשובים מהלימודים, ואז לאכול את הלב על טעויות מטופשות שעשיתי.
המבחנים הם תירוץ טוב להתחמק מהעבר. הזמינו אותי לסוג של פגישת כיתה ואמרתי שפשוט יש לי מבחנים ואני לא יכול להגיע, למרות שבפועל אני לא ממש רוצה. עברו 6 שנים מאז שסיימתי את התיכון והכיתה שהייתי איתה במשך 10 שנים התפזרה לכל עבר. הפנייה שלהם הפתיעה אותי כי לא רק שיש שם אנשים ש-6 שנים לא היה לי איתם קשר בסיסי, עם רובם הקשר הזה לא היה קיים גם בזמן הלימודים עצמם. הניתוק הזה היה מבחירה, סביר להניח שהדדית, והאמת, זה עשה לי רק טוב. זה נתן לי להתפתח מחדש ולעצב את עצמי מחדש מול אנשים אחרים שהדעה שלהם לא הייתה מה שחשבו עליי בכיתה ד';. יש לי חיים אחרים עכשיו, אני נמצא רחוק מאוד מאותו ילד שהייתי כשסיימתי את התיכון, עם הפנים קדימה.
זו תקופה שוחקת, ואני כבר רוצה שהיא תיגמר, אם כי אז כבר יתחיל הסמסטר החדש (ואני שוב מדריך ביום הכוון). העייפות הזאת מכל הניסיונות להכניס פנימה כל כך הרבה חומר לימודי גורמת לי לשכוח דברים שרציתי לכתוב, למרות שאמרתי לעצמי שאני צריך לעשות את זה יותר. בסוף אני אמצא את עצמי כל ערב, יושב עם עיניים שעוד שנייה נסגרות, ומנסה לכתוב הכל החוצה, אבל מתעקש לעשות את זה, כי מחר אין זמן. מחר צריך להתקדם ואולי אפילו לסיים לסכם את החומר למבחן הקרוב, במיוחד שיש אנשים רעבים לסיכום הזה ואורבים לי מעבר לפינה עם עיניים מתחננות לסיכום, ואני לא ידעתי שאני עד כדי כך מסוגל לכתוב סיכומים כאלו (מצד שני, זה גם יכול להיות רווחי...).

חג שמח, ובהצלחה למי שעדיין נבחן.

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של mcclane ב-10/10/2007 09:57