מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

21 12/2008		חיובי
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

בסוף זה הגיע. אחרי שזה לא יצא לפועל לפני שבועיים (היא אמרה שהיא שכחה) וריב SMS-ים קטן במהלך השבוע, מצאנו את הזמן לשבת ולדבר, להבין ולהסביר אחד לשני מה מפריע לכל אחד. לא היה קל לשנינו, אבל זה היה חייב לצאת מתישהו וטוב שזה יצא. יצאתי עם לא מעט תובנות מהשיחה הזאת ובראשן ההכרה שאני צריך לכוון את השקפת העולם שלי לכיוונים יותר חיוביים, ולא לראות כל הזמן דברים שליליים מול העיניים. נכון שיש הרבה דברים מעצבנים בחיים שלי, הרבה דברים שחסרים לי ושהייתי מאוד רוצה אבל אין סיבה להתמקד בהם. אני כל הזמן מנסה לשכנע את עצמי להסתכל על הדברים אחרת, אבל רק אחרי השיחה הבנתי שזה לא רק מפריע לי, אלא גם לסביבה שלי. זה פוגע בהתקדמות שאני מנסה לעשות ומרחיק ממני את האנשים שחשובים לי וכאן בעצם חייב לעבור הגבול בין להמשיך לשקוע ובין להתחיל להאמין בדברים שבאמת חשובים, להסתכל על חצי הכוס המלאה. תמיד זה היו סיסמאות ערטילאיות שכתבתי אבל כדי לעשות משהו צריך להתחיל בקטן, בצורת המחשבה הכי בסיסית, אפילו כשמישהו שואל אותי לשלומי. במקום להיאנח ולהגיד שאני עייף ושעבר עוד שבוע קשה ומתיש, לענות במקום שדווקא דברים בסדר, שהתפקיד מאתגר והלימודים מעניינים ולמרות שזה מתיש, זה דווקא די מהנה ולא נשמע כל כך רע למרות שאני באמת עייף. אם שיחה מתחילה בנקודה כזאת, לצד השני יש הרבה יותר סימפטיה והרגשה טובה להמשיך הלאה והשיחה יכולה להתנהל באווירה טובה וכיפית.

עוד לא הגעתי להתחיל לסכם את השנה שלי, אבל 11 החודשים האחרונים היו די מטלטלים מבחינתי וקפצתי לא מעט קדימה ולמעלה. לפעמים צריך את האומץ הזה לקחת צעדים ולמצוא את הדרכים להשתפר ולהצליח ולאט לאט הכל יסתדר מעצמו. אי אפשר לצפות מבן אדם להשתפר בפרק זמן קצר כל כך בכל תחומי החיים, ואני בחרתי כנראה בתחום שיותר קל לי ויותר יכולתי להוציא מעצמי יותר בשביל להתקדם ואני מאמין שזה יכול גם לשנות את שאר תחומי החיים שלי. בשורה התחתונה לא רע לי כמו שאפשר לחשוב. אני עושה דברים למען אחרים, אני מזיז דברים ומקבל החלטות שמשפיעות על מאות ולפעמים גם על אלפי אנשים, אני מנהל גוף קטן עם קונצנזוס כמעט מוחלט לגבי כל מה שאני עושה ואני זוכה ללא מעט הערכה מכל מי שנמצא מסביב. כשהתחלתי את הרפתקת האגודה לא ממש חשבתי שזה יוביל אותי למקום הזה, אבל האופי שלי הכריח אותי לתת את מה שאני יודע וזה גרם לעצמי להתפתח בכיוון המתאים כדי להחזיק את זה על הכתפיים שלי, ואני נהנה מזה. זה מה שחשוב בסופו של דבר, ובגלל זה אני לא יכול לחשוב שהחיים שלי כל כך גרועים. בסוף גם מה שנראה רע יסתדר וכמו שהייתי צריך להתאים את עצמי לטובת התפקיד, ככה אני אתאים את עצמי לטובת כל שאר הדברים שאני עדיין רוצה (עבודה נורמלית ואהבה).

שועל
והיה עוד משהו קטן ומשעשע בשיחה שלנו. ישבנו לדבר בפארק שרונה בתל אביב, וכשהגענו לשם היא אמרה לי שפעם סיפרו לה איך מישהו ראה באותו אזור שועל ואחר כך הופיעו כתבות בכל העיתונים עליו ושהעירייה הצליחה לתפוס אותו בסופו של דבר. איך שהיא מסיימת את המשפט עברה מולנו חיה שנראתה כמו כלב עם זנב עבה ויפה, עם תנועות מהירות וערמומיות. השועל של שרונה עדיין מסתובב לו בשטח ואף פקח לא יוכל לקחת אותו משם.

בוטן
בשעה טובה יש לנו כלב בבית. אחרי שנים שאני ואחותי ניסינו לשכנע את ההורים שלנו לחיה קצת יותר ידידותית מדגים ("איך הוא יסתדר בקומה שמינית?" היה התירוץ הקבוע), אחי הקטן הצליח בסוף לשכנע את אמא שלי. אפשר להסביר את זה בעובדה שאיכשהו צריך להילחם על תשומת הלב של הילד (המלחמה הרגילה בין הורים גרושים) או בגלל שיש בן אדם שמגיע פחות הביתה וכמעט לא גר שם (אני, וכמובן שלא ממש שאלו אותי). אז היום בבוקר כולם חוץ ממני נסעו ל-SOS בהרצליה והביאו משם את בוטן, כלב קטן בן שנתיים וחצי שהסיפור שלו טוען שנטשו אותו ממש לא מזמן והוא נכנס לטראומה במכלאה ולא ממש רצה לאכול ולשתות שם. גם אחרי שהוא הגיע הביתה הוא היה די שקט ורוב הזמן התכרבל לו במיטה הקטנה שקנינו לו ורק מדי פעם הוא הרים את הראש והסתכל על הסביבה החדשה שלו בעיניים גדולות ובוחנות. זה לא הפריע לו להפוך לאטרקציה החדשה של הבית. סיפרו לי שאחרי שנסעתי צפונה, אחותי הגיעה הביתה ונתנה לו לאכול קצת עוף וגרמה לו להיות קצת יותר ידידותי כלפיה. עכשיו הוא רק צריך להתרגל לסביבה ולהיות בן בית במשרה מלאה.

שמור   בטל

10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-21/12/2008 21:54

 

1 12/2008		דצמבר 08: חברויות
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

הקלישאה השחוקה אומרת שלפעמים מבינים כמה דבר מסוים חשוב כשהוא חסר. כל כך שחוקה שהיא תמיד מתגלה כנכונה, במיוחד לגבי אנשים. קשה מאוד להבחין בתהליך מסוים בזמן שהוא מתרחש, בין אם זה לטובה ובין אם זה לרעה, ובדיוק כמו ששני אנשים מתחברים, מתקרבים ונפתחים, ככה זה יכול לקרות לאט לאט כשהם מתרחקים. ככה זה, כשמדברים לפחות פעם בשבוע בגלל המרחק הגיאוגרפי, ועושים את הדרך למרכז בשביל מישהו שבאמת אכפת לו, בשביל רגעים קטנים של חמימות. העולם הזה הוא עולם די קר וקשה למצוא בו מקורות חום מספיק טובים, אז צריך לחפש אותם טוב טוב ולא לוותר. הקור הזה סוגר אנשים בפנים, משאיר אותם עם המחשבות האמיתיות שלהם בפנים ולא נותן לאף אחד להיכנס פנימה, עד שמגיע מישהו שקצת משנה את התמונה, מצליח לעבור חלק מהחומות ולא בורח כמו האחרים. החום הזה הוא דלק שנותן להמשיך בשקט ולא לוותר כל כך מהר. ככה אפשר לקבל עוד נקודות מבט חשובות על החיים ולהשתכנע לקחת לא מעט החלטות וסיכונים בחיים שהביאו אותי למקומות שונים.

הבעיה מתחילה שמתחיל תהליך בכיוון הנגדי. פתאום קשה יותר להיפגש, עולות תחושות שזה כבר לא זה, שפתאום החומות שוב מתרוממות. זה מגיע בסוף לשיא בערב אחד שמשנה את התמונה מקצה לקצה, ואפילו מכניס לסוג של הלם. פתאום דברים מקבלים פרופורציות אחרות ואפילו נוצר משבר אמון לא פשוט. ההלם מתחלף בכעס ובאכזבה שיוצרים שקט, אבל כזה פולני מהסוג של "אני לא מתכוון לעשות עכשיו צעד קדימה, שהצד השני יעשה". הבעיה היא שכבר לא ממש יודעים מה הצד השני חושב ולא מסוגלים לצפות מה הוא יעשה, והימים עוברים והשקט גורם לגוש בגרון לגדול ולגדול. עובר חודש ועוד חודש ועוד כמה שבועות וקשה להעביר יום בלי לחשוב על זה, לכעוס על השקט, להתאכזב מחדש וכמעט להתייאש. מצד שני, יש רצון לא לוותר הפעם, להיות משוכנע שאני צודק ושמגיע לי קצת יחס יותר טוב (או יחס באופן כללי) ובינתיים הגוש בגרון הולך וגדל ולא מפסיק להציק.

על כוס שוקו בשבת סתווית-אביבית עם חברה טובה אחרת נפלה התובנה שאי אפשר להמשיך ככה. אני לא יודע מה הסיבה לשקט הזה, אבל הוא גורם לי לכזה חנק שזה לא יכול להמשיך. ובכלל, כדאי לשים לזה סוף לפני שיותר משלוש שנים וחצי של היכרות קרובה ילכו לפח (והיו מחשבות כאלו, מפחידות למדי). זה קשה לנסות ולבלוע את הגוש הגדול הזה, אבל מישהו היה חייב לוותר מתישהו, לעשות צעד קטן קדימה בשביל לראות שהכל בסדר, שאולי הנזק הפיך. זה ויתור לא קל, כי המשקעים עוד ישנם, במיוחד שזה אחד הגורמים לכל הסיפור הזה, אבל בחברות טובה, ממש כמו באהבה (ולפעמים זה אפילו יותר חשוב), צריך לדעת להתפשר גם אם זה קשה רגשית ואפילו מצפונית. ואולי כל מה שמשחק כאן תפקיד זו התקווה שאותו מקור חום עדיין נמצא שם, ואולי כל מה שרק צריך זה לקלף איזו מעטפת קטנה ולהמשיך כרגיל.

"את שם?"
"או שלום..."
"מה קורה?"
"בסדר. אתה בברוגז?"
"לא, חשבתי שאת בברוגז. אם הייתי בברוגז, לא הייתי פונה אלייך"
...
"אנחנו צריכים לדבר. בעיקר אני צריך לדבר"
"בסדר. כל מיני תובנות?"
"כל מיני דברים שמציקים לי"
"טוב, נדבר ונתראה"

שמור   בטל

18 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-21/12/2008 00:55

 

20 11/2008		אוגיקום
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

אני מתפלא איך עבר חודש וחצי ולא כתבתי מילה על המחשב החדש שלי. הקודם זכה לפוסט משלו עם תמונה, וזה - כלום! מצד שני, אם לקודם היו חוויות צבאיות (לקראת סוף השירות), זה כבר הספיק לראות עולם בנסיעה האחרונה לספרד, ואפילו שידר משם. אבל כל סיפור צריך להתחיל מההתחלה.

בספטמבר 2004, קצת יותר מחודש לפני סוף השירות הצבאי, קניתי את המחשב האישי הראשון שלי. היו לי כוונות ברורות - מחשב שיילך איתי לאוניברסיטה ויעזור לי בלימודים, אבל בינתיים הוא יהיה רק שלי. באותו הזמן לאחותי כבר היה מחשב משלה בחדר ואני נאלצתי לריב על המחשב המרכזי בבית עם שאר יושבי הבית (ולכו תריבו עם אימא שכותבת מבחנים). הקנייה שלו סימנה את תחילת העצמאות, רגע אחד לפני השחרור. הדבר הראשון שעשיתי כשהוא הגיע הביתה היה להעביר אליו את כל אוסף השירים הלא קטן שלי ולכן הוא זכה לכינוי JukeBox. כבר מההתחלה הוא עשה בעיות כשסירב להתחבר לרשת הקטנה שבבית (ודרכה לאינטרנט) ועבר כמה זמן עד שזה הצליח. אחרי שנה, בזמן שאני מתכונן לבחינת הסיווג בפיזיקה, הוא החליט לעשות לי את המוות ולקרוס, אבל בגלל המבחן חיכיתי ורק אחרי שהאחריות נגמרה הלכתי לתקן אותו. הוא קיבל הארדיסק חדש אחרי שכמעט יצאה לי הנשמה (ולא מעט כסף) אבל זה לפחות גרם להתחיל את השנה ברגל ימין. בימים ההם עדיין לא היה אינטרנט במעונות עזה ולכן נאלצתי להיסחב איתו יום יום ולקוות שיהיה מקום פנוי בחווה ושהחיבור יעבוד. המתאם המוזר שלו לחשמל קיצר לו את הסוללה וחייב אותי להתחבר באופן קבוע לחשמל, החוסר באינטרנט אלחוטי חייב אותי לקנות מתאם מיוחד ואחר כך גם הכניסה לכבל אינטרנט הלכה וגם בשבילה קניתי כרטיס רשת. אחר כך כבר עברתי למעונות עם אינטרנט נורמלי והוא נשאר לשמור על החדר. הוא גם זכה למערכת הפעלה חוקית (באדיבות הפקולטה) שהותקנה כמה פעמים בגלל כל מיני בעיות, קריסה נוספת של ההארדיסק ואפילו מערכת הפעלה שנייה במקביל לראשונה. בינואר האחרון הוא שוב קרס, והפעם ההארדיסק לקח איתו גם את הזיכרון וחייב עוד הפעלה. הוא כבר היה די קשיש אבל בגלל שהשנה התחילה והייתי צריך אותו, אז העדפתי לשים עליו עוד קצת כסף ולגרור עד סוף השנה ואז להחליט. רגע אחרי שמועדי א' של סמסטר אביב נגמרו, המחשב התחיל בברוגז עם אותו כרטיס רשת חיצוני ואני נשארתי בלי יכולת להתחבר לאינטרנט. עשיתי חושבים, חפרתי קצת בחשבון הבנק והחלטתי שזה הזמן להחליף.

בדיוק כמו לפני 4 שנים עשיתי סקר שוק מקיף, בדקתי טוב טוב מה בדיוק אני רוצה ובסוף סימנתי את התאריך של הנסיעה לחו"ל כזמן שבו אני אחליט סופית. בכל זאת, לכו תדעו איזה מציאות יש בדיוטי פרי. את המחשב שחשבתי עליו לא ראיתי שם, אבל במקומו המוכרת הציעה לי אחד של טושיבה שנראה מצוין, עם מרבית התכונות שרציתי (ובמקרים מסוימים אפילו יותר) ובמחיר של 1010$. צריך לזכור שהדולר בתחילת אוקטובר עמד על 3.5 והיום הוא עומד על כמעט 4 שקלים, ככה שהוא באמת היה במחיר מציאה. בכלל, המחיר שלו קטן כמעט בחצי מהמחיר שקניתי את הקודם. אי אפשר היה להשאיר אותו בנתב"ג ולכן הוא עלה על המטוס של איבריה למדריד, אחרי שבטעות הדלקתי אותו בשדה התעופה וגרמתי לו להתקין את מערכת ההפעלה. ועדת השמות התכנסה לה ואחרי דיונים מעמיקים בחרה לו את השם המחייב אוגיקום.

חודש וחצי אחרי, ואני בקושי מסוגל לחזור ולכתוב על הישן. כל כך התרגלתי אליו, לעיצוב השחור, המבריק והמעוגל שלו, לרמקולים המעולים ולמצלמת הרשת האיכותית. המעבר מ-XP לוויסטה היה חלק למדי, למרות אי אילו פשלות קטנות משלי (פעם אחת הצלחתי לבטל את מצב השינה שלו ובפעם אחרת לבטל את האפשרות להתחבר לרשת עם כבל, אבל זה נפתר מהר). אין לי ולו אף טענה כלפי מערכת ההפעלה הזו שפועלת עליו בצורה חלקה לגמרי, מפריחה את כל נבואות הזעם שהיו עליה ברגע שהיא יצאה. סביר להניח שזה בגלל המחשב עצמו שמצויד בכל טוב (מעבד של 2GHz, 3GB זיכרון, הארדיסק של 160GB וכרטיס גרפי לא רע) אבל זה באמת רחוק מכל מה שסיפרו. אני נדהם כל פעם מחדש מהעוצמה של הכרטיס הגרפי של המחשב הזה ואיך הוא גורם לכל תמונה להיראות הרבה יותר חיה וצבעונית. זה גרם לי להחליף 3 פעמים את הרקע בשולחן עבודה ואני עדיין לא מסוגל להחליט (בינתיים הנוכחי שורד יפה). יש עוד דברים שאני עדיין צריך להתרגל אליהם כמו שינויים קלים במיקומי המקשים במקלדת וגם לאפשרות שאני יכול להסתובב איתו בלי להזדקק לחשמל ואפילו להתחבר לאינטרנט אלחוטי בהזזה של כפתור קטן. יש לו אפילו קורא כרטיסים, דבר שהיה מאוד שימושי בספרד כשרציתי לנקות את התמונות מהמצלמה. אם הקודם סחט מחמאות על העיצוב החיצוני שלו (כחול מרשים), זה זוכה להרבה יותר. אני לא יכול להיות יותר מרוצה מהקניה הזו.

הוא גם היה כלי מצוין לפיתוח של העיצוב החדש לבלוג. רציתי משהו שונה, אחר, ובמרדף אחרי תמונות לדסקטופ תפסתי אותי התמונה הזו. במקום להביא אותה לדסקטופ, החלטתי להשתמש בה לצרכים אחרים ולהתאים את הכל אליה והתוצאה לפניכם. עכשיו באמת אפשר להתחיל את השנה הרביעית.

שמור   בטל

13 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-7/12/2008 15:46