מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

16 4/2007		לא שוכחים
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

ושוב היום הזה, ושוב הטקסים והתוכניות בטלוויזיה, ושוב הצפירה בבוקר והשירים העבריים השקטים ברדיו. ושוב אנחנו נדרשים לעצור ולחשוב, ולהיזכר במה שהיה, אבל נדמה שבשנים האחרונות הרבה מתוך זה מתפספס לו. אני לא מדבר על המצוקה שבה חיים רבים מניצולי השואה והצורה שבה המדינה מתייחסת אליהם ולרצון שלהם להזדקן בכבוד (שזה רק לכשעצמו), אלא על מכלול הדברים שנוגעים לזכר השואה וליחס שלנו אליה היום.

יש אצלי הרגשה כזו שפתאום הרבה יותר קל לזלזל בזיכרון הזה, ושפתאום אפשר לייחס לו הרבה דברים שלא ממש קשורים אליו. בדיחות על השואה תמיד היו, ולמרות שלפעמים זה לא ממש במקום, הומור זו עדיין אחת הדרכים להתמודד עם הטראומה והפצע שנוצרו בעקבות השואה. מצד שני, יותר ויותר שומעים אנשים שמשתמשים יותר ויותר את התיאור "שואה" לדברים קשים שעברו עליהם, ועל קללות "נאצי" שמוטחות באנשים בכל מיני אירועים (הפגנות, משחקי ספורט). כל פעם אני שומע קריאות כאלו ומזדעזע מחדש איך אנשים מסוגלים להגיד דברים כאלו. לא ברור לי אם מדובר בבורות, אבל כנראה מדובר באנשים שלא ממש מבינים מה הם עושים. בעזרת האמירות האלו הם כנראה מנסים להביע כמה הם שונאים את הצד השני מתוך השנאה שאנחנו אמורים להרגיש כלפי אותם נאצים, אבל ההשוואה הזאת גרועה וגורמת לעוול נוראי. אי אפשר להשוות את מעשי הזוועה שנעשו בשואה עם דברים כאלו ובעצם השימוש היומיומי בביטויים האלו, נוצר זלזול בזכר הקורבנות ובכבוד אלו ששרדו.

ביום הזה אנחנו לא רק מצווים לזכור, אלא גם להבין וללמוד איך לא לגרום לזוועות האלו לחזור. אני מסתכל על החברה שלנו ולא נראה שהדברים אכן מחלחלים פנימה. זה מתחיל מאותן קללות, וממשיך באנשים מתוך החברה שלנו שהרעיונות האידיאולוגיים שלהם לא שונים בהרבה מהרעיונות הנאציים. שנאה כלפי האחר קיימת בחברה שלנו ומתבטאת בהרבה תחומים, לאו דווקא במישור הדתי או הפוליטי. כל זה מראה שאנחנו אפילו לא מסוגלים ללמוד מהזוועה שעברה עלינו ושאנחנו לא ממש מראים לעולם שאנחנו לא נהיה כאלו.

שני ימי הזיכרון, היום ובשבוע הבא, אמורים להזכיר לכל ישראלי את הסיבות האמיתיות למה הוא כאן, ולמעשה למה הוא כאן. אלמלא השואה, אני לא יודע אם המדינה היהודית היתה קמה ומקבלת את האופי שיש בה. כל אדם ואדם שחי בארץ צריך לזכור שהוא למעשה צאצא של מישהו ששרד את השואה, גם אם היא לא הגיע למקום מגוריו שבו גרה משפחתו באותה תקופה. אם הנאצים היו מוציאים את תוכניתם לפועל, לא היה אף יהודי היום בעולם. אנחנו חיים היום בזכות ולמרות מה שקרה, ולהביע זלזול בדברים האלו למעשה יביע זלזול בחיים שלנו כעת. אנחנו לא מושלמים, אבל מגיע לעניין השואה את הכבוד שמגיע לו. הוא לא יכול להיות יומיומי ופשוט, אי אפשר להתייחס אליו כמובן מאליו.

היום הזה אמור להזכיר לנו מה היה ולגרום לנו לחשוב טוב טוב על הכל. יותר מהכל הוא אמור לגרום לנו להבין שמה שקרה, לא קרה במקרה. הוא תוכנן לפרטי פרטים ואף אחד מסביב לא נקף אצבע בשביל למנוע את זה. אנחנו, כעם שעבר את השואה, צריך לקום על רגליו ולזעוק לעולם בכל פעם שמתרחש דבר כזה, והיו מקרים מאז השואה. יש לנו חובה מוסרית של "לעולם לא עוד", ולא רק כלפינו אלא גם כלפי כל העולם כולו. העם שלנו יצא מהמלחמה כשהוא כפוף, מורעב וגוסס, ולמרות הכל, הוא התאחד והקים מדינה ועדיין נלחם על עצמאותה ומקומה בין עמי העולם. המדינה הזו, שבשבוע הבא נחגוג את 59 שנות קיומה, צריכה יותר מהכל לסמל את הניצחון של העם היהודי על מכונת המוות, ולמנוע ממכונות מוות כאלו להשתולל. מכונות כאלו משתוללות בסודן בלי שאף אחד עושה שום דבר, וגם באירן יש קולות דומים. למדנו שאין לנו על מי לסמוך, והיום, כשיש לנו מדינה, יש לנו כוח מגן ומרתיע ככל שיהיה, עלינו להראות שהראש שלנו מורם ושלא נלך שוב כצאן לטבח.

היום הזה צריך לגרום לנו לחשוב מי אנחנו ומה אנחנו רוצים מהחיים שלנו. היום הזה הוא לא עוד יום בשנה. אנחנו צריכים לעצור בו ולחשוב על איך אנחנו מתנהגים לאחר, למי ששונה מאיתנו, ולדעת להתייחס אליו כמו בן אדם. אנחנו לא נהיה כמו אותם חיות אדם, אנחנו השורדים צריכים לזכור ולא לשכוח, לכבד ולא לזלזל, ובעיקר, להיות בני אדם בני חורין.

שמור   בטל

5 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-17/4/2007 21:45

 

11 4/2007		ניקיון
		תגיות: טכניון, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים

אז ה"חופש" נגמר לו, ומישהו למעלה החליט להאריך אותו עוד קצת, אבל כמו שלא היה ממש חופש מרוב שיעורי בית (שלא נגמרו) ככה גם עכשיו זה לא ממש חופש, כשעדיין יש מועדי ב' שנבחנים בהם. היום היה אחד כזה (האחרון בשישי) של המבחן הזוועתי שהיה לי במועד א'. הפעם עדיין היה נורא, אבל פחות זוועתי ממקודם, ולשנייה אחת היתה לי הרגשה טובה שהתחלפה אחרי שאנשים התחילו לשאול שאלות. אז כרגע זה סימן שאלה מאוד גדול וכל מה שנשאר זה לחכות לציונים ולפקטור שאולי שוב יהיה. כל תוצאה, תהיה אשר תהיה, תספק, במיוחד אם יהיה מדובר בעובר, ויותר מכך, בשיפור כלשהו. עכשיו זה בצד ואפשר לנצל את החופשה הכפויה לצורך לימודים למבחן ביום שישי (חובה לשפר ובהרבה) ולשיעורי הבית שעדיין נותרו מהחופש.

כל החופש הזה היה מרדף אחד ארוך אחרי לעשות כמה שיותר דברים, לנסות ולספק כמה שיותר מהסביבה. בילוי קטן עם אבא, בילוי קטן עם אמא, סדר עם צד אחד של המשפחה, חגיגות יום הולדת לאחותי עם הצד השני וגם רצון, שלא כל כך התמשש, להיפגש עם חברים ולהרגיש באמת קצת חופש. בין לבין נדחפו להם שיעורי בית והתכוננות למבחן, מה שגרם להתרוצצות אינסופית ורדיפה אחרי השעון. בכלל, בבית מאוד קשה ללמוד גם ככה, ובגלל זה חזרתי למעונות בערב החג השני. בערב החג לא ממש הצלחתי למצוא את הריכוז המתאים, אבל בחג עצמו כבר ישבתי לי עם אנשים למרתון אחד ארוך לפתור מבחנים ולצאת עם הרגשה שאפשר לעשות את זה. את התוצאות, כאמור, אני מקווה לראות תוך שבוע.

אבל יותר מהכל, את ערב החג השני ניצלתי לעשות ניקיון של פסח, רק שהניקיון הזה היה פנימי. הצטברה לי בזמן האחרון זפת בתוך הלב ורציתי כל כך להוציא אותה כבר החוצה, לחזור לנשום ולהרגיש כמו שצריך. בשבועיים האחרונים התכתבה קצת עם הבחורה שגרמה לי לכל זה. עד היום לא ממש הבנתי מה הלך שם, ואיך קרה שמבחורה שהראתה שהיא מעוניינת למרות שאני לא הייתי בטוח בכך בעצמי (אם אני מעוניין), שבאה והתקרבה עד למרחק של נשיקה (וטיפה יותר מזה), הגעתי למצב שאני צריך להבין לאן היא נעלמה לי פתאום, איך קרה שהיא החליטה שהיא לא רוצה יותר וכמעט וניתקה מגע. תחשבו על ההרגשה הזו שיש לכם משהו טוב בידיים ולפתע הוא נעלם לכם, ותבינו איך הרגשתי. לא רק זה, היא גם זכתה להכיר אותי הרבה יותר לעומק והיתה אמורה להבין אותי הרבה יותר מאחרות, כי האמנתי בה ובהרבה דברים בה. למרות כל זה, היא בחרה לעשות לי את אחד הדברים שאני הכי מתעב וציפתה שאני אבין.

אבל אני לא הבנתי. בדרך כלל, כשאני מקבל את הדחייה, אני מתכנס בעצמי, מתייסר עם הכאב ולאט לאט ממשיך הלאה. כאן התחיל לפעפע משהו אחר. ביחד עם כל הכאב, הצטבר לו זעם עליה יחד עם רצון להבין מה קורה כאן. ניסיתי לדבר איתה אבל היא נשארה סגורה ומרוחקת ולא רצתה להתעמת איתי בכלל. למרות זאת, נשארתי אני והמשכתי לתת מעצמי בשבילה כשהיא היתה צריכה, רק כי חשבתי שזה הדבר הנכון. כשהעניינים התפתחו ביקשתי ממנה שלמרות הכל, נשמור על הידידות שהיתה קודם, ולמרות כל מה שנגרם, רציתי להיפגש איתה בחופש, ליהנות קצת, לתת לה הזדמנות אחת נוספת בתור בן אדם ולא בתור בחורה, אבל היא העדיפה לוותר מתוך חשש מעימות ולא ממש מצאה לי זמן. כשהבנתי שאין לי בעצם יותר מדי סיבות לנסות ולעשות משהו ושאני שוב מנסה להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא ממש רוצה (והיו כמה פעמים כאלו עוד לפני זה), החלטתי לחתוך. החלטתי שאני לא יכול להתמודד עם כל הדברים האלו בפנים ולהמשיך להרגיש ככה והפעם הגיע הזמן שגם היא תדע מה היא עשתה. הדברים שכתבתי לה היו חריפים ביחס לדברים אחרים שיוצאים מהלב, למרות שהשתדלתי להיות כרגיל אותו בחור טוב. כתבתי לה שאני רוצה לנתק מגע, לפחות מהצד שלי, ולתת לעצמי להירגע מהכל, להשתקם.

יכול להיות שאני מגזים, ושאני לוקח קשה מדי משהו שלא הייתי צריך להתייחס אליו בכלל, אבל הגיע הזמן לעמוד על העקרונות שלי ולהחזיר מלחמה לעולם. אני לא יכול כל הזמן לספוג מכות ולהגיד תודה. אני רוצה להרים את הראש ולהביט ישר בעיניים. צר לי שזה יצא עליה ככה, ואם היינו נפגשים ומדברים על זה פנים מול פנים הדברים היו יוצאים בצורה הרבה יותר עדינה. אין בה משהו עד כדי כך מרושע שגרם לה לכל זה, ובגלל זה יש איזה קול קטן בתוכי שמעלה לי כל הזמן מחשבות לנסות וליצור שוב קשר איתה, לראות שהכל בסדר, לתת איזה ליטוף קטן ומרגיע על המכה שהנחתתי עליה. הייתי באמת רוצה לדעת מה עובר לה עכשיו בראש, לשמוע את המחשבות שלה על מה שכתבתי לה ועל כל מה שקרה, ואולי סוף סוף לקבל ממנה כנות אמיתית ורצינית. אם כל מה שהיה עדיין חשוב בעיניה (ואני מקווה שעד סוף השבוע היא תקבל חיזוק לעניין, ולא כי אני רוצה "להראות" לה) היא זו שצריכה לבוא ולהראות את זה, להראות שלפחות זה היה אמיתי. התרחקות הפעם משמעותה ניתוק כללי של הקשר, ואני יודע שאת זה היא לא רוצה. במוקדם או במאוחר היא תצטרך להתייצב מולי, וזה יכול לקרות כבר מחר או ביום ראשון, בתל אביב או כאן בטכניון. אין לי רצון וכוחות נפשיים להיכנס לריב מיותר על דבר שלא קיים ושאני לא מעוניין בו.

אני כותב את הפוסט הזה לא מתוך כוונה לתפוס שוב את תשומת ליבה או לקבל חיזוקים לעניין. בניגוד למכתב ששלחתי לה, את הפוסט הזה כתבתי בשביל עצמי, בשביל לגרום לעצמי להבין שעשיתי את הדבר הנכון, עם כל הצער והכאב שבדבר. וכן, קשה לשנוא מישהו שהאמנתי שהוא קרוב אליי (וזה מזכיר מאוד שורה משיר עם משמעות מאוד אישית שפעם שלחתי לה, לבקשתה). לא כתבתי אותו בשביל שהוא יגרור כאן תגובות של עידוד שיכולות להתפרש כסוג של רחמים, או תגובות שטנה כלפיה. אני לא מתכוון לרדת לרמה הזו, ולכן אני חוסם את התגובות לפוסט הזה (מה שמצרף אותה למועדון שהיא כלל לא ראויה להיות בו). מי שרוצה להתייחס יכול לפנות בצורות פרטיות יותר, אבל לא בטוח שאני ארצה להתייחס. בסופו של דבר, עדיף להשאיר את העבר בעבר.

היא אמרה לי שיש לי לב מסוכר, שאני בחור מושלם עם סוס לבן וורד בין השיניים, ולמרות הכל היא מוותרת. אף פעם לא חשבתי שאני כזה ואני עדיין לא חושב, ולמרות הכל, למרות הכאב, אני מרגיש מאז שכתבתי הכל הרבה יותר טוב והרבה יותר משוחרר. הפנים כבר לא מכוונות לרצפה, אלא קדימה. אני לא מתכוון לתת לכל זה לגרום לי לאבד את האמונה שמתישהו גם לי יהיה טוב, אם כי אני לא רוצה לחפש משהו בזמן הקרוב. אני צריך לתת ללב לנוח, להשתקם וזמן לצלקות להגליד.

 

"זו את שנוגעת
את שבורחת
תדעי אין לי רגע
אפילו דקה לחכות
והשמש היום
מאירה לי לצאת
אל הים הגדול"

[לפי יש בי עוד כוח – הפרויקט של עידן רייכל]

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע

 

2 4/2007		סלחנות: פוסט פתיחת החודש [אפריל 2007]
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

אם יש תכונה אחת שלי שאני יודע שאני לא יכול לשנות, תכונה שתמיד תציק לי לפעמים ותגרום לי להרהר שוב ושוב במעשים שלי ובהתנהגות שלי, זו הסלחנות שבי. הסלחנות הזו היא ההבדל המאוד גדול בין מה שהולך בפנים למה שיוצא החוצה, והם לרוב שונים לגמרי. מעטים מאוד יודעים מה הולך שם בפנים ורואים אותי כמו שאני רואה את עצמי, וכמו שאנשים צריכים לעבור מחסומים ופילטרים בשביל לראות מה הולך בפנים, ככה המחשבות צריכות לעבור פילטרים לפני שהן נשפכות החוצה בדיבורים, במעשים וגם בכתיבה. לעיתים יותר רחוקות אני גורם למסננות להיהפך לגסות יותר, לחורים שלהן לגדולים יותר ולתת למחשבות מבפנים לצאת החוצה. בדרך כלל זה כי צריך לתת לדברים לצאת החוצה, לא לתת להן להתערבל יותר מדי בפנים. לפעמים זה בשביל להשיג משהו, שבלי היפתחות כלשהי יישאר מרוחק ובלתי מושג.

אני לא באמת כזה נחמד כמו שחושבים, לא אותו בן אדם טוב שרואים בי (היו כאלו שאמרו אפילו מושלם, אמירה שדי מכעיסה אותי, כי מושלם אני ממש לא). הבעיה היא שבסופו של דבר שכל הדברים הפחות טובים נשמרים להם בפנים, מודחקים, נשארים הרחק מאחור בידי האישיות שעיצבתי ושאני מנסה לשדר כלפי חוץ. זו האישיות שפיתחתי עם השנים, שרכה מבחוץ אבל מבעבעת לפעמים מבפנים שגורמת לי לתהות כל הזמן למה אני בכלל מתנהג ככה. בשביל מה זה בכלל טוב כל ההתנהגות הזאת? לפעמים אני מרגיש שאנשים פשוט מנצלים את זה לטובתם ומשאירים אותי בלי כלום.

הבעיה העיקרית היא לא הרכות, אלא העובדה שאני נותן לאנשים לפגוע בי ולא ממש מחזיר בחזרה. קבעתי לעצמי כל מיני כללים על מידת ההתקרבות לאנשים בהתאם להתנהגות שלהם כלפי אבל לפעמים, בצורה שאני ממש לא מבין, אני פשוט לא מציית לכללים האלו. אני מסוגל לתת לאנשים להתקרב אליי, לתת להם לפגוע בי, לתת להם לאכזב אותי, ומסיבה לא ברורה להחליט לתת להם הזדמנות נוספת להוכיח את עצמם במקום לנתק מגע ולהמשיך בחיים שלי כמו כל בן אדם נורמלי. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל שווה את זה, כי ברוב המקרים הכל חוזר על עצמו שוב ואני מוצא את עצמי שוב פעם נפגע או מתאכזב מחדש.

זה סוג של אמונה שאולי בכל זאת מה שראיתי קודם עדיין קיים, שבסופו של דבר להחזיר רע ברע פשוט לא שווה את זה ולא  יגרום לי להרגיש טוב יותר. אני אדע שאני שלמרות מה שעשו לי, אני לא מתכוון להתנהג באותה הצורה, אלא רוצה להמשיך להתנהג כמו שאני רואה את העולם, ולהמשיך בקו שלי. ברוב הפעמים אני מצליח לטפל בתחושות וברגשות מסביב ובאמת להמשיך הלאה, אבל לאחרונה הרבה מהן הצטברו להן בפנים ומסרבות לצאת. אני מרגיש שממש זורם בתוכי רעל ששורף אותי מבפנים, והוא גורם ליותר מדי מחשבות רעות, על עצמי, על אחרים, גורם לתהיות, לטלטולים ולכעסים ולא נותן לי מנוח. אני מנסה לחזור לחיים נורמליים, להרגיש שוב כמו שצריך, להרים את הראש ולהסתכל הלאה, אבל הרעל הזה כובל אותי למקום ולא נותן לי. מצד שני, רובו נשאר בפנים ורק מעט מאוד ממנו מצליח לגלוש החוצה ולהתבטא, וגם אז מלווה בהתנצלות כלשהי. וככה הוא זורם לו בפנים, מציק ומרגיז, ומונע ממני להרגיש טוב כמו שאני רוצה להרגיש, כמו שמגיע לי. אני רוצה להוציא אותו מתוכי, להקיא אותו החוצה אבל הוא נשאר לו תקוע בפנים, כאילו חוגג על חשבוני ולא ממש מוכן להתפנות. עוד לא ממש מצאתי את הדרך הטובה ביותר להוציא אותו החוצה, וזה נראה שאם אני אשאיר את כל העניין לזמן, אני לא אצליח בחיים להגיע לזה.

הסלחנות הזו גורמת לרעל הזה להישאר לו בפנים ולהמשיך לחגוג. המחשבות הרעות שהוא גורם לי נשארות להן בפנים ולא יוצאות החוצה, ביחד עם כל סימני השאלה שהוא יוצר לי. בסוף, כלפי חוץ, אני נשאר אותו הדבר, אותו בן אדם טוב שעוזר לאנשים גם אם הם פגעו בו. למרות הכל, אם רק יתנו לי הזדמנות, אני לא אפחד לבוא ולהוציא את הכל החוצה. אולי, בסופו של דבר, אני פשוט טוב. טוב מדי. וחבל.

 

ולמרות הכל, היה היום אחד באפריל, ואני דאגתי למתוח מישהו. היום חופש שסידרו במיוחד עזר לזה ועל הבוקר שיגרתי לשותף למסלול הודעה ששואלת למה הוא לא הופיע להרצאה הבוקר. כשהוא ניסה להסביר שיש חופש ושאין לימודים, עניתי לו שהאולם מלא לגמרי ושאלתי אותו אם הוא מתכוון להגיע בשביל שאני אשמור לו מקום. בשלב הזה הוא כבר נשבר והיה מתוסכל מהעובדה שהוא כבר נסע הרחק הרחק הביתה וממש לא יכול להגיע להרצאה. בשלב הזה החלטתי שאין סיבה להכניס אותו יותר מדי לסרטים וגיליתי לו שגם אני בבית מאותה הסיבה. קצת חיוך (שטני...) אף פעם לא הזיק לאף אחד...

והנה כבר ליל הסדר, ואחרי כמה שנים אני ושני האחים שלי שוב עושים את הסדר ביחד, הפעם עם אמא. כנראה שהסיבה הפעם היא העובדה שזה גם יום ההולדת של אחותי. כבר בת 20 הקטנה, ולמרות הריבים, הכעסים והדברים הרעים שיש מדי פעם בינינו, היא תמיד תהיה אחותי. אני חושב שהיא הבן אדם שאני הכי רוצה להתקרב אליו, שאני הכי רוצה לתת לה להכיר אותי ואני אותה. בסופו של דבר, היא אחותי הקטנה.

שמור   בטל

23 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-23/4/2007 00:28