מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

11 8/2007		קצת חופש
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי

ויעברו להם 13 שבועות (נטו, ועוד אחד שקוצץ) ויסתיים לו עוד סמסטר, והופ, בלי לשים לב כבר חצי תואר מאחוריי. טוב, עוד לא ממש חצי תואר. ממתינים לי 5 מבחנים הסמסטר פחות אחד שכבר עשיתי השבוע (ולא היה מזהיר במיוחד, כנראה יהיה מועד ב’;). אחרי זה יהיה אפשר להגיד שנגמר ולהתחיל לחשוב הלאה, רק שלא יהיה הרבה זמן כי שנה ג’; תתחיל עוד לפני שאני אצליח לדעת איך מאייתים דייקסטרה בצורה נכונה באנגלית (האמת, זה בהולנדית, ואל תשאלו מה זה...). ככה שבעצם עכשיו זה החופש האמיתי שלי השנה, כי המבחן הבא שלי הוא בכלל אחרי ראש השנה. מצד אחד נראה שיש המון זמן וזה באמת יכול להיות הזמן האידיאלי לחופש אמיתי, נטול לימודים ונטול דאגות או לנצל אותו לקצת עשיית כסף. אבל מצד שני, זה אומנם חודש, אבל אני כל כך רוצה להקפיץ את הממוצע שלי למעלה, להוכיח לעצמי שאני מסוגל להוציא ציונים טובים ולא להתאכזב כל פעם מחדש, ברגע שאני יוצא מהבחינה וברגע שאני מקבל את המייל שמבשר על הציון שלי. כרגע, ההצלחה בלימודים היא בראש סדר העדיפויות ולכן רוב החופש הזה יוקדש ללמידה, איטית אומנם, אבל עדיין לשמור על הראש במקום ולסדר בו מחדש את החומר. הבחינה הבאה היא בקורס הכבד והמורכב ביותר הסמסטר, שמבחינתי הוא המפתח ללא מעט דברים שיהיו אחר כך. יש בו פשוט המון חומר שצריך להבין ולהסתדר איתו ואני לא יכול להרשות לעצמי להילחץ ולהסתבך עם החומר הזה, כי אני מסוגל להשתלט עליו ולהצליח. תוסיפו לזה ש-3 ימים אחרי המבחן הזה צפוי מבחן נוסף, בקורס שהכי אהבתי הסמסטר, ובו אני מצפה מעצמי להוציא את הציון הכי גבוה הסמסטר, אם לא בתואר בכלל. גם בו יש לא מעט חומר ו-3 ימים הם בטוח לא מספיק זמן לסכם ולהבין את החומר וללמוד למבחן עצמו.

כן, אני בטוח שכל מי שקרא את הפסקה הראשונה בטוח שאני לא שפוי והוא כנראה צודק. בגלל זה לקחתי לעצמי מנוחה קטנה בשבוע הבא, כמעט בלי לימודים (כי יש תרגיל בית ליום שלישי שלא נגעתי בו) ובעיקר עם מטרה אחת ג€“ לנוח ולא לעשות שום דבר אחר פרט לזה. קצת אינטרנט, הרבה זמן רביצה בחדר (סיימתי היום את "אם יש גן עדן", מחר אני מתחיל את הארי פוטר השביעי, אז בלי ספויילרים!), קצת ים, קצת הרבה תל אביב, קצת קולנוע (כרגע על הכוונת הסימפסונים) וגם אילת בסוף השבוע הבא עם המשפחה. אחר כך בהדרגה אני אחזור ללמוד למבחנים הראשונים, לחזור לחיפה כי בבית זה כמעט בלתי אפשרי ללמוד (צפוף ונורא חם כאן בחדר הזה), וגם ליהנות מהבריכה שהזנחתי בשבועות האחרונים כמעט לגמרי בגלל עומסי סוף הסמסטר. אני צריך גם את השקט שלי, את המרחב שלי להתרכז בכל מה שאני רוצה לעשות, להתרכז עם המחשבות, הטובות והרעות, ולתכנן לעצמי את המשך החיים, את המשך הלימודים. להיות שם זה גם אומר לדאוג לכל העניינים שעדיין בוערים אצלי, כמו הבעיה עם הרישום לקורסים לסמסטר הבא שצריכה להיפטר ומעל הכל ג€“ בעיית המגורים לשנה הבאה כי שוב לא אישרו לי מעונות (הם אפילו לא ראויים לקללות שלי( ואני צריך לרדוף שוב ולערער שוב ושוב בשביל להישאר בחדר שלי גם בשנת הלימודים הבאה. די בגלל הזה, השנה אין מהדורת קיץ בבלוג, כי אין לי ממש קיץ אמיתי נטול לימודים (לא שבשנה שעברה היה קיץ כזה, אבל המלחמה נתנה תחושה אחרת, שונה ממה שיש השנה).

קשה למצוא מילים לסכם את הסמסטר הרביעי שלי בטכניון. מצד אחד, הלימודים היו הכי מעניינים עד עכשיו בתואר וסוף סוף הרגשתי שאני מתקדם לכיוון שבאמת מעניין אותי ושאני מצליח להפיק מעצמי מספיק הבנה וחוכמה בשביל להתמודד עם הכל. את זה אני אדע לבטח במהלך החגים, כשמועדי א’; יטלטלו אותי שוב ויקבעו לי את סדר היום והמחשבה. זה הסמסטר בשבילי לבוא ולהוציא את כל הפוטנציאל הזה החוצה ולהראות שאני באמת שווה ושאני באמת שייך למקום הזה. קודם כל, אני צריך להוכיח את זה לעצמי, אחר כך לעולם שבחוץ. מהבחינה האישית, זה היה סמסטר מורכב, שהיה חלק משנה עוד יותר מורכבת וקשה. זאת שנה שניסיתי לפרוץ לכל הכיוונים, לרסק חלק מהחומות שמקיפות אותי ולגרום לעצמי להתפתח בכל דרך אפשרית. בחלק מהמקרים זה נגמר במפח נפש, באכזבה, בכאב לא קטן ובהתרסקות כמעט טוטאלית. במקרים אחרים אני מצליח לגרום לשינוי פנימי אצלי, וגם חיצוני כלפי אחרים וכלפי מה שקורה מסביב. נקודת השינוי הראשונה והמפנה הזה אפשר לשים בדיוק יום לפני תחילת הסמסטר, כשהדרכתי קבוצה של סטודנטים חדשים ביום ההכוון והלך ממש לא רע. זו היתה אחת הסיבות שאחר כך החלטתי להגדיל ראש ולקחת על עצמי משהו יותר גדול, יותר מאתגר, ולמרות שיש רגעים שזה מתסכל, אני יודע שאני עומד בלא מעט ממה שהצבתי לעצמי. נכון שעדיין יש לי דברים לשפר, אבל אני רואה כמה זה אפשרי וכמה אני יודע טוב מה אני רוצה מעצמי וכמה אני מוכן לתת לטובת זה. זה עושה טוב להטביע חותם, להשאיר משהו אחריי. כל זה אמור לעזור לי גם להתמודד נגד כל אותן התרסקויות, לעצור את רגעי המשבר בזמן ולדעת לטפל בהם בזמן, כי אני לא יכול לחזור לאותו מצב נוראי. גם אם זה לא בלט כלפי חוץ, בפנים היה הר געש שלם שהתפרץ, והלבה הרותחת שרפה אותי מבפנים (והיא עדיין מכאיבה לפעמים). בזמן האחרון היא שורפת שוב, מאותן סיבות (רק בשינויים קלים), ואני עדיין מנסה למצוא את הדרך להסתדר ולא ליפול שוב. אני חייב את זה בשביל עצמי ובשביל כל הדברים שאני רוצה להשיג ולהגיע אליהם.

"אתה איש טוב", כתבו לי השבוע במסנג’;ר, "העולם צריך עוד כמוך", ודווקא המילים האלו, שאמורות להיות הכי מעודדות, מחמאה שיכולה לגרום לאנשים לקפוץ הכי גבוה שרק אפשר, דווקא לי היא מסוגלת לגרום להרגשה רעה, כאילו למרות כל הטוב הזה משהו פגום. להיות טוב זה לא מספיק.

שמור   בטל

13 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של _ג_ ב-11/8/2007 16:19

 

7 8/2007		ביטחון: פוסט פתיחת החודש [אוגוסט 2007]
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי, טכניון

קשה לי לא להבחין בשינוי שעבר עליי בחודשיים האחרונים. פתאום יש דברים שאני מרגיש יותר בטוח לעשות, להגיד, להתמודד איתם. למשל, ביום שני שעבר, בהפסקה של אחת ההרצאות עליתי לבמה לדבר עם המרצה ולבקש ממנו דחייה קטנה לתרגיל בית המטורף שניתן. השיחה עברה בלי בעיות, כאילו דיבור יום-יומי בין שני אנשים גם אם הם לא מכירים. כשירדתי מהבמה לספר לכולם שקיבלנו דחייה של כמה ימים, נזכרתי איך חודש לפני, כשעליתי לאותה במה מול אותו מרצה לבקש דחייה לתרגיל בית הקודם, היו לי הרבה חששות וגם קצת גמגמתי כשניסיתי לבקש ממנו דחייה. עכשיו זה היה בדיוק להיפך, ואפילו היה משא ומתן קצר על התאריך המתאים כשבסוף זה הסתדר לטובת כולם.

השינוי הזה לא קרה בין לילה, אבל הוא קרה. אני מוצא את עצמי פונה למרצים ומתרגלים בצורה חופשית יותר, גם פרונטאלית וגם במייל, מדבר בקלות עם אנשים שאני לא מכיר, בין אם הם סטודנטים שאני אמור לייצג ובין אם הם בעלי תפקידים באגודה או בפקולטה. אני מרגיש יותר בטוח בדברים שאני עושה, יותר בטוח שהדברים שאני עושה הם הנכונים בשבילי ובשביל מי שבחר אותי וכבר פחות חושב פעמיים ושלוש וארבע פעמים לפני שאני אומר או עושה משהו. יש לי פתאום יותר אחריות על הכתפיים וכל זה בא גם מתוך המטרה שאני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגל, שאני יכול, ועד עכשיו אני עומד בזה. הצבתי לעצמי רף גבוה יחסית, אבל אני מתקרב אליו כל הזמן ולא מוכן להביט לאחור.

לפני שבועיים בערך ערכנו יריד חוברות בפקולטה. כל מי שרצה היה יכול להביא חוברת מבחנים (או חוברת סיכומים) ישנה שהוא קנה בחנות חוברות של האגודה ולהחליף אותה באחרת, משומשת במצב טוב. ארגנו גם אבטיחים, ארטיקים, פופקורן, בירה וקפיריניה (גרועה) בשביל להעביר בקלות את צהרי יום ד'; החמים ואני מצאתי את עצמי מתרוצץ בין אנשים, לוקח מהם חוברות, נותן להם אחרות ומסתחרר קלות מהבירה (נו, טוב, היה חם והייתי חייב לשתות משהו). אבל היה כיף, וזה נתן הרגשה טובה לעשות משהו ולתת את החלק שלי בכל האירוע. גם הפידבקים שקיבלנו על האירוע היו טובים, ועכשיו נשאר רק לקוות שבסמסטר הבא אנחנו נוכל להתעלות על עצמנו ולהרים אירוע טוב יותר, מאורגן יותר.

מפה לשם, פתאום נגמר לו הסמסטר. כשבאוניברסיטאות אחרות כבר התחילו את הקיץ אחרי מועד א' (ובחלק מהמקומות גם אחרי מועדי ב';), אנחנו למדנו עד יום חמישי האחרון. כבר ציינתי כאן שתקופת המבחנים שלנו נדחתה רחוק אל תוך ספטמבר והחגים, אבל כבר ביום חמישי ממתין לי המבחן הראשון. המרצה התעקש לבחון ביולי או באוגוסט ובסוף, כפשרה, הסכים לשני מועדי א';. אז אני לומד למבחן הזה ומנסה לסיים את כל תרגילי הבית שגולשים להם אל תוך ה"חופש" הזה ויש לא מעט. ניסיתי לגרום לכך שאף תרגיל לא יגלוש אבל זה גדול עליי, ורק בשביל לרווח קצת את העומס הזה שיש לכולם, זה היה הכרחי לתת לשיעורים לגלוש. מצד שני, יש כאלו שמגזימים לגמרי ונותנים תרגילים לאמצע אוגוסט ולא ממש אכפת להם שכבר שנתיים לסטודנטים לא היה חופש אמיתי בלי שום דבר על הראש. הרי יש לי להתחיל ללמוד מתישהו למבחנים אז גם אם אני ממש ארצה חופש, אני אצטרך להגביל אותו בשביל ללמוד כמו שצריך, בצורה יעילה כמה שניתן למבחנים בספטמבר. זה כל כך מסתכל שבסופו של דבר אני מקציב לעצמי שבוע אחד בודד לתוכניות החופש שלי ויש לא מעט כאלו. מספיק שאמא שלי התעקשה לרדת לאילת במהלך אותו שבוע וכבר נשרפו להם עוד כמה ימים. אין לי כרגע את המותרות לתכנן בדיוק מה אני רוצה לעשות כי אני מאוד רוצה לגשת למבחן השבוע ולהצליח בו כי אני חושב שאני מסוגל להוציא בו סוף כל סוף ציון מצוין (שרק השאננות לא תפיל אותי), כי העבודה שזה עתה הגשתי שרפה לי מספיק מהזמן וכי אני באמת שלא יודע איך לעשות הכל. אולי פשוט אני אסתפק בבטן גב על המיטה שלי בחדר, או מול המחשב. מקסימום טיול קטן בתל אביב (עם הרבה מים) וים. חייב להיות שם ים.

והימים מתישים, ואני שוב מוצא את עצמי על רכבת הרים של רגשות, לא יודע מה לעשות ואיך, ורק רוצה שדברים יתבהרו, שיהפכו לקצת יותר מוחלטים, שהחיים יהיו קצת יותר פשוטים. אולי כשזה יקרה, יגיע גם השקט, ואיתו גם קצת יותר ביטחון ממה שיש עכשיו.

שמור   בטל

12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-10/8/2007 20:39

 

28 7/2007		כאב חברי
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור, יוצא אל האור

רציתי לכתוב ולהתבכיין במקצת על השבועיים האחרונים שהיו לי. רציתי לכתוב על הבוחן המעצבן שהיה לי לפני כמעט שבועיים ואיך דאגתי לפקשש אותו כשלא למדתי אליו כמו שבאמת הייתי צריך ללמוד. רציתי לכתוב איך שוב לא קיבלתי מעונות לשנת הלימודים הבאה ואיך אני מתחיל שוב את אותו תהליך מעצבן של ערעורים, רדיפות ותחינות, העיקר להישאר בדירה ובחדר שלי יחד עם שניים מהשותפים שלי גם בשנה הבאה. רציתי לכתוב איך מערכת הרישום עצבנה אותי כשהיא חסמה לי את ההרשמה לשני קורסים רק כי אני עדיין לא רשום באופן רשמי למסלול, ולהוציא קצת עצבים על מתרגלים ומרצים אטומים. רציתי לשתף בעוד כמה תחושות של החמצה שהיו לי השבוע, בנחיתות כואבות אל קרקע המציאות ובאכזבות ישנות-חדשות. נו, כרגיל. אפילו היו לי דברים קצת יותר חיוביים לספר כמו היריד חוברות שוועד הפקולטה, ואני בתוכו, ארגן ושהיה מאוד מוצלח. איך אנשים הביאו חוברות ישנות שלהם ולקחו אחרות ונהנו מאבטיחים, קרטיבים, בירה ופופקורן ביחד עם זה. אבל כל הדברים האלו מתגמדים, אפילו נעשים כמעט חסרי חשיבות.

היא אחד האנשים שבאמת יותר קרובים אליי, שנתתי לה להכיר אותי מבפנים, מהמקומות הכי רגישים שיש אצלי בפנים ושמעטים זכו להכיר. אני גם מכיר אותה מעולה, היא לא חוסכת בפרטים, בוטחת בי ומתייעצת. אנחנו יכולים לנהל את השיחות הכי עמוקות או הכי שטחיות ומגוחכות, אבל לפעמים אני מרגיש שיש משהו שעוצר אותי, שמונע ממני להיות מי שאני לידה. זה סוג של שיתוק שגורם לי לשתו יותר, לבהות באוויר וזה רק מרגיז אותה יותר.

היום הגעתי אליה בשעות אחר הצהריים. כבר בדרך הרגשתי שמשהו לא בסדר. היא לא נשמעה הכי טוב, וקצת שיגעה אותי בין להגיע ולא להגיע. בסוף הגעתי והיא נסגרה בחדר שלה ושלחה אותי לחדר הממוזג של השותפה שלה. מבעד לדלת הסגורה שמעתי אותה בוכה, צועקת ובעיקר כואבת בזמן שהיא דיברה בטלפון עם מי שהיה החבר שלה עד השבוע. הלב שלי פשוט נשבר לו בפנים ולא יכולתי לשמוע את זה עד שבשלב מסוים ביקשתי להיכנס אבל היא היתה עדיין בטלפון. כשהיא סיימה, היא יצאה החוצה והתחבקנו הכי חזק שרק יכולתי, וניסיתי להרגיע אותה. אבל הכאב שלה היה יותר מדי חזק והיא פשוט נשברה לי בין הידיים ומצאתי את עצמי חסר אונים למול כל הכאב הזה שהתפרץ לו החוצה. לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר ולא ידעתי מה אני יכול לעשות, והשיתוק הזה התחיל שוב לפעול. בשלב הזה הכאב שלה התחיל לצאת עליי, כי היא רצתה ובצדק שאני אנסה להרגיע אותה ולדבר איתה ואני לא מצאתי את המילים הנכונות להרגיע אותה והרגשתי שאני פשוט מאבד אותה מבין הידיים שלי. היא צעקה, השתוללה וניסתה לגרש אותי מהדירה ואני עמדתי בחוסר אונים מוחלט, לא יודע מה לעשות, על סף שבירה מוחלטת אבל גם יודע שאם אני אצא מהדלת של הדירה, אני כנראה לא אחזור יותר לעולם. זה היה הכוח שהשאיר אותי איכשהו שם.

אחרי שהיא נרגעה קצת והלכה להתקלח, ישבתי עם עצמי וכל המחשבות האלו עלו למעלה. אני באמת עד כדי כך חבר גרוע כמו שזה נראה באותם רגעים? איך אני יכול לבקש ממנה שתעזור לי, שתייעץ לי ושתיתן לי את הדחיפה שאני כל כך צריך כשאני לא מסוגל לעשות את זה בחזרה בשבילה. היתה לי הזדמנות מושלמת להיות שם בשבילה, ופשוט נכשלתי. איך אני מסוגל לעמוד בפניה שוב? ממה אני כל כך מפחד שגורם לי לשתוק מולה? זה תמיד הטריד אותי, העניין הזה, אבל עכשיו זה קיבל משמעות חדשה, קריטית. הרגשתי שאני לגמרי מאבד אותה, מהחיים שלי ואפילו בכלל, ובמקום להרגיע אותה, רק הכנסתי אותה יותר ויותר להיסטריה.

רק אחרי זה, היא קצת נרגעה, אני הצלחתי להתעשת ולסחוב אותה החוצה. היא רצתה לאכול את השייק בועות שמוכרים שם בשינקין, אבל היה סגור אז החלטנו שאנחנו רוצים גלידה. אחרי שגילינו שאפילו המקדונלד’;ס שבשינקין סגור כבר בשעות כאלו, חיפשנו לנו גלידרייה טובה קרובה. בסוף מצאנו ליד הסנטר וישבנו וליקקנו והיא נרגעה. אחרי זה היא רצתה לצאת קצת מתל אביב, אז נסענו לשכונה שלי. התכנון המקורי היה ללכת לים ואני הכנתי לי בתיק מטקות (בלי כדור, לא מצאתי) ופריסבי. הפריסבי הזה התגלה כמאוד שימושי ואנחנו שיחקנו בו ולראשונה הערב ראיתי אותה צוחקת ומחייכת. אחרי שהתעייפנו נסענו אליי הביתה וראינו כוכב נולד והכנתי לה מנה מצוינת של רביולי וניוקי, כי היא היתה רעבה (בכי ודיכאון יכולים לגרום לבחורה להיות ממש רעבה). אחרי שני פרקים של חברים היא התחילה להירדם לי על הספה אז החזרתי אותה הביתה.

ולמרות שהערב הסתיים בצורה טובה, התחושה הפנימית שלי היא מאוד קשה. אני מרגיש שבאיזו שהיא צורה אכזבתי אותה מאוד, ואולי אני אפילו לא ראוי להיות חבר טוב כמו שאני מנסה להגיד לעצמי שאני כזה בשבילה (והיא בשבילי). אני רוצה להעניק לה את כל האהבה הידידותית-חברית שאני יכול לתת לה, ורק מוצא את עצמי מכאיב לשנינו במקום. אני רוצה שיהיה לה רק טוב, וזה מתסכל כל כך שקשה לי לגרום לזה בעצמי.

אני לא יודע מה יהיה עכשיו, אבל הערב הזה מראה לי שאני עדיין רחוק מכל מה שאני באמת רוצה ומהשינויים האישיים שאני רוצה לסגל לעצמי. אם אני לא יכול לגרום לחברה הכי טובה שלי להרגיש קצת יותר טוב, מה אני בכלל שווה?

שמור   בטל

20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של aodeya_shoresh ב-9/8/2007 18:54