מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

27 9/2006		החלטות לשנה החדשה
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

כן, אני יודע שזה טיפ טיפה מאוחר, אבל יש תירוצים טובים (תמיד יש תירוצים טובים, לא?), ולמרות שהמבחנים ממשיכים להם (מועדי ב') והשבוע הרע שעבר עליי (שני הפוסטים האחרונים ממחישים את זה במדויק, והעניינים לא במגמת שיפור) צריך לרשום את כל מה שאני מצפה מעצמי לשנה החדשה שרק התחילה. הסדר לא ממש מחייב, אבל מחייב לעמוד בכל הדברים האלו.

להתחיל ללמוד לשם שינוי כמו שצריך. נכון שזה שנה ראשונה, אבל אני יודע שאני מסוגל ליותר. הרבה יותר.
לדעת להתרכז במשהו בלי לקפוץ לשום דבר אחר בסביבה. להצליח לתת את כל תשומת הלב בשביל שהדברים יכנסו פנימה ולא רק יחלפו מעליי.
להפסיק להאשים את עצמי בבדידות, ולדעת גם ליהנות ממנה.
מצד שני, לא להיות כל הזמן לבד. לשתף אחרים בדברים שלי, להיעזר בהם ותוך כדי כך להבין דברים יותר טוב (לימודים וגם עניינים קצת יותר אישיים).
להיות החבר הכי טוב שאני יכול לאנשים שאני מרגיש קרוב אליהם. לא לוותר להם כשרע להם, שידעו שיש מי שרוצה בטובתם ולא משנה מה קורה. לא להתעלם מהם ולהרחיק אותם כשהם הכי צריכים, ולא משנה מה יש לי לעשות באותו רגע.
מצד שני, לדעת לשים קווים אדומים וברורים עם כל אחד. לא לתת לאף אחד את היכולת לפגוע בי, קרוב ככל שיהיה, ובעיקר לא להגיע למצב כזה. לא לשתוק על בגידה באמון שאני נותן באחרים. זה דבר שאי אפשר להחליק הלאה, גם אם זה האדם שהכי קרוב אליי.
להיות פחות סנטימנטלי, פחות רגשני. מצד שני, לא להיתקע באדישות.
לא לייצר ערימות של ציפיות עד השמיים. זה כמעט תמיד גורם לאכזבות, רובן מכאיבות.
להפסיק לחשוב כל הזמן, לנתח דברים, לחלום בהקיץ על מה שאני רוצה שיקרה (ציפיות כבר אמרתי?).
להתחיל לעשות יותר, ופחות לחשוב על הדברים. פשוט לעשות.
לא לוותר לעצמי על הדברים שאני באמת צריך. לאכול יותר נכון, ללכת יותר (הרבה יותר) לחדר כושר ולבריכה ואם לא זה, אז לפחות להוציא את עצמי לחצי שעה של הליכה. כל יום.
להיות יותר קשוב לעצמי, לדברים שאני צריך. להיות קצת יותר מאורגן, קצת יותר מסודר. גם בדברים שמסביבי, וגם איך שאני נראה.
למצוא מקור הכנסה טוב, כזה שלא יפגע יותר מדי בלימודים שלי. אני עדיין יכול לחיות מהחסכונות ומההורים, אבל יש גם תוכניות אחרות (לתקן את המחשב, לנסוע כשסוף סוף יהיה חופש, טיול גדול אחרי הלימודים, לבלות).
לקחת אחריות על הדירה החדשה במעונות (כניסה בעוד חודש), לקבוע שם את העניינים כדי שלכולם יהיה נוח וטוב לגור וללמוד שם. לדאוג שיהיה בנינו חיבור טוב (ונכון לעכשיו, אני החוליה המקשרת בין שני השותפים הפוטנציאלים, בתקווה שהשניים הנוספים יהיו גם כן בסדר, במידה ולא נצליח למצוא לעצמנו עד סוף השבוע).
למצוא בכל קורס קבוצת למידה טובה שיהיה אפשר להיעזר בה (וגם בה לקבוע את הטון). לא להיתקע לבד, בשולחן לבד בכל ההרצאות והתרגולים. להתחיל לשאול אנשים, לדבר איתם. פה זה לא התיכון, הגיע הזמן לצאת מהטראומה. בכלל, למידה בצוות זה אחד הדברים שהכי עזרו לי השנה וחבל שלא יישמתי את זה יותר.
להפסיק להתאכזב מהעובדה שאין לי מישהי, מהעובדה שאין לי אהבה. צריך גם ליהנות מהעובדה הזאת, להתרכז בדברים אחרים בחיים, ולהאמין שזה יגיע. נוי-נוי כבר אמרה לי שאני מסוג הטיפוסים שכשאצלם זה קורה, זה נמשך הרבה מאוד זמן וזה הכי רציני שיכול להיות.
לשים לב בזמן לכל הסימנים האלו, הקטנים האלו, שכמעט לא שמים לב אליהם. סימנים שמרמזים על סוג של הזדמנות שבדרך, הזדמנות שכדאי לתפוס בשתי ידיים כדי שגם הסעיף הקודם יתקיים.
ובכלל, לא לרדוף, לא להינעל, לא להיות יותר מדי מוקסם (ואם כבר, אז גם לא להראות את זה יותר מדי), לא לחכות, להעיז, לא לחשוש כי בעיקר לי אין מה להפסיד, להבין מה הצד השני בעצם רוצה.
לנתק מדי פעם את האינטרנט. צריך לדעת להתרכז בלימודים. בחדר החדש זה יהיה יותר קשה, כי אז השקע יעבוד.
לא לסגור את עצמי כל כך מהר, להנמיך את החומות שמסביבי, לתת למי שמעוניין להתקרב את היכולת הזאת, אבל בקצב שלי. לדעת לקרוא אנשים טוב יותר כדי לדעת איך לעשות את זה.
לא לשתוק, לא להיסגר כשרע לי. להוציא כמה שיותר החוצה. להצליח להתבטא בקול באותה צורה שאני מתבטא בכתב. לא לפחד משום דבר, כבר חוויתי את כל הדברים הגרועים.
להפסיק לאכול את העטים שלי. יותר מדי מהם התפוצצו לי השנה בגלל זה.
להאמין בעצמי, להאמין שאני מסוגל להכל, שאני יכול לעשות הכל, ובעיקר – שאני יכול להצליח בזה.
והכי, אבל באמת הכי חשוב – להיות אני.

והעיקר – שבאמת תהיה שנה טובה, כי מגיע. לי ולכולם. מוקדש עם הרבה דבש (או פסטה ברוטב עגבניות, כי זה מה שסטודנטים מכינים לעצמם בתקופת מבחנים...) לכל הקוראים כאן, אלה שסופרים את הזמן שלהם כאן כבר בשנים ואלה שהגיעו לא מזמן ונשארו, וגם לכל אלה שרק מזדמנים לכאן (מי כתב צילג בגוגל ולא קיבל?).
שתהיה שנה טובה. באמת.
שמור   בטל

39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של NineLives ב-1/10/2006 17:35

 

7 7/2006		רגע לפני: פוסט פתיחת החודש [יולי 2006]
		תגיות: אופטימי, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

רגע לפני שהכל מתחיל, רגע לפני שהלחץ עולה, הדופק מתגבר ואני לא בטוח אם אני חסר ביטחון או הכי בטוח בעצמי. רגע לפני הכל צריך קצת לעצור ולחשוב, להוריד כמה דברים מהגב, לתת להם לנוח קצת בצד, לפני שאני מחזיר אותם אל הגב שלי.

רגע לפני שהמבחנים מתחילים (הראשון ביום שני הקרוב, פיזיקה ובמקום ללמוד אני מכריח את עצמי עכשיו לכתוב) אני מסתכל על הסמסטר שבדיוק נגמר ומנסה לחשוב על מה היה ומה אני הולך לקחת ממנו. סמסטר שהציב לי רף גבוה, שלפעמים היה לי נדמה שהוא גבוה מדי. היה אפילו כמה רגעי משבר, שחשבתי שאני לא מסוגל לתת מעצמי את המקסימום בשביל להגיע למה שאני רוצה ושאני בכלל לא יכול להגיע לזה. היו רגעים שפשוט נהייתי אדיש לכל המצב הזה, רק חושב על מה שטוב באותו רגע ולא מנסה להרגיע את עצמי ואת השותף שלי, שפיתח היסטריה ברמה קשה. אבל עכשיו הגיע יולי, וזה הזמן להוציא הכל החוצה, להשקיע כמה שיותר בעצמי, ובעיקר להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות את זה.

רגע לפני, ולמרות שהזמן שלי מוקצב, העומס גדול ועוד הרבה שעות של לימודים אל תוך הלילה לפני, אני דואג לפנות במיוחד זמן גם לדברים שהם קצת יותר חשובים. נותן למוח קצת להירגע מכל החישובים ונוסחאות שלו, ונותן ללב לפתור בעיות אחרות, אם זה המריבות הקבועות בבית, או הלבבות השבורים של הידידות שלי (שאני כנראה האחרון שיכול לייעץ להן בנושא). לא תמיד אני מוצא את המילים, לא תמיד אני מוצא את הכוח לתת גם כאן את המקסימום מעצמי, לפעמים אני מרגיש שגם כאן אני לא מסוגל. המחשבות שנעות בין כוח קוריוליס לאינטגרלים משטחיים דו מימדיים, בורחות לכיוון הבית, לכיוון תל אביב ודרומה יותר, ואז קצת יותר קשה להתרכז בהרצאות, בתרגולים, בסרטי הוידאו או בשיעורי הבית. זה מצטבר בפנים, תופס מקום, עד שזה יוצא החוצה, אם בכלל, ויכול לפעמים לשגע אותי לגמריי. הבטן מספיק נפוחה גם ככה, המחשבות מוסיפות לה עוד.

רגע לפני, והלב שכואב עם הדברים שמסביב נזכר גם בדברים שמכאיבים לו. לפני שבוע, מישהי שמאוד יקרה לי אמרה לי שאני מאותם בחורים טובים, כאלו שיתייחסו טוב לבחורה שלהם, יוותרו לה המון ויתנו לה המון מעצמם, בניגוד לבחור שלה, שהתייחס אליה כמו חרא, ואחר כך גם זרק אותה (והיא עדיין רוצה אותו). זה גרם לי לחשוב ולתהות, כי איך למרות המחמאה הזאת (האומנם?), אני עדיין מוצא את עצמי לבד. קשרים שנוצרו, למרות הקושי והביישנות, הלכו לכיוון אחר. לפעמים אני שואל את עצמי אם כל מה שמוצאים בו הוא אוזן קשבת ואולי קצת עזרה אבל שום דבר מעבר לזה. מה בעצם אני עושה לא בסדר שככה חושבים עליי, שאין מי שתרצה קצת יותר ממני. ואז אני פשוט אומר לעצמי, שגם ככה יש לך מספיק בלגן בראש, ואין לי מספיק כוחות כרגע בשביל לחשוב על הדברים האלו. הם צריכים פשוט לקרות. בסופו של דבר, צריך להמשיך ולהאמין שעוד יהיה טוב, למרות הכל.

רגע לפני, ואני מסיים לכתוב עוד פוסט בחדר שלי במעונות, שלמרות שזה עוד סוף שבוע שאני נשאר כאן, הפעם להיות לבד בחדר יימשך קצת יותר זמן (וזה שוב מציק ללב, שדווקא היה שמח ליהנות מקצת חברה ברגעים האלו). לא יודע כמה עוד רגעים כאלו יהיו לי החודש, אבל אני אשתדל לכתוב יותר, במיוחד בכל התקופה הלחוצה הזאת. עכשיו צריך לקפל את המחשב, להעמיס אותו אל תוך התיק ולחזור לחווה בפקולטה לפרסם את הפוסט, ולהמשיך לראות הרצאות אל תוך הלילה. השבוע הקרוב, עם שני מבחנים בהפרש קצר, הוא אחד הקריטיים בשבילי. השבוע הזה יכול לתת לי את הדחיפה בשאר תקופת המבחנים ולתת לי את התחושה שלא הכל דפוק אצלי. אולי.

 

"אחרי ששוב נתתי

יותר מדי

אני ארגיש את הקליפה הזאת

צומחת מעליי

ואיך אני אדקור

את כל מי שיתקרב

הלא כבר נשבר פעם הלב..."

[קליפה – איה כורם]

שמור   בטל

16 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-17/7/2006 12:36

 

29 6/2006		784
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי

בוקר יום ראשון, התחנה המרכזית ה"חדשה" בתל אביב. לפני כמה רגעים ירדתי מהאוטובוס שהביא אותי מהבית ועברתי את החיטוט הביטחוני בתיקים שלי, טיפסתי לי 3 קומות במעלה המבוך והגעתי לרציף המתאים. דאגו למקם את הרציף ממש בהתחלה וככה נחסכת ממני ההיסחבות עם התיק הנגרר והתיק על הגב לאורך כל התחנה. רק קו אחד יוצא מהרציף הזה, וגם הוא רק יומיים בשבוע, ובכלל, בגלל המבנה הכל כך מבלבל של הרציפים, רוב אלו שמחכים בו הם כאלו שרוצים לעלות על האוטובוס לירושלים שיוצא ברציף ליד.

קצת לפני 7:30 האוטובוס מגיע וכולם קופצים, אבל לנהג יש זמן. הוא צריך לרדת, לדבר עם האחראי, לשתות קצת קפה, לקנות איזה בורקס באחד מאלפי הקיוסקים בקומה (שדואגים שישמעו שהם קיימים) ורק אז הוא מתפנה חזרה לאוטובוס, מואיל בטובו לפתוח את תא המטען ולתת לנוסעים, כמעט כולם סטודנטים, להעמיס עוד תיק לשבוע או יותר במעונות או בדירות השכורות שמסביב.

יוצאים לדרך. האוטובוס גולש לו במורד הירידה מהתחנה ומתחיל להיכנס לפקקי הבוקר של רחוב המסגר. אני כבר הספקתי לשלוף את הנגן שלי ולעורר אותו לחיים, מכוון לאלבום החדש של סיוון שביט שהכנסתי אליו אתמול ומתחיל לשקוע בצלילים על רקע עיר הולדתי. עוברים על פני מגדלי עזריאלי והנהג לשם שינוי עוצר בתחנה (היו לא מעט פעמים שהוא עבר וכמה אנשים שחיכו שם לא הבינו מאיפה זה בא להם). אחר כך הוא עוצר ברציף בארלוזרוב והאוטובוס מתחיל לו להתמלא. חלקם מדברים מה הם עשו בסוף השבוע, אחרים מדברים כמה נורא היה הגיליון האחרון בחדו"א, אבל רובם מעדיפים לשקוע להם בכיסא ולהתענג על שעה ומשהו של מנוחה בדרך הארוכה צפונה. האוטובוס מגיע לפקקים הרגילים בצומת גלילות ואנחנו נפרדים מעיר הקודש, כמו איך שהתל אביבית שלי קוראת לה...

סיוון שביט מסיימת לשיר קצת אחרי שעוברים את מחלף רבין והנוף נפתח למרחבים של אזור השרון. כל הנסיעה הזאת באוטובוס היא משהו שצריך להתרגל אליו מחדש, אחרי שבמשך שלוש שנים עשיתי דרך דומה צפונה ובחזרה ברכבת שעוברת ממש לא רחוק משם. אני חושב לעצמי שאולי באמת עדיף היום לנסוע באוטובוסים עם כל הבלגנים שיש ברכבת (באחת הפעמים הבודדות שנסעתי השנה ברכבת הביתה, היא התנגשה בטנדר שנתקע על המסילה...). אני מחליף את התיקיה בנגן ועובר לשירים הכי חדשים שיש לי כרגע ומתמכר מחדש לצלילים שזורמים אליי פנימה ישר דרך האוזניים. קולו של יוסי בנאי ז"ל נראה לי בדיוק זה שמתאים לאותו רגע בנסיעה, כשהשמש מסנוורת דרך חלון האוטובוס.

עוברים את נתניה, אולי המקום האחרון בדרך שיעלו בו נוסעים (לפעמים יש גם אחר כך). אנשים תופסים את מקומם, לפעמים לידי ולפעמים יש לי קצת יותר מרחב לרגליים לאורך כל הדרך. כל עצירה אני מציץ למטה לראות שהכל בסדר עם התיק שלי עם כל האוכל, הבגדים וחלק מהמחברות שפשוט אין להן מקום בתיק גב, שנמצא ממש מתחתיי. הוא שוכב לו שם למטה בין כל שאר התיקים, רגוע וטוב לו. דנה ברגר שרה לי באוזניים על שיגרה ועל הדברים הקטנים והטובים ששוברים אותה ונותנים את כל הכוחות להמשיך הלאה בחיים למרות הכל ואני חושב על איך זה כל כך נכון לגביי (וכועס על עצמי שעדיין לא הלכתי לקנות את הדיסק החדש שלה). חולפים ליד הארובות של חדרה והנוף מתחיל להשתנות. יש הרבה יותר חול בצד שמאל של הכביש ובחלון שלי מתחילים לראות את הכרמל מתחיל לתפוס גובה. עוברים את זיכרון והים מתחיל לנצנץ לו במערב ואני חושב שהייתי מוכן לתת עכשיו הכל בשביל לתפוס קצת שלווה על החוף, מול הגלים.

כשעוברים את עתלית וכבר רואים את הים ממש מקרוב, שי גבסו שר את השיר החדש שלו, והטלפון שלי מתעורר לחיים, מראה שהגיע SMS מלא שביזות מהדרום הרחוק. אני מקליד בחזרה מסר מרגיע ומאחל עוד שבוע קל וטוב עם תקווה ליציאה הביתה בסוף השבוע, להרגיע את הנפש. מרחוק כבר רואים את בניין האוניברסיטה שמבשר לכולם שכבר מגיעים ליעד. רכבת מלאה בחיילים שנוסעים צפונה עוברת לידינו ואנחנו נכנסים אל תוך העיר, נתקעים בפקק הראשון כבר בכניסה לעיר. האוטובוס מתחיל לטפס לו לאיתו למעלה על דרך פרויד ואני נדהם כל פעם מחדש מהנוף המדהים של הים שנפתח מול העינים, ורק מחכה לרגע שאני אזכה לראות את זה שוב ביום חמישי הקרוב, בדרך חזרה הביתה.

האוטובוס עובר לו ברחובות העיר, מתחת לגשרים ומנהרות, פונה ימינה ומגיע לשער. רגע לפני שאני מכבה את הנגן, אני עוד מספיק לשמוע שיר של איה כורם, שגורם לי לחשוב כמה אני מוכן לפתוח את עצמי בפני אחרים, כמו שעשיתי כשהתחיל סוף השבוע האחרון. אני מכבה את המוזיקה ומחזיר את הנגן לתיק וכבר מתארגן לירידה מהאוטובוס. אני שולף את התיק מלמטה ומתחיל לרדת לכיוון החדר הקטן שלי, מתחמק מהמבטים הרעים של המנקה בביתן. החדר ריק, השותף שלי יגיע יותר מאוחר ואני מנצל את השעה שיש לי לפרוק את האוכל אל תוך המקרר שלנו ואת הבגדים לתוך הארון. אומר שלום לחתלתולים הקטנים שהחליטו להתנחל מחוץ לחלון שלי בחדר ומסיים לארגן מחדש את התיק שלי, עם כל המחברות שצריך ליום הלימודים הראשון של השבוע ואלה שצריך להיעזר בהן לשיעורים. מכין לי סנדוויצ'ים שישמשו בתור ארוחת צהריים (ולפעמים גם ערב, תלוי מתי אני אחזור בחזרה לחדר), מרים את התיק על הגב ויוצא לכיוון הבניין של פיזיקה.

עוד שבוע מתחיל.

---

Notes to self:

1. עוד רגע מתחיל השבוע האחרון בסמסטר. תיכף אני בדרך הביתה לסוף שבוע אחרון לפני הרבה מאוד ימים שהחדר (לבד!) בצפון הופך להיות הבית שלי...
2. הבנתי כבר שיש כאן אנשים שאוהבים את מה שאני כותב ושזה משפיע עליהם, אבל זה קצת יותר מדי, לא?

שמור   בטל

33 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/7/2006 10:44