מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

27 9/2008		לוקח ת’זמן
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני מגיע לסוף השבוע כל כך מותש אפילו בתקופה שאמורה להיות חופש. נכון, זה כבר לא ממש חופש כשהחלטתי שאני כבר עכשיו צריך ללמוד למועדי ב' כי אין לי ממש ברירה. תיכף מתחילים החגים ובחלק מהזמן אני בבית (די בלתי אפשרי ללמוד ככה) או בחו"ל (אין סיכוי ללמוד) ואז אני אגיע לסוף חול המועד למועד ב' הראשון שלי. אני משתדל ללמוד כמה שאפשר אבל עדיין לא מצליח לנצל כמה שיותר מהזמן שלי בשביל זה. אני רואה תרגולים בוידאו ומנסה להבין, עובר שוב על המצגות ורק אחרי החזרה מספרד אני אחזור לתרגל את החומר הרלוונטי, בתקווה להגיע לתובנות טובות יותר במבחנים. הבעיה היא שאני מנסה להתמקד בלימודים האלו יותר מדי ושוכח שיש לי עוד ים של חובות ודברים לעשות. כל כך קל היה לדחות את המייל שהייתי אמור לשלוח למתרגל בשביל להיפגש איתו על המבחן, רק כדי לגלות שהוא לא יהיה בארץ עד יום כיפור (מה שאומר שזה יחכה לפחות עד אחרי חול המועד). מה לעשות, קל יותר להתמקד בדברים שלא מערבים אף אחד אחר ופשוט לשקוע בכיסא מול ההוא שמצייר סלילונים על הלוח.

האגודה גם תובעת את זמנה בימים האלו, כי בכל זאת צריך להרוויח כמה שקלים. מי שמצליח להכניס את הראש לתוך החבורה הסגורה של עובדי האגודה יכול לשמוע כמה רועש שם בפנים (וזה כמעט ולא יוצא החוצה). אחרי שבוע של אריזות וסחיבות, סוף סוף נפתחה קומת המשרדים בבית הסטודנט החדש (ורק היא, השאר מתישהו בשנה הבאה) וכל הרכזים והמנהלים שמחים וצוהלים. זה נראה הרבה יותר טוב מהכוכים במקום הזמני (וכנראה יותר טוב מהמשרדים הישנים, אני פשוט לא זוכר אותם) ואפשר להתגאות בעבודה שנעשתה. זה השקיט קצת את כל הבלגן שהתרחש מאחורי הקלעים והוביל בסופו של דבר להחלפת הסיו"ר. היו שם הרבה מאבקים לא נעימים ורגע לפני שכל הלכלוך יצא בישיבת ההנהלה (שלא יכולתי להגיע אליה), הוא קם ועזב. לא רציתי להכניס את האף שלי יותר מדי עמוק לכל הסיפור הזה והשתדלתי לשמור על מרחק מסוים כדי לא לנקוט עמדה ברורה ולא להסתכסך עם אף אחד (למרות שלא קשה לנחש באיזה מחנה אני נמצא). גם אם הייתה מתקיימת ישיבה והייתי מגיע אליה, ספק אם הייתי מרים את היד בעד קריאה להדחה (אבל גם לא מתנגד לה, כי בכל זאת טובת האגודה חשובה) ואם זה נראה תמוה, צריך פשוט לזכור שלחלק מהאנשים ההתפטרות מהווה סוף פסוק וסוף הסיפור בעניין, אבל הן המתפטר והן המחליפה שלו חברים באותו הוועד והוא במקרה הוועד שלי. אני חושש ממתיחות מסוימת בישיבות הוועד שצפויות בסמסטר הבא, ודברים שיכולים לפגוע בפעילות השוטפת כתוצאה מאמוציונליות מיותרת. אני צריך למצוא את הדרך שתאפשר בסופו של דבר פגיעה מינימלית בסטודנטים ובפעילות של הוועד, כי אחרת כל ההשקעה שלי השנה לא תהיה שווה כלום. רק השבוע הצלחנו (אני והנציגה הכמעט יחידה שבאמת פעילה וכנראה תחליף אותי בסוף הקדנציה) לארגן מתנת פתיחת שנה יוקרתית לסטודנטים החדשים שלנו עם חסות של חברה, ובעוד סטודנטים של פקולטות אחרות יקבלו כוסות תרמיות, שלנו יזכו בדיסק און קי קטן ונחמד. יש לי כבוד מסוים לאלו שקדמו לי בתפקידים השונים שמילאתי, אבל הכבוד הזה יכול להיגמר בשלב מסוים אם הפוליטיקה תפגע בדברים שאני רוצה לקדם ובגלל התחושה הזו של התנשאות קלה שמגיעה מאותו כיוון. לא לקחתי על עצמי את התפקיד בשביל זה.

אני מותש לא רק בגלל הניסיונות המצחיקים שלי לחזור לכושר. זה לא מפליא שאחרי חודשים שפשוט לא היה לי זמן ללכת לבריכה או סתם לעשות הליכות, אני לא מצליח לעמוד באותה רמה שהיתה פעם. הגוף לא מצליח לעמוד בעומס שפתאום נפל עליו, במיוחד אחרי הליכת בוקר מתישה שדי גרמה לי את הרגל לכמה ימים (אותה נקודה מרגיזה וכואבת מעל לכף הרגל). אני מותש בעיקר נפשית אחרי שמשהו נשבר עמוק בפנים השבוע והוא מחייב בדיקה הרבה יותר עמוקה משחשבתי שאני צריך. יש כל כך הרבה דברים בחיים שלי שצריכים שינוי, אבל חשבתי שיש יסודות שאני יכול להישען עליהם בלי בעיה, אבל כשגם הם מתערערים המצב באמת קשה. נפלה עליי ההבנה הזו שאני לא באמת מתאושש מכל הדברים שנוחתים עליי, רק מדחיק או מצליח לשים מסיכה בזמן כדי שאף אחד לא יראה או יבין מה הולך בפנים. זה לא קשה במיוחד, מעטים אם בכלל מנסים בכלל להתקרב וכל הניסיונות להיפתח ולקרב עובדים בעיקר הפוך. אני צריך חופש אמיתי, להתנתק מהכל, לקחת את הזמן ולהתחיל להבין לאן אני לוקח את החיים שלי, רגע לפני השנה הרביעית שלי. שלב א'; של הניעור הרציני של החיים שלי הגיע לשיא אי שם ביוני ועכשיו צריך להתפתח בעוד כיוונים ולא לעצור. צריך לגלות עמידות יותר חזקה ולוותר על מה שלא מקדם לשום מקום.

[לוקח ת'זמן - עופר בשן]

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-9/10/2008 21:44

 

20 9/2008		תפילות ותקלות
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

בר מצווה
תחילת ספטמבר בשבילי מציינת עכשיו בעיקר את יום ההולדת של אחי הקטן. הוא נולד ממש כמה ימים אחרי שהתחלתי את חטיבת הביניים, ואז הדברים עוד נראו נורמליים וטובים. מדהים לחשוב איך חלפו 13 שנים מאז. אז כן, הגיע הזמן לבר מצווה שלו, ובדיוק כמוני, הוא נשלח ללמוד את ההפטרה שלו ואת כל שאר הדברים שצריך. זה העלה לי זיכרונות מאותם לימודים שלי. הימים היו ממש אחרי רצח רבין והיו לי כל מיני חששות מאותו רב שהיה אמור ללמד אותי. בחודשיים האלו למדתי ממש מעט איך לקרוא את ההפטרה ואת התפילות כמו שצריך, ושאר הזמן הוקדש בניסיונות להחזיר אותי בתשובה ובהטפות מוסר על אורח החיים החילוני. זה לא באמת הצליח לחלחל פנימה, או לגרום לשינוי ביחס שלי ליהדות. חבל באמת שזה היה ככה, כי הוא באמת החטיא את המטרה שלו.
אז האח קטן הלך פעמיים בשבוע אל בית הכנסת ולמד טוב את התפילות שלו. זה היה אחרי שהצליחו להבין מתי הוא באמת צריך לעלות לתורה אחרי שהם כמעט קבעו אותה יום לפני המבחן האחרון שלי אבל בסוף היה לי עוד שבוע. ביום חמישי שעבר התייצבנו בהרכב מלא בבית הכנסת לצורך הנחת תפילין ותפילת שחרית. בגלל שבבית הכנסת האשכנזי לא היה מניין, עלינו לבית הכנסת הספרדי (האשכנזי נמצא במרתף, מי אמר קיפוח?). הרבה לא השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי בבית הכנסת וזה עדיין לא שינה את הדעות שלי. יש בדת את הקסם המסוים שלה, שיכול למשוך פנימה, אבל משהו שם קפא במקום לפני כמה מאות שנים ולא זז וקשה להתחבר לזה. זה מציק במיוחד כשבמהלך התפילה עברו כמה פעמים אנשים עם כוסות וביקשו תרומות ולכו תדעו בשביל מה. גם התרומות לבית הכנסת, שכל מי שעולה לתורה צריך לתת, נראות לי מוגזמות ולא במקום. אדם צריך לתרום מרצונו ולא מתוך חובה כלשהי.
בשבת כבר היינו למטה, במרתף. במקביל לבר מצווה, הייתה גם שבת חתן והם העלו לתורה חצי מהמשפחה שלהם (טוב, אנחנו העלו 4 אנשים). כל זה גרם לתפילה להתארך, כי כל אחד שעלה, הקריאו לכבודו פסוק אחד או שניים מפרשת השבוע, ואז שפע ברכות, איחולים (ולא לשכוח תרומה) ומתחילים את הסיבוב הבא. בסוף גם זה נגמר. הפעם היו בעיקר המשפחה הקרובה (אצלי היו יותר), אבל אצלו מתכננים ארוחת ערב חגיגית למשפחה. הוא גם הרוויח שני טיולים לחו"ל, אחד עם אמא ואחד עם אבא (אני מצטרף אליהם). מי אמר שאין יתרונות בלהיות ילד של הורים גרושים?
בסך הכל, היה נחמד. הוא קרא יפה את מה שהיה צריך לקרוא, חטף סוכריות ישירות לראש (לפני 12 וחצי שנים הם אפילו לא הגיעו אליי) ונהנה מהכל. אחר כל הלכנו לאכול במסעדה פלצנית ביפו עם אוכל פלצני ובינוני למדי (קבב עם מילוי גבינה? מאיפה הרעיון הזה?!).

פרידה
לפעמים אנחנו נוטים לזלזל בחפצים הדוממים שהפכו לחלק אינטגרלי מהיום-יום שלנו. בדיוק לפני 4 שנים, רגע לפני השחרור, קניתי לעצמי מחשב. זה בשביל האוניברסיטה, אמרתי לעצמי, אבל מאותו רגע הוא פשוט היה המחשב האישי שלי. לא הייתי צריך להיות יותר תלוי באף אחד בבית שיואיל בטובו לאפשר לי להשתמש במחשב, יכולתי לעשות מה שאני רוצה בלי חשבון ובלי שיהיה לי אכפת והשתדלתי לשמור עליו מכל משמר.
אחרי שנה, חודשיים לפני תחילת הלימודים, הוא התקלקל לראשונה. ההארדיסק הלך, אבל אני משכתי את זה בגלל הסיווג ופספסתי את סוף האחריות. איפשהו במהלך הסמסטר השני התקלקל החיבור לכבל רשת ובסוף, אחרי ייאוש רב וכל מיני פתרונות יצירתיים (קיסם וחתיכות נייר שיחזיקו את הכבל בתוך השקע), התפשרתי על כרטיס רשת חיצוני במקום לשלם המון כסף על לוח אם חדש. במקביל, המתאם של החיבור לחשמל קצת יצא מאיפוס והצליח לקצר את הסוללה כמעט לגמרי ככה שהייתי חייב חשמל כדי שהוא יפעל. לפחות 3 פעמים מערכת ההפעלה קרסה והצטרכתי לפרמט, בינואר ההארדיסק שוב קרס יחד עם הזיכרון ואז עוד הייתי מוכן להשקיע ולהחליף. השבוע החיבור עם אותו כרטיס רשת חיצוני הלך והותיר אותו חסר יכולת להתחבר לאינטרנט בצורה קווית (האלחוטי, שגם בשבילו צריך מתאם, עדיין עובד אבל לכו תמצאו עכשיו רשת אלחוטית). התיקון יכול להגיע לסביבות ה-1000 ₪, וזה כמובן בתנאי שיש חלקי חילוף מתאימים וכנראה שאין. זה היה באוויר מהרגע שהבעיה התחילה, אבל באמצע השבוע זה קיבל משנה תוקף: הגיע הזמן להיפרד.
זה נשמע כאילו הוא היה מקולקל רוב הזמן ועשה המון בעיות, אבל בפועל הוא היה מחשב לתפארת, עשה כל מה שביקשו ממנו ולמרות שהוא קרטע מדי פעם, הוא עשה את העבודה. אני חושב שהתאריך הזה, רגע לפני השנה הרביעית, היה מסומן אצלי עוד מההתחלה בתור הזמן שאני אצטרך להיפרד ממנו, אבל בלי הקלקול הזה, ספק אם זה היה קורה. הוא עדיין מתפקד (אם כי מחשב שלא יכול להתחבר לאינטרנט הוא כמו אדם בלי נשמה) ואני עדיין לא יודע מה אני אעשה איתו.
עכשיו צריך להפיל החלטה יותר חשובה והיא איזה מחשב לקנות. הפעם זה יהיה מחשב ממותג, עם אחריות קצת יותר רצינית ואולי לתקופה ארוכה יותר משנה. הדרישות שלו צריכות להתאים לאורח החיים שלי ולמה שאני צריך (אני גדול מדי בשביל משחקי מחשב, עכשיו אני מסתפק בשולה המוקשים...) ורצוי שהוא יהיה ברמה טובה יותר מהקודם. חשוב שגם יראה טוב מבחוץ, שיהיה במה להתגאות (והנוכחי קיבל מחמאות). אפילו היה לי כיוון מחשבה של Tablet (מחשב לוח, כזה שאפשר לכתוב עליו עם עט מיוחד), כשהמחירים של הדגם שראיתי די נמוכים יחסית למה שהיה פעם. אומנם המסך קטן יותר והוא יקר יותר מהאחרים, אבל המשיכה לגאדג'ט הנוצץ עשתה את שלה. צריך להחליט עם אני ממשיך עם ה-XP שהפקולטה הואילה בטובה לתת (וזה מוזיל את העלויות) או להתקדם לוויסטה שמגיעה קומפלט עם כל מחשב חדש היום. הרבה התלבטויות.
יש לי שבוע וחצי לבדוק מחירים בכל מיני מקומות ואז להגיע עם הכל לדיוטי פרי ולהחליט שם סופית. בחול המועד סוכות, רגע לפני שמועדי ב' מתחילים, כבר צריך להיות אצלי מחשב חדש.

געגוע
קשה לחזור לטכניון אחרי שבוע בבית ולנסות לחזור וללמוד שוב. עכשיו, כשסוף סוף יש דבר כזה חופשת קיץ, הוא נראה ריק למדי עם מעט מאוד אנשים שמסתובבים (פרט לפועלים שמכינים את התשתית לכיעור בגובה 30 מ' שהולכים להציב במרכז הקמפוס). אין יותר מדי מה לעשות, ומרבית האנשים הקרובים רחוקים והופכים את המקום להרבה יותר משעמם. אפילו לנהל שיחה פשוטה על החיים הפך להיות קשה (ועוד יותר קשה כשהמחשב מפסיק לתפקד).
פלא שאני לא מצליח ללמוד כמו שצריך ככה?

שמור   בטל

7 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של ר' ב-8/10/2008 22:47

 

13 9/2008		ספטמבר 08: נעליים
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

"אתה חייב להתעסק פחות עם ענייני הוועד האלו, זה לא טוב ללימודים שלך". ככה, במשפט אחד, סיכם האחראי על המסלול את כל תקופת המבחנים הארורה הזאת, שנגמרה לה ביום ראשון. זה היה עוד לפני המבחן האחרון, שגרם לי לשבור שיא שלילי ולהיכשל פעם שנייה הסמסטר, וגם שאר התוצאות לא מלבבות במיוחד ודי גורמות לי לרצות מועד ב' בכל אחד מחמשת המועדים. רק מה? שניים באותו יום, ויחייבו אותי ליצירתיות (ניסיון להזיז אחד מהם או לגשת למועד ג' אי שם בפברואר הבא). אחרי הסמסטר הקודם המוצלח, שבו הצלחתי אפילו להחליף קידומת בממוצע שלי ולהגיע למשהו שנראה מספיק סביר בשביל להשיג את מה שאני רוצה, פתאום מגיע סמסטר של נפילה. מילא במקצוע אחד, באמת שלא ציפיתי להצליח ממש בפיזיקה, אבל כאן מדובר על חתך רוחבי בכל המקצועות וקשה מאוד להסביר למה. זה לא שהסמסטר הזה היה קשה יותר מבחינה לימודית מהקודם (חוץ מפיזיקה) וגם זה לא שהפעילות באגודה שהיתה לי הסמסטר הייתה הרבה יותר מורכבת מהסמסטר הקודם. סך הכל, בקודם הייתה שביתה והיה צורך לכבות לא מעט שריפות שנוצרו בעקבותיה. הפעם בכלל לא הייתי אמור להיות זה שמטפל בדברים האלו, או לפחות קיוויתי לא לטפל בזה.

אולי באמת זו הייתה הבעיה. לקחתי על עצמי תפקיד גדול יותר, עם אחריות הרבה יותר גדולה ונכשלתי בפיזור שלה על פני כל האנשים שמתחתיי. כן, אין מילה אחרת לתאר את זה. כמעט הכל נשאר אצלי, כמעט הכל נפל על הכתפיים שלי וכל מה שניסיתי לדחוף התבצע על ידי. זה לא שלא ניסיתי למשוך אחרים לעשות משהו, אבל כשניצבים בפני בעיה מסוימת או שרוצים להרים משהו באוויר, אני מעדיף שהדבר יתבצע גם אם אני אצטרך לקחת אותו על הגב שלי. גם ככה אני זה שניצב בחזית ואמור לספוג את כל האש שמגיעה מכל הכיוונים, אז עדיף לתת את כל מה שאני יכול בשביל שזה יקרה ולקוות שאחרים יצטרפו. לצערי, רק מעטים מאוד נדבקו בזה ופעלו כמו שצריך. בקדנציה הקודמת זה לא היה ככה, ולאנשים הייתה הרבה יותר מוטיבציה לקום ולעשות מעשה לטובת הסטודנטים, לטובת שיפור המצב ובשביל להצדיק את הקיום של האגודה. עכשיו יושבת חבורה של אנשים שצריך לגרד אותם בשביל שיגיעו לכינוסים ולישיבות, שצריך להגיד להם מה לעשות בשביל שמשהו יקרה ושרובם נמצאים שם בשביל ההטבות הלא רבות שמקבלים בתור נציגי סטודנטים (ובעיקר המדבקה לאוטו והמלגה). במצב כזה זה כמעט בלתי אפשרי לדחוף דברים קדימה, כי כשאין גב ואין על מי לסמוך, המוטיבציה לעשות משהו צונחת פלאים, וכשזה בא על חשבון הלימודים ופוגע בהם, זה בכלל מוציא את כל החשק לעשות משהו. אני שונא להתחנן לאנשים שיקומו ויעשו מעשה ויגיעו, ועוד יותר מתעב כשהם מצפים ממני להתנהגות ממלכתית מסוימת למרות הכל. זה כנראה לא ממש משנה לאף אחד שגם לי יש חיים וגם לי יש לימודים, ואם אני לא אצליח להתרכז בהם כמו שצריך בגלל שאני צריך לכבות שריפות או לעשות את העבודה של מישהו אחר, סימן שמשהו כאן דפוק וזה לא אני. קורה שהעצבים האלו יצאו החוצה ותהיה לי פליטת פה, אבל אז אנשים לוקחים את זה קשה מדי, מעקמים את הפרצוף וחוזרים אל הכלום שלהם.

הייתי מאוד קרוב השבוע להניח את המפתחות ופשוט ללכת בלי להסתכל אחורה. הגעתי לנקודה שבה אני פשוט רואה איך הרצונות הפרטיים שלי כבר לא עולים בקנה אחד עם אלו הציבוריים, ובנקודה כזו זה הופך לבעיה כי גם לי יש גבולות. בדיוק מאותה הסיבה החלטתי שהנקודה שבה אני נמצא היא הגבוהה ביותר אליה יכולתי לשאוף ואין סיכוי שאני אקח על עצמי משהו מעבר אליה (אני עוד לא יודע אם אני בכלל ארצה קדנציה שלישית בתור נציג סמסטר). מצד שני, כשאני יותר מפסיד ממרוויח במישור האישי, כשאני עדיין מוצא את עצמי בצד בלי יכולת אמיתית לדעת מה קורה ולהשפיע, כשיש כאלו שחושבים את עצמם יותר חכמים ומסוגלים להוציא אותי מהכלים בכל פעם וכשאני לא רואה איך אני מסוגל להזיז מהלכים גדולים, אני מפסיק ליהנות מהתפקיד ומתחיל לתהות אם כל זה באמת שווה את זה ובשביל מה אני צריך את זה. זה יותר חמור ממשברי ה"אני לא עושה כלום" שהיו בסמסטר הקודם, זה פשוט חוסר חשק.

אני לא טיפוס שפורש. לא כל כך מהר. לפני 3 חודשים נטלתי על עצמי התחייבות ואחריות ואני לא מתכוון לברוח ממנה כל כך מהר. קיבלתי את המכה שלי והרבה דברים צריכים להשתנות. קודם כל, יהיה ארגון מחדש של כל מערך הלימודים שלי והתאמה של כל שאר החיים אליו (ולא להיפך). הסמסטר הבא אמור להיות יותר נסבל ופשוט, ואני מתכוון לנצל את זה כדי ליצור את ההפרדה הזו. אחר כך אני אנקה את הרובים ואתכונן למלחמה האמיתית, רק שהפעם אני לא מתכוון לקחת שבויים. הפעם אני הולך לשבור את כל הכלים ולסחוב אחריי את מי שבאמת רוצה ללכת בדרך שאני מתכוון להתוות. מי שלא מתכוון ללכת אחריי, מי שלא יעשה שום דבר, מבחינתי לא יהיה הבדל בינו ובין סטודנט רגיל בפקולטה ואני אתייחס אליו בהתאם. מי שלא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך, מי שלא יכיר באחריות שהוא לקח על עצמו, פשוט לא יקבל ממני כלום. לא אכפת לי להסתכסך עם כל העולם ולצבור עוד אויבים אם מדובר במהלכים שייטיבו עם כלל הסטודנטים בפקולטה. מי שלא מוכן לעשות דבר, לא ראוי להיקרא נציג סטודנטים. מי שלא אכפת לו מאחרים, לי לא יהיה אכפת ממנו. אולי אז הם יבינו איך זה להיות בנעליים שלי.

[Walking in my shoes - Depeche Mode]

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מישהי ב-13/9/2008 17:55