מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

17 10/2006		גשם ראשון
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

יושב לי בבית, ליד השולחן שהוסב להיות השולחן שלי, שמפוצץ בכל החומר למבחן הקרוב (והאחרון שאני צריך לעשות) וכל מה שאני עושה זה להרים את הראש לכיוון החלון הפתוח ולשאוף את האוויר מבחוץ פנימה. זה לא האוויר הרגיל של גוש דן שנמצא לו בחוץ, זה אוויר נקי יותר, צלול יותר, חורפי יותר. ריח של גשם ראשון שמנקה את הכל, נותן תחושה של רעננות בכל דבר, עם משב רוח צונן אחרי כל הקיץ החם שהיה.
מזג האוויר הזה מצויין לצאת להליכה, לנער קצת את העצמות היבשות שנדחסות להן מאחורי השולחן, לצאת קצת לנשום אוויר של סתיו, וגם לתת למחשבות לנדוד מעבר למטריצות, ערכים עצמיים ושאר הקללות שהקורס ניסה להכניס לי לראש. אני מחליף לבגדי ההליכה שלי, מכניס את הנגן לתא המיוחד שלו ויוצא לדרך, רק אני, המוזיקה והמחשבות, וכאלה יש הרבה. יותר מדי. הדרך אל מסלול ההליכה העירוני שקטה ונחמדה והמסלול עצמו מלא באנשים שעושים בדיוק את אותו הדבר כמוני. רצים, הולכים, מדברים עם אנשים אחרים, שומעים מוזיקה, מנסים לשמור על כושר.
המחשבות נודדות להן בין מרחבי החולות שבדרך ובין אתרי הבנייה שצצים להם ומעלימים את החולות, מנסות להבין מה לכל הרוחות קרה בשבועות האחרונים שגרם לי להתפרק כל כך, להתרסק לגמרי. אני מנסה למצוא את התשובות או מי אשם בכל זה ולא מצליח. חושב עליי וכל מה שעשיתי וניסיתי לעשות, מנסה להבין איפה טעיתי, מה עשיתי לא טוב שגרם לכל זה.
אולי באמת האשם היחיד בכל מה שקרה הוא אני. אולי באמת יש לי נטייה להוציא דברים מפרופורציות, לייצר יותר מדי ציפיות ואז יותר מדי להתאכזב כשהן נעלמות. אולי באמת אני צריך לדעת מתי לתפוס מרחק, להיעלם ולא להפריע לאנשים בחיים שלהם. זה נכון אפילו אם אני מקבל מהם שיחת טלפון שמכניסה אותי לסוג שלהם, גורמת לי לדאוג ולפחד שמשהו נורא יקרה (דבר שבסופו של דבר לא היה רחוק מהמציאות) ולנסות למצוא דרך להתנהג כמו מה שאני חשבתי שזה חברי. כנראה שכל התפיסה שלי היא בכלל מוטעה, ואני צריך להישאר לי בתוך השקט שלי ופשוט להתרחק. אולי דואג יותר מדי, מוכן להתעלם מסכינים שנתקעות בגב רק בשביל בן אדם שאני עדיין מאמין שבפנים הוא עדיין החבר שלמדתי להכיר.
לפעמים אני פשוט לא מבין את עצמי. איך אני יכול פתאום לנעול את עצמי אחרי פגיעה קטנטנה, בלי להראות סימנים החוצה או חוסר היכולת שמתעוררת לפעמים בלהוביל שיחות. אני אפנה למישהו אם באמת יש לי על מה לדבר איתו ואם זה נתקע באמצע, אז אין לי דרך לצאת מהבור הזה. זה עוד יותר מציק כשהצד השני לא מנסה למצוא דרך להמשיך, לשמור על מה שהתחלנו ואז נוצרת שתיקה. דרך האינטרנט זה לא הכי נורא, אפשר להמשיך לעשות את הדברים הרגילים שעושים בו זמנית יחד עם השיחה, אבל בחוץ, בעולם האמיתי, השתיקות האלו יכולות בקלות להפוך ממביכות (שזה עוד יכול להיות קצת חיובי) למעיקות, ואז המחשבות האלו יתקפו אותי ואני לא אבין איפה ומה בדיוק אני לא עשיתי בסדר שגרמתי לכל זה. זה קשה כשמסתכלים לצד השני בעיניים ורואים גם אצלו את אותה חוסר נוחות ותסכול מעוד שיחה שהלכה לשום מקום.
ועדיין, למרות הכל, אני עדיין מטפח תקוות וחולם בהקיץ על איך הדברים יכולים להיראות טוב יותר, מנסה להתקרב למרות שכבר נדחיתי, שולח שירים במייל (ואפילו מקבל אחד בחזרה) ופתאום זה נהיה שוב חיובי, רק שהפעם אני כבר יודע שבנקישת אצבעות קטנה אני יכול שוב ליפול בחזרה אל התהום, ויש סיכוי הרבה יותר גבוה שזה יקרה מאשר שהחלומות יתגשמו.
לא פלא שיש מי שמנסה לשנות אותי, לעצב אותי כמו שהוא רוצה שאני אראה ואשדר לעולם. זה תהליך שהוא מאוד קשה בשבילי, כי זה פשוט להפוך את כולי לגמרי, גם אם זה מתחיל בדברים הבאמת קטנים כמו שינוי קל במראה החיצוני או בלבוש. זה לערער לי את העולם לגמרי, ואת יכול לעשות רק מישהו שאני באמת סומך עליו, אחד כזה שאני יכול להגיד לו את כל מה שמתרוצץ לי בראש בלי לחשוש שזה יגיע למישהו אחר, אחד כזה שיכול לסמוך עליי בכל הדברים שעוברים עליו. כמו הרבה דברים בחיים, גם זה צריך להיות דו צדדי.
אחרי כל זה, לא פלא שאני מרגיש כאילו אני ממש חרא של בן אדם. אחד כזה שרק מרחיק ממנו אנשים בכל מיני צורות, שלא מצליח לפעמים את הדברים הכי בסיסיים, שאפילו הלימודים לא הכי מצליחים לו (אם כי לפעמים אני מסוגל להפתיע את עצמי ולגרד עובר במבחן שהייתי בטוח שהציון ישאף לאפס). כמעט כל החיים שלי הפכו לתסכול אחד גדול. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לצאת החוצה, לשאוף קצת אוויר של אחרי גשם, ולהירגע. פשוט להירגע, ולמצוא דרך איך אפשר לתקן את עצמי בצורה שתעשה לכולם טוב. מיואש, אבל לא מקרה אבוד. עדיין.

"והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות"
[מבול – רונה קינן]
שמור   בטל

14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-19/10/2006 20:37

 

7 10/2006		אמצע הלילה
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

אמצע הלילה, העייפות כבר שולטת, המיטה כבר קורצת אבל הראש כל כך מלא במחשבות שלא ממש רוצות להתנדף החוצה (וגם השכנים מהחדר ממול שעושים דיון פילוסופי מעמיק). חג בחוץ ואני לא מרגיש אותו. אולי כי כל היום אני מתעסק במבחן הקרוב שיש לי, שמחכה לו עם המלתעות האימתניות שלו כבר בתחילת השבוע. אמצע הלילה, ורגע לפני שאני נכנס למיטה הצרה והבודדה של המעונות, הראש והלב מנסים להבין את היום שעבר, את השבוע, החודש וגם את השנה האחרונה, אבל בעיקר לנסות להבין מי זה אותו אדם שיושב עכשיו לתקתק מחשבות במקום לטפס במדרגות אל עבר השירותים במסדרון, לצחצח שיניים ולצלול לשינה שאני מאוד צריך.
זה אחד מאותם הרגעים שכל מה שאני זה לבהות בחלל האוויר ולחשוב. פשוט לחשוב. המחשבות נודדות להן לכל כיוון שאליו הן רוצות, אבל בעיקר לכיוון החלקים היותר כואבים שבלב, מנסות להבין למה כל זה נגרם, למה הפצעים נשארים פתוחים כל הזמן ולא נסגרים. סוג של ניסיונות ניתוח עצמי. פעם אמרו לי שהיה מתאים ללכת ללמוד פסיכולוגיה, אבל גם את עצמי אני לא מצליח להבין. יש בתוכי חלק שרק רוצה לצאת החוצה, שרוצה לצעוק ולפרוק הכל, שרוצה לחיות את החיים כמו שמוכרים לו אותם בחוץ, שרוצה להתפרע לגמרי ולזרוק את החיים שיש לו עכשיו.
אבל זה לא אני. אני תמיד יישאר זה ששותק, שעומד לו בצד עם חיוך דבילי ומקשיב לאחרים, שאף אחד לא מקשיב לו כשהוא פותח את הפה ומנסה להגיד משהו. אני, שבוחר טוב טוב מי אני רוצה שיתקרב אחרי לא מעט צלקות שהותירו בי, שלא תמיד נותן לשיחות לזרום, שלא תמיד מנסה להשקיע מאמץ כדי "למכור" את עצמי לסביבה או למי שמנסה להתקרב ולהתאכזב כשאנשים לא באמת רוצים להתקרב ולהכיר (ואז להאשים את עצמי ולחפור עמוק בשביל להבין למה).
הבעיה היא, שאני לא מסוגל להיות משהו שאני לא. לנסות להשתנות אומר כמעט לשנות את כל האופי שבניתי לעצמי במשך השנים. אני לא מסוגל לשחק בן אדם קר ומרוחק רק בשביל לגרום למישהי לרצות להתקרב אליי. בסופו של דבר, אני אמצא את עצמי מפטפט איתה כרגיל ואפילו מציע לה עזרה קטנה במשהו שהיא לא מסתדרת איתו. או לא להבין למה בן אדם מנסה להתקרב אליי, ולפעמים להרגיש שזה יותר מדי חונק אותי כל הקרבה הזאת, שלפעמים אני מרגיש שאני לא ממש מבין מה הולך כאן אבל אני לא מסוגל לפגוע בצד השני, שאני יודע שהוא בא עם כוונות טובות.
ולסלוח. להיות מסוגל לסלוח למישהו שפגע בי בנקודות הפנימיות ביותר, שהפר את האמון שנתתי בו, ולמרות כל זה, אותו אדם עדיין חשוב לי ואני מאוד דואג לו. אולי מתוך אמונה שלמרות הכל, עדיין מסתתר שם בפנים האדם שהכרתי, שנתתי בו אמון מלא, שאפילו לימד אותי חברות מהי. אני לא מסוגל להתנהג בקרירות, לא מסוגל לפגוע בחזרה (והיה ניסיון לפגוע בנקודה רגישה, שכל כך כעסתי על עצמי בשנייה שלאחר מכן).
מבחוץ לא רואים שום דבר. המסכה מכסה את הכל והמחשבות, יחד עם כל הכאב, נשמרים עמוק בפנים. מבחוץ רואים רק שקט, ויש כאלה שרואים גם את הטוב שיוצא החוצה מבעד להכל (כי ככה אני). אפילו ההיא, זו שאני לא מצליח להוציא מהראש (וכנראה שעדיף שהיא לא תהיה שם), אמרה לי ממש לפני שבוע שאני אחלה של בן אדם (ועל זה אמרה זו שמכירה אותי יותר טוב מכולם שאני לא צריך אותה שתגיד לי בשביל שאני אדע את זה). בסופו של דבר עדיין קיימת בי האמונה שיהיה טוב. היו לא מעט רגעים כאלו, הם די חמקמקים, אבל קיימים. קצרים וקטנים, אבל קיימים. ויהיו עוד, ואפילו כאלו יותר ארוכים.
אמצע הלילה, העיניים כבר נסגרות מול המסך. תיכף אני אחליף בגדים ואכנס אל מתחת לשמיכה שלי עם הגב אל הקיר ואבהה בחלל, אתן למחשבות להתערבל להן. בסופו של דבר, העייפות תכריע אותי (אם לא דברים אחרים) ואני אצלול לי לחלומות. צריך את השינה הזאת. בבוקר ממתין לי יום ארוך ארוך של לימודים, עם הרצאות בוידאו וקבוצת למידה שפותרת מבחנים ולפעמים רצה מהר מדי מכדי שאני אבין (וכדאי לא לשבת כמו היום בקצה השולחן, רחוק מכולם). אולי אני אחשוב איך הבלוג הזה הפך ממקום שבו רשמתי בעיקר שטויות למקום של פריקת עול כללי, למקום שבו אני באמת נפתח כמו שלא האמנתי שאני מסוגל, ולפעמים אפילו לחשוב שזה יותר מדי, שהלכתי רחוק מדי. שינה טובה, זה מה שאני צריך עכשיו. קצת חופש גם לא יזיק. לתת גם למחשבות לנוח, שיפסיקו להתרוצץ להן כל כך בראש. לפחות עד סוף הלילה.

"לישון כל היום
להתעורר מאוחר
להישאר ער עד סוף הלילה
ולסמן שעוד יום עבר"
[מי נגד מי – החברים של נטאשה]שמור   בטל

57 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של ninelives ב-23/10/2006 16:42

 

1 10/2006		חשבון נפש: פוסט פתיחת החודש [אוקטובר 2006]
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי

עוד כיפור הגיע וזה זמן לחשבון נפש. יהיה כאן שקט, בלי טלוויזיה, מחשב, בלי אוכל ובלי שתייה, אבל עם ספר טוב (עוד לא החלטתי) וגם חדו"א. הרבה חדו"א. יש מועד ב' ביום ראשון הבא וצריך לתת הכל בשביל לתקן את הנכשל שקיבלתי במועד א'.
אבל בעיקר יהיו מחשבות, על השנה שעברה, ועל כל הדברים שאני מצטער עליהם. הזמן להבין לבד איפה טעיתי ואיפה אני רוצה להשתפר כדי להיות בן אדם טוב יותר, כלפי עצמי וכלפי הסביבה. חשבתי לכתוב על זה, אבל כל מיני אירועים שונים היום ישאירו את הדברים האלו בינתיים בפנים, אולי אחר כך הם יצאו להם החוצה.
רציתי לבקש סליחה מנ' – על שהיו רגעים בהם היו לי ספקות בחברות שנרקמה בינינו. הייתה תקופה קטנה שהרגשתי התרחקות בין שנינו מכל מיני סיבות ואני כבר חשבתי שהכל נגמר, בגלל דברים שקרו לי בעבר. אבל זה לא היה ככה. ממש לא. לפעמים אני מנסה להבין איך יצא לי להכיר בן אדם שהוא חבר כל כך טוב, שבאמת אפשר לדבר איתו על הכל, ושהכי יודע איך לעשות לי טוב. פקפקתי בחברות שלנו, שהיא כל כך אמיתית, וזה כל כך גרם לי להרגיש רע בגלל זה.
רציתי לבקש גם סליחה מל' – כל כך הרבה כעס וכאב זרם בינינו בזמן האחרון שאני אפילו לא יודע מאיפה זה התחיל. לא התנהגתי כמו שחבר אמיתי צריך להתנהג. כעסתי עליך, הרגזתי אותך, פגעתי בך במטרה להשיג קצת תשומת לב, לא הייתי שם כשרצית שאהיה. הדרך לתקן את הנזק שגרמנו אחד לשני ולהחזיר את האמון בינינו שאבד מתחילה בסליחה אחת קטנה. אני סולח לך.
סליחה גם מהחברים הטובים האחרים. מקומכם לא מופחת בגלל השתיים הראשונות. סליחה על כך שלפעמים התרחקתי יותר במקום להישאר תמיד בסביבה, שהתעסקתי בעיקר בדברים שלי ושלא ראיתי גם מעבר להם.
סליחה ממשפחתי שגם עכשיו די מרוחקת ממני, ולא מכירה אותי כמו שצריך להכיר. סליחה אחותי שאני כבר כמעט ולא מכיר. סליחה אחי, שהיו לא מעט פעמים שהוצאתי עליך את התסכולים שצברתי כל יום.
סליחה מכל אלה שניסו ליצור איתי קשר וגילו שאני לא תמיד מסוגל להיות כל כך פתוח, אפילו במסנג'ר, כמו שאני פתוח בבלוג. לא תמיד אני מסוגל להתחיל בשיחות או להוביל שיחה.
סליחה מכל אלו שפגשו אותי גם בעולם האמיתי וגילו שכאן המצב הרבה יותר מסובך מזה. אם יש משהו שעושה לי רע זה לדבר עם מישהו (או מישהי) והשתיקה שיש בינינו הופכת ממביכה למעיקה.
סליחה שאני לא תמיד יודע מה אני צריך לעשות, שאני משתפן ברגעים הקריטיים, שהיו מקרים שכל כך רציתי לעשות משהו ולא עשיתי אותו (והיה עוד מקרה בחודש שעבר מלבד מה שכתבתי).
סליחה מעצמי, כי מגיע לי יותר ורק לי יש את הכוח לגרום לזה להיות.
ולבסוף, סליחה מכל אלה שמגיעים לקרוא כאן ובאין בטענות על כך שקשה לקרוא. אני לא יכול להתווכח על האורך, כי כשאני מתחיל לכתוב קצת קשה להפסיק, אבל עוד חודש, ממש עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, הבלוג ישנה את צורתו בהתאם למה שכבר נהיה מסורת. ההערות של האנשים כאן יבואו לידי ביטוי בעיצוב החדש.

אז שיהיה לכולם גמר חתימה טובה ומקווה לראות את כולם בצד השני של הצום.
ושוב – סליחה.
שמור   בטל

17 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של בורגנית ב-2/10/2006 19:19