מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

16 9/2007		תחל שנה וברכותיה
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, יוצא אל האור

אז מה אני רוצה מעצמי בתשס"ח?

קודם כל, לקחתי על עצמי החלטה שהלימודים הם הדבר העיקרי והחשוב שיש לי כרגע, והצלחה בלימודים תסלול לי את הדרך הבטוחה והטובה הלאה. אני עומד לסיים חצי תואר והגיע הזמן לפרוץ קדימה, להראות שאני באמת שווה משהו. בדיוק מחר (יום שני) יש את המבחן הראשון (למעשה השני, אבל אני לא מחשיב את מה שהלך בקודם) של תקופת המבחנים של האביב ואני מתכוון להסתער בכל הכוח על היעד שהצבתי לעצמי. זה אולי יראה מעט יומרני ואפילו בלתי אפשרי, אבל אני מאמין שאני מסוגל להגיע לממוצע סמסטריאלי של לפחות 80. אני מוכן להשקיע את כל מה שאני יכול בשביל להשיג את היעד הזה, ואחר כך לשמור עליו בשני הסמסטרים הבאים. אחרי השיפור בסמסטר חורף, הגיע הזמן לתת קפיצת מדרגה בשביל להתקבל בצורה רשמית למסלול שאני רוצה להיות בו, בלי לרדוף אחר כך אחרי מזכירות ופרופסורים שיאשרו לי כניסה לקורסים מסוימים שאני מאוד רוצה לקחת.
אבל הכי חשוב זה כמובן ליהנות מהלימודים. הסמסטר הקרוב מבטיח הרבה, ועתיד להיות מעניין למדי. אני רוצה למצות עד כמה שניתן את העניין וההנאה מהלימודים, לשבת בכיתה וללמוד חומר שבשבילו הגעתי לכאן (והתאמצתי להגיע לכאן), לשבת עם אנשים ולפתור את תרגילי הבית ולהתכונן כמו שצריך לבחנים (אם יהיו) ולמבחנים ולהוציא מעצמי את המקסימום שרק אפשר. אני שוב הולך לבחון דרך שבה אני אשנה את שיטת הלימוד שלי, ואנסה דברים אחרים במטרה להקל את הלחץ שצפוי בתקופת המבחנים בפברואר, עם 5 מבחנים תוך 11 ימים (או משהו כזה).

אני רוצה להתקדם ולשפר את התפקוד שלי באגודה. זה יתחיל כבר מיום ההכוון השני שבו אני (כנראה, רוב הסיכויים שכן) שוב אהיה מדריך ומיד אחר כך להמשיך את הפעילות בתור נציג סמסטר וחבר ועידה. כבר עכשיו יש כבר סימנים של שביתה ואף אחד באמת לא יודע לאן זה יתקדם, ואני רוצה להגדיל את המעורבות שלי, לבין מה קורה ולהביע את הדעה שלי בצורה הטובה ביותר, יחד עם הדעות של האנשים שאני מייצג. במישור היותר אישי, השבוע החולף הזכיר לי משהו. קצת אחרי שהתחלתי ללמוד, עברה לי בראש המחשבה לנסות ולהיות נציג סמסטר. באחד החלומות בהקיץ שהיו לי, ראיתי את מי שהיה בסמסטר הראשון נציג הסמסטר שלי מכניס אותי לוועד הפקולטי לצידו (כאשר הוא יו"ר הוועד) ואז עוזב בשביל להתמנות ליו"ר האגודה, ומעביר לי את התפקיד שלו. במציאות, הוא עזב את התפקיד אחרי סמסטר ובמקומו נכנס מישהו אחר. אותו אחד למעשה פינה לי את המקום כשאני החלטתי להתמודד ולרוץ, אבל הוא נשאר בוועד בתור נציג הסמסטר מטעם המסלול שלו, ואחר כך הוא נבחר ליו"ר הוועד. עכשיו יש שמועות (מבוססות) שהוא מתכנן לרוץ בדצמבר הקרוב לנשיאות האגודה (כסיו"ר) וזה הזכיר לי את אותו חלום בהקיץ שנראה אז כל כך לא מציאותי ופתאום נראה הגיוני ומוחשי. זה משהו שעדיין רחוק עליי וגדול עליי, אבל זה גם מה שחשבתי על התפקיד הנוכחי, עד שלקחתי את עצמי בידיים ועשיתי מעשה. זה יהיה משהו שאני אצטרך לדון איתו ביני ובין עצמי השנה.

השנה הולכת להיות שנת מבחן ביחס בין הבית והדירה במעונות. החג האחרון רק הדגיש לי כמה קשה לי להיות בבית, בין אם זה בגלל הבלגנים הרגילים (כי כמה אפשר להיקרע כל חג, וכמה אפשר לריב עם אחותי) ואי השקט הקבוע שיש לי בבית. קשה לי הרבה יותר להתרכז בבית, במיוחד שאין לי כבר חדר משלי ומקום משלי להיות בו וללמוד בו בשקט ובשלווה בלי שיציקו או יפריעו לי. אין לי כל כך פרטיות ולפעמים אפילו חסרה לי מעט אכפתיות של הסובבים אותי לגבי הרצונות שלי בבית. אני מוצא את עצמי חסר ריכוז, וזה גורם לי להרבה דברים שאני לא רוצה שיקרו, דברים שפחות קורים בחיפה. כאן יש לי שקט (רוב הזמן), יכולת לעשות הרבה יותר ספורט, פרטיות ואני מוצא את עצמי מצליח ללמוד יותר, ולהסתדר יותר. אין ספק שהרגשתי הקלה עצומה אחרי שהצלחתי במלחמה לקבל שוב מעונות ולהישאר באותו החדר גם בשנה ג', השאלה מה יקרה עכשיו, אם אני אגיע פחות הביתה מאשר בשנתיים הראשונות. אמא שלי בטוח לא תאהב את זה, אבל אין מה לעשות.

אם בשנה האחרונה רציתי יותר להיפתח, להראות מעצמי יותר, השנה אני רוצה לגדל איפשהו בתוכי שכבת טפלון שתחצוץ בין החוץ והפנים. אני רוצה לתת לדברים להיכנס פחות פנימה, להפריע פחות ולא לתת לכל פיפס להוציא אותי מהשלווה שלי. היא תגן עליי מאנשים שחזקים יותר נפשית ממני, כאלו שיכולים להוציא את כל הכעסים שלהם עליי כי הם חושבים שאני מסוגל לספוג בלי להחזיר (אני מסוגל לספוג אבל זה יוצר הרס אדיר בפנים שאותו אני רוצה למנוע). השכבה הזו אמורה גם לחצוץ את אותו מסלול בכיוון ההפוך, של אנשים שאני חושב שאני מסוגל להוציא עליהם את כל הכעסים שלי, כאלו שחלשים ממני. השנה קרה לי יותר מדי שהוצאתי כעסים על אנשים, לפעמים על דברים קטנטנים ולא חשובים, ואחר כך הרגשתי כל כך אידיוט וטיפש. ברוב המקרים זה גם היה מוגזם למדי ולא פרופורציוני, וזה בטח לא מי שאני רוצה להיות. אני צריך ללמוד להסתדר עם זה, לא לוותר לעצמי ולדעת לברור נכון את האנשים שאני מרשה להם להסתובב מסביבי. אם אני אצליח בזה, זה יהיה צעד ראשון לכיוון השקט שאני מבקש לעצמי.

השקט גם יגיע מהכיוון הרומנטי. עד השנה תמיד התחלתי מתקווה למצוא את המשהו הזה שאני מחפש, והפעם אני לא רוצה. אני רוצה שקט, בלי מערבולות של רגשות, בלי יכולת לבלגן לי את החיים בקלות עד כדי כך שאני לא אצליח להתרכז בשום דבר אחר. אני פשוט לא רוצה כרגע כלום, ולא יודע אם זה מוגבל לחודש הקרוב של המבחנים, או גם מעבר לזה. בכלל, אני מעדיף כרגע להתרכז במה שיש לי ביד, בחברים הטובים שעליהם צריך לשמור קרוב קרוב, במעגל השני של אנשים שסובבים אותי ומשפרים את האיכויות החברתיות שלי, במשפחה, בלימודים ובהנאות הקטנות של החיים שיש לי. צריך לשמור על האמונה הזאת שמתישהו יגיע התור של זה לקרות, ולא צריך לרדוף אחרי זה, לא צריך לרדוף אחרי מישהי שמשגרת רמזים שרוב הסיכויים שיפורשו לא נכון. במקום להתאבל על מה שאין, עדיף ליהנות ממה שיש ולא לחיות בחלומות תמידיים או בסיכויים קלושים.

אני רוצה להיות השנה האדם הכי טוב שאני רק יכול כלפי האנשים שקרובים אליי באמת, ולהיות שם בשבילם גם אם יש לי המון דברים אחרים על הראש, גם אם יש לי בעיות משלי. רק השבוע ראיתי איך אני לא עומד במילה הזאת ומרגיש כל כך רע בעקבות זה, כי האנשים האלו יקרים לי מאוד, ועליהם אני יכול לסמוך שהם יהיו שם בשבילי כשאני אצטרך, ואני צריך לעשות את אותו הדבר בדיוק.
אני רוצה להמשיך ולפתח את מעגל החברים השני, להמשיך לקבוע את הטון בדירה (כולל, סוף סוף, סידור של מטלות הניקיון בדירה) ולא לוותר על הדברים שאני מאמין בהם ורוצה בהם.

ואם יש משהו אחד שאני מאוד מצפה מעצמי, זה להמשיך להיות אני. אם בשנה האחרונה רציתי לקחת את עצמי בידיים, השנה השמיים הם הגבול. הגיע הזמן לעוף.

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של יענק'לה ב-5/10/2007 22:35

 

15 9/2007		תכלה שנה וקללותיה
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

ראש השנה הזכיר לי את הפוסט הזה שכתבתי בתחילת השנה שממש לא מזמן נגמרה. כתבתי שם מה אני רוצה שיקרה לי השנה ובעיקר מה הציפיות שלי מעצמי. זו כנראה הדרך הכי טובה לסכם את השנה שעברה.

ציפיתי מעצמי להתחיל ללמוד כמו שצריך. אז כן, הציונים בסמסטר חורף הראו מגמת שיפור ניכרת (תוספת של 5 נקודות לממוצע ביחס לסוף שנה א';) אבל עדיין אי אפשר לדעת מה יקרה עם הציונים של סמסטר אביב, כי שוב המבחנים עדיין לא היו. למרות השיפור, אני חושב שתקופת המבחנים של סמסטר חורף לא הייתה מזהירה במיוחד ויש המון מקום לשפר ולהשתפר, וחלק מהדברים יושמו ומיושמים כבר עכשיו. אני עדיין רחוק ממה שאני מצפה, אבל הפעם קבעתי לעצמי ממוצע יעד וזו המטרה שלי, לא משנה כמה דם אני אצטרך לירוק בשבילה. המעבר בסמסטר אביב ממחברות לקלסרים התגלה כמוצלח במיוחד ועזר במעט להבין את החומר יותר טוב. אני עדיין לא לומד כמו שצריך ובורח מדי פעם לחיק האינטרנט (להתחיל לכתוב בפורום סטודנטים לא ממש עוזר לי בריכוז), אבל זה נותן לי דברים אחרים.

אין ספק שהאירוע המכונן של השנה היה השביתה הגדולה, שבעקבותיה החלטתי לעשות מעשה ולהפוך לפעיל באגודה כנציג סמסטר. מהבחינה החברתית זה תרם לא מעט, אפילו הוסיף לי אנשים חדשים לחיים, ועוד תחום עניין שצריך להתעסק בו ולהצליח בו. זה יכול להיות מתסכל לפעמים, אבל ברגע שאני יודע שהצלחתי לעשות משהו לטובת אנשים ספציפיים או לטובת הכלל (למשל, החזרת תרגולי חזרה בווידאו שצולמו בזמן ואחרי המלחמה), יש לזה הרגשת סיפוק לא קטנה. השנה הקרובה תיפתח (אם תיפתח) בסימן חידוש המאבק, ועוד צפוי סיבוב של בחירות לנשיאות האגודה יחד עם טיפול שוטף בכל העניינים החדשים שמן הסתם יתעוררו להם. התרומה של זה כבר ניכרת לעין בשינוי פנימי, יחד עם רווח לא קטן (חברתי ואולי גם כספי בדמות מלגה). זה הדבר שאני הכי גאה בו שעשיתי השנה.

חלק מהשיפור בפן החברתי נזקף לעניין הדירה. קיוויתי מאוד בתחילת השנה להצליח להסתדר בה יחד עם השותפים שביקשתי לגור איתם ועם אלו שלא. אחד מאלו שביקשתי עזב שבועיים אחרי שהשנה התחילה, אולם אחד השותפים שלא ביקשתי התגלה כבן אדם טוב וכחבר, ואין לי ספק שזה היה שידוך מוצלח למדי. נכון שלפעמים הדברים חורקים בין השותפים, אבל בסופו של דבר אנחנו מסתדרים. אני אמשיך גם בשנת הלימודים הבאה לגור באותה דירה עם שניים מהשותפים שהיו לי השנה, ועוד שניים חדשים, עלומי שם. בדיוק כמו שתכננתי, אני הפכתי לגורם הדומיננטי בדירה, שמטפל בעניינים ומדבר יותר עם אחראית הביתן שלנו (רק חבל שהיא מעשנת...), ומטפל מול האגודה בענייני מכונות הסיגריות והפחיות שנמצאות מתחת לחלון שלי. המכונות האלו הפכו למטרד ברגע שהתחיל הקיץ והחלון היה חייב להישאר פתוח בשביל אוויר, כי אז אני "זוכה" לשמוע כל פעם שמישהו בא לקנות לעצמו סיגריות או פחית. רעשי המטבעות, דיבורים, דפיקות על המכונות (שנוטות לבלוע מדי פעם כסף) והרעש של אלו שממלאים אותן יכולים להוציא אדם משלוותו. המקרה הקיצוני היה בחודש שעבר, כששניים דוברי רוסית הגיעו ב-5 לפנות בוקר וקנו לעצמם קופסת סיגריות עם מטבעות של 10 אג';. כמובן שזה העיר אותי, וכמובן שאחר כך לא יכולתי להירדם (ומזלם שזה לא היה בתקופת לימודים או בחינות). היו לי חילופי דברים עם מנהל משרד קמפוס באגודה, שבין השאר אחראי על רכז המכונות בקמפוס, והוא הבטיח לעשות הכל בשביל להזיז אותן, וכבר קיבל אישור לכך. הוא אפילו קפץ לביקור בשבוע שעבר (יחד עם רכזת מעונות) לראות את המפגע. זה הוכיח לי שאני יכול להזיז כל דבר, אפילו אם נדמה שאין לי סיכוי. אני מקווה שעד תחילת הסמסטר המכונות כבר יעמדו במיקום החדש שלהן.

במקום אחד אני מרגיש שלא הצלחתי לעמוד במה שציפיתי מעצמי. נתתי לעצמי יותר מדי להיפגע השנה, עד כדי כך שזה הפריע לשאר הדברים החשובים בחיים. נתתי לאנשים להיכנס אליי פנימה, לעורר בפנים מהומות ואז להתרחק, אולי לברוח. ציפיתי מעצמי להיפתח יותר, להראות יותר את הדברים הפנימיים, ומשום מה יצא לי לא מעט להרגיש שעשיתי את זה, אבל יותר מדי. יותר מדי פעמים שמעתי את המשפט אתה בחור מקסים, אפילו מושלם, אבל זה לא זה, וגרמו לי להרגיש שאיפשהו אני כאן זה שלא בסדר. כל זה גרם לי להיות פגיע יותר, ולפעמים גם פוגע יותר, בצורה שאכזבה גם אותי. אני מסתכל אחורה על השנה ומתחיל להבין שכנראה רדפתי יותר מדי אחרי משהו שלא צריך לרדוף אחריו. האמונה, גם אם היא מעורערת מאוד, עדיין קיימת, אבל צריך לתת לדברים לקרות מעצמם ולא לחפש בכל מקום שאולי יש בו את הסיכוי הקלוש שבקלושים. כשזה יבוא, זה פשוט יבוא, ועד אז יש מספיק דברים אחרים לדאוג להם כמו מבחן מחרתיים, כמו אלו שבאמת גורמים להרגיש טוב וקצת לחייך. אני לאט לאט מטפל בעצמי יותר, הולך יותר, שוחה יותר (בעיקר בגלל מישהי ספציפית שיודעת שאני מתכוון אליה) ומשתדל ליהנות יותר, לבלות יותר. כשחושבים על זה, זה מקטין את ההשפעה הרעה שיש לחוסר הזה בחיים שלי, אולי כי פשוט אני לא מסתכל על זה כחוסר. זו הדרך הכי טובה להתחיל לטפס מהבור שאני נמצא בו.
בלי קשר לרוצה או לא רוצה, כל אירועי השנה נתנו לי פרספקטיבה חדשה וטובה יותר על איזה קשר אני מעדיף שיהיה לי. אני רוצה קשר בגובה העיניים, לא להיות למטה מדי או למעלה מדי, לא להרגיש עליונות כלשהי על הצד השני או להרגיש שאני שם כמושיע. קודם כל קשר חברי, ופשוט ליהנות, כי זו כל המטרה בעצם, לא?

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עוד לפני ערב החג, ובגלל הלחץ של מבחני השבוע הבא והבלגנים הקבועים שיש בבית כל חג הוא התעכב. יש לו עוד חלק שני עם ההחלטות לשנה החדשה, שייכתב במהרה (עוד השנה).
שרק תהיה שנה טובה, שקטה ומוצלחת. לא צריך יותר מזה.

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-16/9/2007 00:32

 

6 9/2007		הדו קרב: פוסט פתיחת החודש [ספטמבר 2007]
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, אופטימי

ברוכים הבאים לזירה. מצד ימין תוכלו למצוא את השכל, שמתמרק ומתארגן לו, משלים חוסרים ואוסף את כל הפרטים, החשובים והלא חושבים, כמו שהוא רגיל תמיד לעשות. בפינה השמאלית, מתכונן לו הלב. הוא לא נראה כל כך טוב, עם סדקים, עם כמה חלקים ממנו מפוזרים סביבו כאילו נשברו ממש ממנו, ועם לא מעט צלקות שמכסות חלקים לא קטנים ממנו. הוא משתדל להתארגן ולהתייצב כמה שיותר, למרות שהוא לא מבין למה השכל קרא לו דווקא עכשיו לדו קרב ולא מבין את מה שהתרחש לו רק לפני מספר ימים, כשפתאום הוא כבר לא אחז במושכות.

הלב קם ממקומו ראשון וקרה לכיוונו של השכל: שכל יקר, מדוע אנחנו כאן, מבזבזים את זמננו לריק במלחמה פנימית מיותרת במקום לדאוג לענייני החוץ שלנו? בוא ונשוב למעשינו ונדאג להשיג את מה ששנינו חולמים מזה זמן רב להשיג. הנה, תסתכל על האורות שחזרו פתאום לנצנץ. אתה בטח לא תרצה להרגיש שוב אכזבה מאיבוד הזדמנות, נכון? תן לי לחזור ולנהל את העסק, לתקן את הטעויות שעשית בשבוע האחרון כשפתאום קבעת שאתה זה שמחליט כאן החלטות, ובמקום לגרום לתחושה טובה, רק יצרת בלבול פנימי.

השכל לא נשאר חייב לדברים האלו והזדרז לקום ממקומו. הוא פשוט לא האמין למה שהוא שמע וכבר נערך לקרב. אורות מנצנצים? הוא שאל. איפה בדיוק אתה חי? ממתי נהיית כזה פתי, שמוכן להקריב את השלמות הפנימית שלו בשביל סיכוי להגשים חלום. כן, אני מאוד רוצה גם כן את החלום הזה, אבל לא בכל מחיר. תסתכל עליך, תסתכל איך אתה נראה ומה עבר עליך בשנה האחרונה. התחלת עם אופטימיות שהתרסקה לה ודעכה, ומתוך זה ראית משהו אחר, והחלטת ללכת תוך כדי זה שאתה משכנע אותי שבאמת יש שם סיכוי ואפילו לרגע זה באמת נראה אמיתי, עד שהגיע הפיצוץ וההתרסקות. העיוורון הזה שבר אותך בסופו של דבר, ובקושי רב הצלחת לנסות ולאחד חלק מכל החלקים שעפו להם לכל עבר. ואז שוב נכנסת למערבולת וניסית לגרור את הכל ושוב ניסית להסביר בכל כוחך שדווקא הסיפור השלישי הוא זה שיצליח, שיהיה אמיתי, ולא ראית את כל הסימנים שאומרים שגם הפעם נשאר באותו המקום. אבל אתה לא הקשבת, התעלמת מהסימנים וניסית ללכת בכל הכוח, וכאן כבר לא הייתה לי ברירה אלא להתערב, לקחת ממך את המושכות ולסיים את הסיפור הזה מהצד שלנו לשם שינוי, לפני שמשהו רציני קורה.

מבחינתך, המטרה היא הכי חשובה ולא משנה מה קורה בדרך. מרגע שאתה ננעל, לא יעזרו נפנופי הידיים שלי והניסיונות להסביר לך שזה לא יילך, שזה לא באמת מה שאנחנו מחפשים, אבל אתה לא תקשיב ותיגרר אחרי מילים יפות ומחמיאות או תחושה נעימה ותתעוור לך (זה לא קשה, כי העיניים אצלי גם ככה). אתה תהיה כל כך עיוור, שתפגע בסופו של דבר גם בי ובדברים שחשובים לי. איך יצא שדווקא בתקופות המבחנים הייתי צריך לטפל במזעור נזקים, בניסיונות להזרים מעט אופטימיות למערכת שהתמלאה בלא מעט רעל, והכל בשביל להצליח לעמוד במשימה החשובה, להצליח בלימודים ולהוציא בהם את המקסימום. אתה מנעת ממני להוציא את המקסימום, ועכשיו, רגע לפני שתקופת מבחנים נוספת מתחילה (הרביעית כבר, מי היה מאמין), אני לא מוכן לחזור על הטעות הזו שוב. אני צריך את השקט הזה בכל הגוף בשביל להתרכז, בשביל ללמוד ולהבין את הדברים כמו שצריך, ולא נתת לי את זה במידה הראויה. בגלל זה לקחתי את המושכות, בגלל זה קראתי לך לדו קרב הזה.

תסתכל על עצמך, כולך שבור ומרופט. נכון, ידעת מצבים גרועים מזה, אבל דווקא במצבים האלו אתה הכי מסוכן, כי אז יש לך נטייה להיתלות על כל דבר וליצור ממנו תקווה, גם אם היא (ולמען האמת, היא בעיקר) תקוות שווא. בשביל מה לנו להתאכזב כל כך, לכעוס ולאטום את הראש לכל דבר פרט לכעס או לרצון הפשוט אך הבלתי מושג הזה. חיוכים קטנים, פלרטוטים שאני יודע בוודאות שלא יובילו לשום מקום, משפטים שגורמים לך לתהות על פשרם בינך לבין עצמך ועוד רק גורמים לך להיתלות יותר ויותר גבוה ולא לרצות לעזוב אפילו לרגע, גם אם ברור כשמש שאין שום סיכוי שבעולם שזה יקרה.

לב קטן ויקר, אני מבקש ממך, קח קצת חופש, לך ותירגע, תתאחה ותחזור לכאן שלם. תן לי לנהל את העסק, במיוחד עכשיו שהמבחנים בפתח וצריך את מלוא הריכוז בשביל להשיג את הממוצע שנבחר בשביל לשאוף אליו, בשביל לעשות הכל כדי להשיג אותו. סע מכאן רחוק, הרחק מכל ההמולה שמציקה לך בזמן האחרון, הרחק מכל אלו שמבלבלים אותך. תפסיק לקרוא למצפון ולגרום לי להתחרט על מה שעשיתי, תן לי להאמין ולשכנע אותך גם כן, שכל מה שאני עושה זה באמת לטובת הכלל, לטובתו.

והלב, נבוך למשמע הנאום של השכל, לא יכול היה להגיד דבר. השכל צדק בכל דבריו והוא באמת צריך את הזמן להתאחות מחדש ולא לקפוץ מחדש למים העמוקים, שלפעמים נראים עכורים. אתה צודק, הוא מלמל, מגיע לך עכשיו את המושכות. לך, תנווט את הספינה להצלחה שזקוקים לה, תגרום לו להרגיש טוב ובטוח, ובעיקר שהוא מסוגל להתעלות על עצמו ועל הכל. זה לא אומר שמדי פעם אני אקפוץ לבקר, כי בסופו של דבר, לא תוכל בלעדי.

אי אפשר בלעדיך, לב, אבל עכשיו זה שלב השיקום, וגם שלב המבחנים, שבשבילם צריך שקט פנימי. סע, תפסיק לאכול את עצמך על מה שהיה ושכבר לא יכול להשתנות. יהיה טוב, חייב להיות טוב. ברגע שאני אצליח, גם אתה תצליח, אבל עד אז, יש עוד זמן. אפשר לוותר עכשיו על הכמיהה למישהי, על הרצון למצוא את מה שכולם מדברים עליו, ולהחליף בדברים חשובים יותר. מספיק ניסינו לקחת את עצמנו בידיים, עכשיו הגיע הזמן להמריא.

וכך הם נפרדו להם בשקט, מתוך ידיעה שזה באמת הדבר הכי טוב לעשות כרגע. הלב השאיר אצל השכל גם את מפתחות הכתיבה, כדי שגם צדדים חיצוניים יותר יצאו החוצה במקום חפירות פנימיות כל הזמן. בלי לוותר, בלי להביט אחורה. עכשיו יש רק מטרה אחת מול העיניים ומסתערים עליה בכל הכוח.

שמור   בטל

10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של דונאלד מהסרטים ב-15/9/2007 10:53