מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

19 5/2008		נפילות קטנות
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

אני לא יודע איך להגדיר את התקופה הזו. מצד אחד אני ניצב בפני אחד השיאים של החיים שלי עד עכשיו, בעמדת זינוק למשהו באמת חשוב, שאני אוכל להסתכל אחר כך אחורה ולהגיד שבאמת עשיתי משהו רציני ומשמעותי עם החיים שלי. זה אולי האתגר הכי גדול שאני מוכן לקחת על עצמי, אבל הוא מגיע עם לא מעט התלבטויות, עם לא מעט פחדים וכעסים פנימיים. נראה כאילו הפרפקציוניזם השתלט עליי וכל עוד משהו לא נעשה בדיוק כמו שאני רוצה שיקרה, קשה לי להיות מסופק, ואני מתאכזב. זה משגע אותי, כי אני יודע שאני משקיע לא מעט מעצמי, אבל תמיד מרגיש שזה לא מספיק, שאני יכול יותר, ובגלל זה אני לא מוותר (כי ויתור זה הודאה בכישלון). עשיתי התקדמות גדולה מאוד בשנה האחרונה ואני לא מוכן לחזור אחורה, ועדיין לא התקדמתי מספיק.
כל הדברים האלו מתערבלים להם בפנים, ויוצרים טירוף פנימי, שמצליח להישמר טוב טוב בפנים. אני לא יכול להתפרק עכשיו כלפי חוץ, אבל בפנים הסדקים כבר מתחילים להיווצר. יש השפעה לא קטנה של האחריות שאני לוקח על עצמי, והיא באה לידי ביטוי בשבועות האחרונים, כשהיא יותר הוטלה עליי מאשר לקחתי אותה על עצמי, אבל זה בעצם היה רק המתאבן לקראת ההמשך. טעימה קטנה ממה שהולך להגיע.

יותר מהכל זה הראה עד כמה חסר לי בחיים סוג של גורם מאזן, שידע לעצור את המטוטלת הרגשית הזאת ולהעמיד אותה במצב יציב. גורם שיידע להסתכל עליי בגובה העיניים ולא יברח בנקודות זמן מסוימות מאלף ואחת סיבות. בעיקר שיידע לתת לי תחושה של קרבה שכל כך חסרה לי עכשיו, במיוחד עכשיו כשאני צריך לפעמים פשוט להרגיש טוב יותר ובטוח יותר בכל הדברים שאני עושה. אני כבר לא יודע איך להגדיר את הקרבה הזאת, היא איפשהו על הקו הדק בין הפיזית והנפשית, מעבר לנגיעות קטנות ולחיבוקים גדולים (ויותר מזה), מעבר לשיחות עמוקות שחופרות עמוק, משהו שלפעמים נראה גדול מדי על החיים הקטנים שלי. היו לא מעט מקרים בחודש האחרון שהרגשתי שיש לי דברים שאני צריך לפרוק מעצמי, לקבל סוג של כתף תומכת בשבילי (ולא רק לתת אותה כמעט בלי לשאול). פה עסוקים מדי, שם טרודים מדי בבעיות הפנימיות ואני לא רוצה להעמיס ולהרגיש שאני עול, במקום אחר המצב בדיוק הפוך ואני בדיוק הדבר האחרון שצריך באותו רגע, חלק מתחמקים מסיבות שונות (ולפעמים משונות) ולאחרים פשוט לא אכפת ממה שיש מעבר לקליפה החיצונית שהם רואים. אין לי כבר את אותם כוחות כתיבה כמו פעם, והרבה יותר קשה מפעם לחשוף עצבים רגישים (במיוחד כשזה כבר יותר מדי חוזר על עצמו). ככה אני נשאר עם כל הבלגן בפנים שרק מתערבב ומתערבב, וכשזה בא בתקופת מבחנים (ולא בפעם הראשונה), זה מגיע עם פוטנציאל הרס עצמי גדול יותר. אני לא יודע איך הצלחתי לשרוד את התקופה הזו, אבל היו לי יותר מדי בזבוזי זמן על מחשבות וחפירות עצמיות מיותרות, שמנעו ממני להתרכז בדברים החשובים באמת, המוחשיים יותר, אלו שאני באמת יכול להשיג.

להגיד שאין לי אף אחד בשביל להישען עליו קצת, יהיה שקר מוחלט. יש, אבל לא בצורה יומיומית וקרובה. יש לי מספיק קשרים קרובים וטובים, אבל הם מתנהלים יותר על בסיס שבועי, כשהנגיעה בחיים שלי היא קטנה, וקשה לי יותר להתמקד באירועים ספציפיים בצורה כזו. המרחק הזה בא לידי ביטוי בעובדה שמאז פסח לא הייתי בבית, וברוב הזמן הייתי סגור בין 4 הקירות של החדר שלי, שלפעמים מסוגלים לחנוק. קשה לי להסתכל ברמה היומיומית ולדעת שאני אקבל בדיוק את מה שאני רוצה בלי להרגיש דביל מושלם. אני לא רוצה להרגיש שאני יותר מדי מתאמץ בשביל משהו שאני לא ממש יכול להשיג, משהו שיגרום לי להילחם סתם בטחנות רוח בלי יכולת לסגת מאותה עמדה. בסוף אני מרגיש אותו דבר, שאני נותן ומוכן לתת כמעט בלי הגבלה, אבל כשאני מבקש בחזרה, זה כבר הרבה יותר קשה. פתאום כל הקרבה שנוצרה מתפוגגת ואני נשאר בלי כלום.

יש בי איזה צורך פנימי לקצת אינטימיות, והיא לא חייבת להיות פיזית. במצב הלחוץ שבו אני נמצא כרגע, אני צריך רק את ההרגשה הזו של הקרבה, שמאוד חסרה כרגע. כל הלחץ הזה, הציפיות והפחדים מתנקזים אל אותן נקודות קבועות שיודעות מתי לפעול ולהשפיע. זה מכה רגע לפני שאני הולך לישון, ובדקות הראשונות אחרי שאני קם בבוקר ולפני שאני מספיק לצאת מהמיטה (ובתקופת מבחנים אין את הלחץ הזה של לקום כי תיכף מתחיל שיעור). לוקח זמן לצאת מזה, ללבוש את השריון ולצאת לעוד יום ארוך של לימודים ומאבקים. פשוט אין ברירה אחרת.

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע

 

21 4/2008		עת ללחום ועת להיבחן
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי

כבר יותר משבוע עבר מאז שהסמסטר נגמר, ורק עכשיו אני נזכר לשבת ולכתוב משהו על זה. גם ככה השבוע האחרון היה עמוס למדי, עם מבחן בהתחלה (כנראה הולך לשבור שיא עם הציון ולשם שינוי חיובי, ואין דרך טובה מזו להתחיל את תקופת המבחנים), ניסיון לחלק את הזמן שאחר כך בשביל ללמוד לשאר המבחנים, הרמת כוסית בעבודה, ארוחת צהריים קטנה משותפת, ישיבה על הבלגן הטכניוני הבא ונסיעה הביתה אל תוך כל הבלגן של החג. בין כל זה אני עוד צריך להזכיר לעצמי שמדובר עכשיו בתקופת מבחנים, מן העמוסות והבלתי אפשריות שידעתי, וצריך להתארגן אליה בהתאם. הסידור הבלתי אפשרי של המבחנים שלי (3 בשבוע האחרון) גרם לי להתחיל ללמוד אליהם כבר עכשיו בלי לדעת אם אני מתכוון לגשת לאחד מהמבחנים בדרך בגלל חוסר בזמן. השבוע הזה שאין בו מבחנים בגלל חול המועד היה אמור להיות מנוצל לכמה רגעי אוויר אחרי הסמסטר המתיש בבית, אבל גם כאן אני די חייב ללמוד ובבית זו משימה כמעט בלתי אפשרית. מצד שני, אני לא הולך לחזור הביתה לפחות עד תחילת הסמסטר הבא ולכן צריך לשאוף ולאגור מספיק אוויר מהמרכז לפני שמצפינים שוב, מה שהופך את הכל להרבה יותר מתוסבך. אני מוצא את עצמי מצליח להכריח את עצמי ללמוד עד שעות שפעם זה היה כבר בלתי אפשרי בשבילי, הכל למען ההספק הפרטי. כל שעה עכשיו היא שעה לתרגול של החומר אחר כך, ועוד שעה להספיק ולסדר לעצמי הכל בראש לפני שאני ממש אצטרך את זה.

הסמסטר החמישי היה ללא ספק הקשה ביותר עד עכשיו. בלי להתייחס לעובדה שהוא התחיל לו אי שם באוקטובר ונגמר ממש לפני שבוע (ובלי להזכיר את התפקיד שנטלתי על עצמי), העומס המטורף שהוטל על הסטודנטים ברגע שהשביתה נגמרה היה ברמות ממש לא אנושיות. לא מספיק שקיצצו את הסמסטר, הצליחו לדחוס הכל לתוך 12 שבועות במטרה לשמור על אותה רמה, ולמרצים לא היה ממש אכפת שהם דוחפים את הסטודנטים אל תהום האי-הבנה. יותר מדי פעמים שמעתי במהלך הסמסטר הזה מרצים שטוענים שהסטודנטים רק מנסים לסחוט עוד ועוד מכל ה"הטבות" שאחרי השביתה, ושיגידו תודה שהם בכלל לומדים ולא ביטלו להם את הסמסטר. אם הייתי יודע שזה המצב, אולי הייתי משנה את דעתי אי שם בינואר, אבל זה המצב כרגע ואחורה אי אפשר לחזור.
בשבוע האחרון של הסמסטר הייתי עסוק בלכבות שריפות שקשורות בעיקר בתרגילי בית שגולשים מעבר לסיום הסמסטר. היו לא מעט צוותי קורסים שהחליטו לצפצף על כל ההחלטות בעניין ונתנו לתרגילים שלהם לגלוש חופשי אל תוך תקופת המבחנים, כאילו הסטודנטים לא צריכים ללמוד למבחנים. ברוב המקרים זה נבע מתכנון לקוי ביותר של תקופות הזמן שניתנו לכל תרגיל בית (היה מקרה שבו תרגיל ניתן שבוע וחצי לפני סוף הסמסטר, כשזה שלפניו הוגש אי שם בתחילת מרץ) או סתם מתוך רצון לצאת ידי חובה ולתרץ שלא ממש חייבים להגיש (צריך להגיש 8 מ-9, אבל לכו תדעו אם מישהו ויתר על אחד בדרך או רוצה לשפר את הציון שלו). ברוב המקרים המערכת גילתה התחשבות, אבל תמיד חייבים להיות היוצאים מן הכלל בהתנהגות אטומה וחסרת התחשבות. המקרים האלו מסוגלים להתיש אותי ובעיקר לייאש, כי לא משנה מה אני עושה דברים לא תמיד מצליחים להגיע לפתרון הכללי והטוב.

המקרה הכי קשה של השבוע הגיע בדמות קורס מסוים, שהיה אחד הבעייתיים בסמסטר האחרון. מדובר בכלל בקורס בחירה פקולטי (ולכן קטן מאוד) שכבר מהרגע הראשון עשה בעיות, בעיקר עם תאריך המבחן. אחרי מאבקים הצלחתי להגיע לאיזשהו הסדר עם הכיתה ועם המרצה והמתרגל, רק כדי לגלות שמעבר למה שעשיתי, שום דבר אחר לא נעשה מהבחינה של סגירת כל הפרטים הקטנים (כי מבחינתם זו האחריות שלי ולא שלהם) ואז שוב הייתי צריך להתרוצץ. מפה לשם הצטברו אצלי לא מעט תלונות על צוות הקורס שלא יכולתי להתעלם מהן, והעברתי אותן הלאה וזה גרם לכך שהמתרגל בקורס לא יהיה מרצה בקורס אחר בסמסטר הבא. השבוע הדברים הגיעו ממש לכדי פיצוץ ועצבים, אחרי שאותו מתרגל הטיל עליי למצוא תאריך למועד ב' (שעליו כבר דיברתי איתו ועם המרצה עוד בפברואר) והיה נדמה שהוא רומז שאני אדאג לכל העניינים. זה כבר ממש הרתיח אותי, וזה גרם לכתיבה של מכתב זועם במיוחד (יחד עם תלונה על תרגיל בית בתוך תקופת המבחנים). בתגובה קיבלתי מיילים זועמים מהמרצה והמתרגל עם האשמות שונות והרבה כעס עליי ועל הסטודנטים בקורס. אז מזל טוב, זכיתי לתאקל הרציני הראשון שלי עם מרצה במסגרת התפקיד, וזה קצת הוציא אותי מאיפוס. זה לא כל כך נעים לחטוף ככה, במיוחד כשאני יודע שהצדק איתי ברוב המקרים. זה רק מראה לי כמה יש אנשים אטומים במערכת, שלא מסתכלים מבעד לדפים שלהם ורואים מה הם מוציאים מתחת לידיים שלהם. לקח לי כמה ימים להתעשת, בשביל לכתוב תגובה לדברים שלהם (המתרגל השווה את הסטודנטים בקורס לאנס קצב, שחתם על עסקה וחזר בו אחרי שהוא נהנה ממנה), ולא ממש אכפת לי שהם קיבלו מגילה (הם רגילים אחרי הקריאה של ההגדה) יחד עם כל הטענות והמענות שיש לי. זה פשוט מתיש העניין הזה.

נכון שזה קשה, זה מתיש ומעצבן, אבל אחרי שסיימתי לכתוב את המייל ולחצתי על send, הבנתי שוב מה אני עושה כאן. אני בסך הכל רוצה לגרום לסטודנטים להתרכז אך ורק בלימודים שלהם, בלי מאבקים מיותרים ובלי בלגנים. הם באו לכאן בשביל ללמוד ולא בשביל לריב עם מרצים, וכל מקרה שאני מצליח לפתור נותן לי הרגשה טובה ודלק להמשיך. אז נכון שצריך להיאבק, אבל רק ככה אני אצליח לגרום למצב להשתפר, אפילו בפקולטת הרשע.

ויש עוד הרבה לכתוב, ואולי אפשר לנצל את התקופה הזאת, למרות הלחץ שיש בה, בשביל לכתוב יותר על הכל. זה מה שטוב בתקופת מבחנים, אפשר לארגן את הזמן כמו שצריך ולחיות את החיים בדיוק כמו שרוצים, בלי מגבלות (אולי פרט לזמן המבחן עצמו). בהצלחה למי שנבחן עכשיו וחג שמח.

שמור   בטל

6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/5/2008 14:04

 

4 4/2008		אפריל 08: איש על הירח
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור, פתיחת חודש

הוא נמצא לו אי שם למעלה, מסתכל על כולם מהצד, מנסה להתקרב אבל תמיד יש מרחק, מתייאש וחוזר לפינה שלו רק בשביל לצבור עוד קצת כוח ולנסות שוב אבל עם פחות אמונה.
עומד לו שם בצד ומנסה להבין כל פעם מחדש איפה הוא לא בסדר (כי לא יכול להיות שהעולם תמיד עקום), איפה הטעויות ואיפה אפשר לתקן, אבל כנראה חוזר שוב ושוב על אותו דבר ולא מצליח לצאת מאותה נקודה.
רוצה קצת קרבה, קצת חום, קצת ליטוף, חיוך או חיבוק, משהו שיגרום לו להאמין יותר בעצמו וביכולות שלו. במיוחד עכשיו שקשה, שכל יום הוא שדה קרב של ממש, של רצון להוכחה עצמית, של מאבק אימתני בתחושה החריפה של הכישלון.
כי מה בסך הכל צריך? מה בסך הכל הוא צריך לבקש? לרדת קצת למטה, לא להרגיש שונה, לדעת שהוא יכול להתקרב בלי לחשוש, בלי שזה יפריע למישהו, בלי שהוא יירתע ויברח. הוא אפילו לא רוצה את מה שכולם מסביב מדברים עליו, הוא יסתפק במועט, רק בתחושה, בהרגשה, בלי יותר מדי בלגן מסביב.
זה כבר נהיה יותר מדי מסובך, במקום להיות הדבר הכי פשוט. מה שנראה טריוויאלי, הופך לבלתי אפשרי, עד שנתקעים במעגל שאין ממנו יציאה. זה הופך פעולות פשוטות, נטולות אינטרסים, למשהו שהרבה יותר קשה להתמודד איתו.

אז הוא נשאר שם למעלה, נלחם מלחמות לא לו, ואפילו מצליח בהן וקוצר שבחים. אבל התחושות האלו, תחושת ההוכחה ותחושת הכישלון, הן רודפות אחריו לכל מקום, מונעות ממנו להתבשם ולהרגיש טוב עם עצמו. תמיד יהיו עוד מאבקים, תמיד יהיה משהו שצריך לפתור, תמיד יש סיכוי לפשל ולהתאכזב. הוא לא ממש חושב שהוא מוצלח כמו שמכנים אותו שם למעלה. הוא פשוט חושב שיש כאלו שעושים יותר ממנו, שעושים עבודה הרבה יותר טובה, שבשבילם זה פשוט מה שבשבילו זו משימה לא פשוטה (כמו שיחה קטנה או לעמוד מול אנשים ולהביע דעה).
ודווקא ברגעים האלו, כשצריך גב, מגלים שאין ממנו יותר מדי. בגלל שהוא נמצא שם למעלה, החיים למטה ממשיכים כרגיל ורק אם גורמים למישהו שם להעיף מבט למעלה, הוא יסתכל וישאל מה קורה. לרוב הם פשוט יקראו לו, יבקשו ממנו משהו, ירצו קצת גב, קצת כתף לשים עליה את הראש ויחזרו למטה ברגע שרק אפשר, כי מה כבר יש לעשות על הירח. יש כאלו שיפנו מבט ויבואו להקשיב, אבל כמה כבר אפשר להסתמך עליהם? כמה כבר הם יהיו מוכנים לעצור ולשמוע? החיים שלהם ממשיכים והם לא צריכים עוד משהו על הגב לדאוג לו.

והוא ממשיך, כי אין ברירה אלא להמשיך. אין ברירה כי העבודה צריכה להתבצע והאחריות מחייבת אותו לעשות אותה. הוא ממשיך כי הוא לא מסוגל לוותר, ולמרות שזה נעשה קשה יותר לחשוב על זה, הוא עדיין חושב שיום אחד תגיע חללית ותיקח אותו מהירח או שתגרום לירח להיות מקום קצת פחות מבודד.

זה היה חודש קשה למדי, שכולו מרוץ אינסופי אחרי הזמן והלימודים, כשבקושי היה אפשר לנשום ולהרגיש חי. נותר רק להתגעגע לתקופה שבה היה שקט, בלי מאבקים ובלגנים, עם ימים ארוכים של חוסר מעש. העובדה שנשאר עוד שבוע אחד לסיום הסמסטר לא ממש מנחמת, כי בסוף כל סמסטר מגיעים מבחנים.
זה היה חודש של שתי סגירות מעגל. אחת קטנה, שבדיעבד כמעט ולא הורגשה, אפילו די נטולת אכזבה. הייתה אחת גדולה ומשמעותית, כזאת שסגרה סופית סיפור ישן באיחור רב, וגרמה לי להשאיר מאחור דרך הסתכלות מסוימת על אותו בן אדם. זה משהו שהיה צריך שיקרה כבר מזמן, כי מגיע הרגע בו צריך להשאיר את אותם אינטרסים מאחור, ולראות דברים בצורה הכי פשוטה שיש, בן אדם מול בן אדם.
וזה הולך להיות חודש עוד יותר קשה. שבוע אחרון של סמסטר מופרע, עם הלחץ לסיים הכל בזמן, וכבר ביום ראשון הבא מבחן ראשון כשאין ממש זמן להתכונן אליו. עבודה שצריך להגיש מתישהו עם שותפה שלא סגורה על עצמה ועושה קולות של פרישה והרצון העצום להגיע לנקודה שאני מחכה לה כבר 5 סמסטרים ולהוריד את הנטל הזה מהגב. בזה אני צריך להתעסק עכשיו, לנתק את עצמי מענייני הלבנה.

ואחרי פוסט מספיק מורכב, צריך ללכת עם טעם טוב בפה, עם משהו שלא משנה מה, תמיד גורם לעצור באותו רגע, להתמכר לצלילים, להרגיש הרבה יותר טוב ולחייך. 5 דקות של עונג צרוף.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-5/4/2008 12:18