מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

24 6/2006		כל הפחדים כולם [שרביט פחד]
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, יוצא אל האור

הבורג החליט להוציא מהנפטלין את השרביטים ולהפיץ אותם שוב לכל עבר, אז קיבלתי אחד. שרביט פחד. 3 פחדים, 3 בלוגים להעביר את השאר אליהם. נשמע פשוט? אז זהו, שלא (סיבה מספיק טובה למה זה התעכב עד עכשיו...).

כאב – לא מבין את כל אלה שנהנים להכאיב לעצמם, או מסוגלים למתוח לעצמם את גבולות הכאב שלהם. אני נרתע מהכאב הכי קטן, בעיקר מהפיזיים, אבל לא רק. זה מתבטא בצורה של פחד ממחטים (ביום חמישי שעבר ממש הכרחתי את עצמי ללכת לתרום דם, בסוף תרמתי עבור מישהו שצריך מנות דם לניתוח), פחד קל מגבהים, בעיקר כאלו שאפשר לקפוץ מהם, ואפילו יחף אני בקושי הולך (לא כמו כל הקיבוצניקים והמושבניקים למיניהם שמתהלכים יחפים בכל מקום). ואולי זה גם משפיע על ההימנעות מלעשות משהו אחר בחיים שלי, מתחמק מדברים שיכולים להביא לכאב לב (מצד שני, אחת ששברה לי את הלב היא היום אחת החברות היותר טובות שלי...).

פחד במה – למרות שהרצון הזה תמיד נמצא לו בפנים, אני תמיד מעדיף לא לעמוד מתחת לאור הזרקורים, ואם כן, אז לפחות בסביבה מוכרת ושאני יכול לסמוך עליה. בדרך כלל אני האחד שנמצא לו בצל מאחורה, לא תמיד מתערב, לא תמיד פותח את הפה. בדרך כלל אני לא זה שיוזם דברים עם אנשים חדשים ונשאר בצד ואוכל את הלב ובעיקר כועס על עצמי בגלל זה. לא תמיד נוח לי עם העובדה שכל העיניים אז ננעצות בי, מסתכלות בי, חושבות עליי דברים. איך כל זה מסתדר עם העובדה שכבר למעלה מ-3 שנים אני מתפעל ומתחזק בלוג (זה הפוסט ה-328...) ואני כותב בו על דברים שהם מאוד אישיים לי? האמת, שהרבה יותר קל לי להתבטא באמצעות מקלדת מאשר עם מילים אמיתיות, וכמובן שגם המסכה של הכינוי עוזרת (אם כי לא קשה למצוא פרטים ואני לא משתדל לטשטש עקבות, כבר לא אכפת לי). כבר יצא לי לדבר לא מעט עם אנשים שהגיעו לבלוג בתוכנות מסרים מידיים ואפילו עם כמה נפגשתי. במקרה אחד זה יצא מגבולות המחשב ועבר לחיים האמיתיים שבחוץ בצורה שכל פעם מפתיעה אותי מחדש מה יש לי ביד (חברות אמיתית). במקרים אחרים, זה התפתח לכדי שיחות ארוכות ומעניינות עם אנשים חדשים שתמיד נחמד להכיר, ויש לא מעט מקרים של אנשים שהקפיצו לי פעם או פעמיים חלון ומאז נעלמו וגרמו לי לחשוב אם אני עד כדי כך משעמם ולא מעניין מחוץ לבלוג (בסך הכל, זה אותו אדם שכותב הכל, ואם אני באמת כזה, אז חבל על הזמן שלי ושלהם). בסופו של דבר, אני כמעט ולא פונה לאנשים בחוץ. כמעט כולם הם אלה שפונים אליי ואז מתחילה שיחה ולומדים להכיר את הצד השני קצת יותר טוב מהמילים שנשפכות פה ושם.

להתאכזב ולאכזב – כאחד שהמוצא שלו פולני (חצי!) אין דבר יותר גרוע מהתחושה שאכזבתי מישהו, במיוחד את האנשים שקרובים וחשובים לי. אני משתדל לענות לכל מי שפונה אליו, לא משנה כמה עסוק אני (רק אם זה באמת מפריע אני אומר), משתדל לעזור כשצריך ובכלל מנסה להיות החבר הכי טוב שאני יכול לחברים הקרובים שלי, בכל צורה שהיא. אפילו אם זה אומר שאני צריך לפנות זמן מיוחד להקשיב לצרות ולנדב את הדעה שלי לעניין. אין יותר גרוע מהתחושה שלא יכולתי להיות שם בשביל מישהו יקר שהיה צריך אותי, שרצה להיות איתי ברגע מסוים. בסופו של דבר חברים חשובים מהרבה דברים בחיים.

מעבר לזה, אני הכי מפחד לאכזב את עצמי, לא לעמוד בציפיות שהצבתי לעצמי כמו לימודים, מציאת המקום שלי בחיים ואפילו מציאת אהבה. הרבה פעמים אני מנסה לגרום לעצמי לא לפתח ציפיות לגבי שום דבר, כי בסופו של דבר רק מתאכזבים מזה וזה פשוט קשה. יש לא מעט דברים שאני במודע מונע מעצמי כי פשוט אני לא רוצה להרגיש את תחושת ההחמצה הזאת בסוף, וזה משגע אותי, כי בסופו של דבר אני מרגיש שאני מונע מעצמי לא מעט דברים, וגם זו אכזבה לא קטנה מעצמי, שיכולתי לעשות הרבה דברים אחרים.

אז מי יקבל את השרביט עכשיו? הייתי נותן למקליין, אבל הוא כבר מזמן לא כותב, אז במקומו יקבלו:

• סימפוני שמכירה את הפחדים שלי יותר טוב מכל אחד אחר (ואני לא רוצה לקבל מחר טלפון נזעם מהדרום...) (את כותבת כשאת מגיעה הביתה, הבנת? לא בשמירה! קשה לתקתק את זה בסלולרי, ויותר קשה לערוך אחר כך...)
• מישהי, הביולוגית מירושלים,  שחלקה איתי לא מעט מהפחדים האקדמאים שמשותפים לשנינו,
• ויובל, שכמו כולם, מחפשת גם כן את המקום שלה עכשיו.

בהצלחה עם ההתמודדות עם הפחדים...

 

"אל תפחד מהפחד

הפחד הוא רגע

זה רגע בין לילה ליום

הפחד הוא שער..."

[אביתר בנאי – מתנות]

---

 Notes to self

1. בעקבות שפע התלונות מהפוסט שעבר, מצורפת בזאת אות בפונט גדול יותר: א
2. בחודש הבא הולך להיות לי חדר לבד לבד במעונות, ממש סוויטה משלי. מה אני הולך לעשות עם זה? ללמוד...

שמור   בטל

56 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     3 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-29/6/2006 17:24

 

30 5/2006		שיער
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

אמא שלי תמיד מספרת, שקצת אחרי שנולדתי, עוד בבית החולים, היא הייתה מסוגלת לזהות את התינוק הקטן שלה מבין כל התינוקות שישנו להם בשלווה במחלקת יולדות של תל השומר. הבן הבכור שלה נולד "מסומן". יש לו כתם לידה לבן בשיער.

קצת יותר מ-23 שנים הוא שם למעלה. מסתתר לו מהעיניים שלי (לפעמים אני מסוגל לראות חלקים ממנו במראה) אבל כל שאר העולם זוכה להעיף בו מבט. זה יכול לנוע ממבטים מוזרים, שאלות סקרניות והיו גם כאלו שצחקו על זה. הכל כבר שמעתי עליו: שעברתי ליד אתר בנייה ושפכו עליי סיד מלמעלה, שאני זקן, שציפור חרבנה עליי ומה לא. היו אחרים שהיו יצירתיים ואמרו לי שכדאי לי להאריך אותו ואז שיהיו לי ממש גוונים בשיער (רק שזה לא מסתדר עם התלתלים שיש לי). זה כל כך מעצבן לשמוע שוב ושוב את השאלה הזאת מה יש לי בשיער, כאילו אני איזה פריק שואו להמונים.

ובכל זאת, הוא עדיין שם. מעולם לא היו לי מחשבות להעלים אותו, לצבוע אותו. הוא מה שמייחד אותי, הסימן הפרטי שלי. כמה שאני לא אוהב ששואלים אותי, אני לא מתכוון להעלים אותו והוא שם בשביל להישאר. מצד שני, אני לא מתכוון להבליט אותו ושיער ארוך ממש לא בא בחשבון. חוץ מזה שאני לא אוהב כל כך להסתרק (כמה ילדותי מצידי...) ככה שאני מעדיף אותו קצר, קצוץ ונחמד.

ביום חמישי האחרון, אחרי שנתתי לו לגדול קצת יותר מהרגיל עד לרמה שהיה נראה כאילו גדלה לי כבשה על הראש, הלכתי והשארתי את רובו על רצפת המספרה שלי, זו שאני מסתפר שם כבר יותר מ-16 שנים, אצל הספר שלי שיודע שכל פעם אני אגיע והוא יקצץ אותו למינימום האפשרי (והסביר כמובן). עכשיו קצת יותר נחמד על הפדחת, אוורירית יותר, דוקרנית יותר, עם כתם לבן עליו. אם תראו אותו, אל תשכחו להגיד לו שלום...

שמור   בטל

17 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-7/6/2006 16:43

 

4 5/2006		עוד חוזר הניגון: פוסט פתיחת החודש [מאי 2006]
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

ממש בתיאום מושלם עם מוצאי חג העצמאות, התחלתי את היציאה שלי לעצמאות הפרטית שלי. מתחיל לחיות קראתי לזה, יוצא אל האור. הגיע הזמן לנסות דברים חדשים במקום לשבת בבית ולהירקב מול המסך המרצד של המחשב וים שיעורי הבית (טוב, אלה לא נעלמו, מחר צריך לחזור אליהם...).

לפני כמה ימים הוצע לי לבוא הערב לסוג של ערב שירה בציבור. כן, נשמע קצת מופרע וכל כך לא אני, אבל משהו דחף אותי דווקא ללכת. צריך לשבור את השגרה הזאת מדי פעם וזה בדיוק מה שהייתי צריך. שילוב של מוזיקה ישראלית טובה אי שם בחוץ גרם לי לקחת את עצמי החוצה ולנסוע לכיוון.

הגעתי לשם קצת אחרי שהכל התחיל. למצוא את המקום לא היה קשה במיוחד, רק מוזר שתקעו אותו ליד כלא (אולי לזרוק לשם את כל מי שמזייף?) לאט לאט התחילה הרחבה להתמלא וממול כבר עמדו להם שני המארגנים של הערב והפעילו את כולם בשירה יחד עם המילים שהוקרנו על מסך באירוע. לקח לי קצת זמן להתחיל לשיר (גם ככה לא שומעים את הקול שלי, אולי עדיף...), להזיז קצת את עצמי עם המוזיקה כשהיא הקפיצה, לשתות קצת יין שחילקו שם וליהנות. כן, אפילו זה קרה בסוף.

אחרי שהם גמרו לשיר, הם קיפלו את הציוד והתחילו במסיבה עברית, כלומר מוזיקה ישראלית להקפיץ את האנשים. כאן כבר החלטתי שמיציתי עם העסק. כנראה אני עוד לא מסוגל להתמודד עם הכל בבת אחת. עוד לא מצאתי את הדרך להעביר את המוזיקה מהראש ומהלב לכיוון הרגליים, להתחיל לקפוץ ולרקוד. עוד לא שברתי את המחסום הזה, שמונע מהראש שלי להגיד לרגליים שלי ובעצם לכל שאר הגוף להתחיל לקפוץ, להתחיל לרקוד. זה מתסכל, זה מרגיז אבל זה יבוא בסוף. בתור אחד שמאוד אוהב מוזיקה (בעיקר חומר מקומי) ולא יכול בלעדיה (אפילו עכשיו, בזמן הכתיבה, מתנגנים להם שירים טובים באוזניים), אני אצליח בסוף להבין גם את זה.

ולזאת שבגללה הייתי שם אני רוצה להגיד שאני שהיה מאוד נחמד וטוב שהצלחת לשכנע אותי (די בקלות האמת) להגיע. מצטער שנעלמתי בסוף, אבל בטח הבנת כבר למה (ואם לא, אז אני כבר אסביר לך בצורה יותר מפורטת). אני גם אשמח לעוד פעם אחת כזאת, מתי שייצא.

אז נכון שאי אפשר להשיג הכל בבת אחת, ויכול להיות שבסופו של דבר יש איזו תחושה קטנה של החמצה (נו טוב, תמיד זה ככה...), אבל אני חושב שאני בכיוון הנכון. החיים מתחילים להתארגן להם מחדש...

 

"קח אותו לאט את הזמן

העולם עוד יחכה בחוץ

אתה עוד תגלה את העולם

אם תרצה או לא תרצה

יש עוד זמן להשתנות

מן הקצה אל הקצה"

שמור   בטל

14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-21/5/2006 14:58