מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

19 7/2009		דה ז’וו
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

ושוב שבת בבוקר, ושוב הודעה קצרה על מוות, ושוב סידורים של איך להגיע ומה עושים, ולכתוב מייל (למרות שהפעם רק ייעצתי מה לכתוב), ושוב ללכת לישון ולדעת שמחר צריך לנסוע למרכז לכמה שעות להלוויה.
אבא של אחד מהנציגים בוועד נפטר ביום שישי. עוד לא הספקתי לדבר איתו, לשאול מה קורה איתו. לא שאפשר לשאול ולהבין מישהו במצב הזה. הוא בן אדם טוב, חבר, אחד שבאמת אפשר לסמוך עליו שייתן יד, שייקח על עצמו דברים ויעשה אותם על הצד הטוב ביותר. לא יצא לי להיתקל בהרבה אנשים כאלו. אני לא יודע אפילו איך אני יכול לעזור לו עכשיו.
אז מחר צריך לקום בבוקר, לנסות ללמוד קצת (לא שיהיה לי יותר מדי ראש לזה, בדיוק כמו היום), ואז לנסוע דרומה, ואז שוב לחזור לשגרה הזו של המבחנים. לך תלמד ככה.

לא יודע מה קורה מסביבי השנה, יותר מדי מוות. ואולי הדבר שהכי לא מובן לי שמכל הסיפורים האלו, ההלוויה היחידה שלא הלכתי אליה היא זו שהכי אישית, שהכי קרובה אליי.

לא רציתי שזה יהיה הפוסט ה-500 שלי, אבל ככה יצא. שה-500 פוסטים הבאים יהיו הרבה יותר טובים.

שמור   בטל

3 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של suki da yo ב-19/7/2009 15:26

 

1 6/2009		יוני 2009: יוצא למסע
		תגיות: יומן מסע, מסעותיי עם עצמי, פולין 2009, פתיחת חודש

התיק כבר ארוז, הבגדים מקופלים ומסודרים, המוזיקה טעונה בנגן, הסיפורים של סבא וסבתא מסודרים בתוך השמרדפים שלהם והדרכון איפה הוא? אוקיי, הוא בתיק הקטן. אפשר לצאת לשדה.
היו לי מספיק הזדמנויות לצאת למסע מהסוג הזה, אבל הפעם החלטתי שאני חייב את זה לעצמי. מספיק חייב בשביל לעזוב את הלימודים לשבוע בלי לדעת את ההשפעה שיהיה למסע הזה עליי אחר כך. אפילו שקלתי להיות ראש המשלחת אבל ויתרתי בסוף. אני יכול לתרץ את זה בסיבות טכניות אבל כנראה שמסע כזה צריך להיעשות בלי שום דבר אחר על הראש, גם אם מדובר ב-13 אנשים נוספים, גם אם הם מהטובים שניתן למצוא (והם אכן כאלו).
אולי בגלל זה קשה לי להגדיר מה אני מצפה מהנסיעה הזו. זו הייתה החלטה של רגע, של אני נוסע וזהו ועם כל השאר נתמודד אחר כך. כמעט ולא התלבטתי בעניין ובקושי התייעצתי עם אנשים אחרים בעניין (פרט לסימפ וענת), פשוט לנסוע, וזו לא החלטה פשוטה כל כך. אני יכול לדבר, בדיוק כמו בראיון הקבלה, שאני רוצה לנסוע כדי ללמוד ולהבין איך ולמה זה קרה, להתחקות אחרי חלק מהשורשים שלי ולחזור אחר כך ולנסות להסביר לאחרים את כל זה. יש לי סלידה גדולה מכל השימוש במונחים שקשורים לשואה, מתופעות של שנאה כלפי האחר מכל סיבה שהיא, ואולי דרך המסע תהיה לי דרך טובה יותר להסביר את דעתי.
אבל כנראה מילת המפתח בשבילי היא התמודדות. התמודדות עם המראות הקשים, הסיפורים, הדבר הבלתי נתפס שמחכה שם. בשנתיים האחרונות אני מאתגר את עצמי להתמודד עם דברים שאני מפחד מהם, במטרה להשתנות, להשתפר, להיות בן אדם טוב יותר, להפסיק להסתגר בתוך החומות שלי. זו עוד אבן דרך אחרי התפקיד שמילאתי וכל מה שנלווה אליו.
אני עדיין רוצה להבין את עצמי וללמוד, רוצה להיות חלק ממשהו, לחוות דברים שלא יצא לי לחוות וכנראה שגם לא ייצא בעתיד. קשה לקרוא למסע כזה חוויתי, אבל זו המטרה שלי בסופו של דבר. להבין, ללמוד, לכעוס, לבכות, לצחוק, לתמוך, ליהנות, להיות עם כולם ולהיות גם קצת עם עצמי. להיות הכי טוב שרק אפשר להיות, בתנאים האלו, ולא לוותר.
אני לא ידוע איך אני אחזור משם, אבל ההתרגשות, הציפייה והרצון לנסוע כבר מוכיחים שזה שווה את זה. נתראה עוד שבוע וחצי.

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע

 

26 5/2009		יום עיון
		תגיות: פולין 2009, יומן מסע, מסעותיי עם עצמי

בסיכומו של היום הארוך שעברנו אתמול (ראשון), נפל האסימון שנוסעים, שאת כל מה שראינו עד עכשיו בתמונות וסרטים, נראה גם במציאות. גם נפגשנו עם שאר המשלחת (וגיליתי שיוצאת גם מישהי מהכיתה שלי, עוד דבר להתמודד איתו) וקיבלנו את כל הפרטים, אבל זה רק החלק הקטן של יום העיון ביד ושם.
הייתי פעם אחת ביד ושם, בטירונות, אבל אי אפשר לקרוא לזה ביקור. הקבוצה שלי הגיעה אחרונה למקום כי היינו צריכים להביא את האוכל ופספסנו את רוב הסיור. מאז חידשו את המקום ושינו אותו, ככה שאפשר לקרוא לזה הפעם הראשונה שלי שם. אין ספק שהשקיעו המון מחשבה ותכנון במקום עד לרמת הפרטים הקטנים. נכנסים אל מבנה מבטון חשוף ומתחילים מנקודת הפתיחה שמציגה את היהדות שלפני, עוברים בתוך המנסרה הענקית דרך ההר אל היציאה, כשבדרך יש נקודות שבר שמכריחות לפנות לצדדים לחדרים שמתקדמים כרונולוגית ככל שגדלה הזוועה בלי יכולת לחזור אחורה, בלי אפשרות להימלט מהגורל שמחכה בהמשך. בצורה הכי אותנטית וישירה בועטים פנימה את כל הסיפור בלי להחמיץ אף פרט, כולל הסתכלות לרוע בעיניים. הסיפור ממשיך עד נקודת השחרור והרצון ליצור מולדת. שם היה את אחד הקטעים שאותי ריגשו במיוחד, כשמקהלת ילדים שרה את התקווה בקטע וידאו מתחילת שנות השלושים (המדריכה ציינה ש90%- מהם נרצחו אחר כך). משם יוצאים אל מחוץ לבטון החשוף אל הנוף עוצר הנשימה של הרי ירושלים, כאילו אומר הגענו הביתה, שרדנו.
אחר כך הייתה הרצאה מאוד מרגשת של אחד המדריכים שדיבר על המסע ואז התחלקנו לקבוצות של המסע ואחרי שהמדריך הציג את עצמו, כל אחד סיפר עם איזה תיק הוא נוסע לשם ולמה הוא נוסע. זו הייתה הנקודה הראשונה שבה נפל האסימון, שהפרידה בין עוד סיור במוזיאון, עוד הרצאה ועוד שיחה, לדבר האמיתי. להכיר את כולם, להבין מה הולך לקרות עוד שבוע ולעכל את זה.
זה יושב עכשיו איפשהו באמצע המוח וכל הזמן גורם לי לחשוב על זה. בין השיעורים, הנסיעות, החתונה של הבן דוד הערב, הגמר מחרתיים והחג בסוף השבוע, אני יודע שמדי פעם אני אעצור רגע ואחשוב לעצמי למה אני עושה את זה, מה אני חושב שיהיה שם ואיך אני חושב שאני אחזור משם. בשבילי המסע הזה כבר התחיל.

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע