לבש לבן
מאז אמצע דצמבר, עירנו התחפשה לשבדיה: במקום חורף של סביבות האפס, גשמים מתחלפים בשמיים כחולים ומדי פעם איזה שלג קל, נידונו למחזור אכזרי של סופות שלג ושל ימים אפורים וקרים שבהם הלבן-לבן הפך בהדרגה לבוץ חום-מגעיל וכל נסיעה באופניים היתה למסע הרפתקאות.

לפחות זה יפה:





(גדת נהר המיין, פרנקפורט, יום א')





(החצר האחורית שלנו, אתמול בבוקר)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/1/2010 00:06, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-28/1/2010 16:31

---

מסביב לחומה
היום, התשעה בנובמבר, חוגגים בגרמניה 20 שנה לנפילת חומת ברלין. ויש לי כמה דברים להגיד על זה, מכל מיני כיוונים. אז סידרתי אותם קצת (קוהרנטיות זה אולי פאסה, אבל לאחרונה יש לי מצב-רוח לרטרו).

א': עוד לבנה בחומה
לפני כמה ימים שמעתי ברדיו על מפגיני שמאל שיצאו 'לרגל האירוע' להפגין מול גדר ההפרדה. וזה הזכיר לי טיעון ישן של מסבירים ישראלים בארצות דוברות אנגלית, הכורך את הטיעונים נגד הגדר בדו-משמעות של המילה האנגלית Wall. שהרי wall באנגלית הוא גם חומה (כמו בברלין או בסין) וגם סתם קיר בבית. ומההבדל הזה נובעים עוד הבדלים, שטומנים פחים נסתרים למתרגמים. כך למשל, באנגלית לעיר עתיקה תמיד יהיו city walls ברבים ולא ביחיד. זה נובע ממטאפורת הקירות: קיר אחד חוצץ בין שני צדדים, אבל צריך 'קירות' כדי להקיף מקום מכל הכיוונים (וזה ההבדל בין ה-Berlin Wall וה-Great Wall of China לבין Walls of Jerusalem). ואילו בעברית (וגם בגרמנית) יש מילה מיוחדת למושג, ולכן אין צורך בצורת הרבים ואומרים 'חומת ירושלים' (או Jerusalem Stadtmauer) - אם כי יש לציין כי צורת ה'חומות' גם תקנית, ומשמשת לא מעט בעברית ציורית ('על חומותייך עיר דוד', 'ירושלים שמחוץ לחומות'). לקח לי קצת זמן להבין שאת the city wall צריך לתרגם כ'חומת העיר' (ולא 'חומות'), אלא אם יש לעיר כמה חומות מכמה תקופות שונות, או חומה פנימית וחיצונית (וזו אגב יכולה להיות הסיבה שבגלל מדברים לפעמים על 'חומות ירושלים').
הקו המטאפורי הדק בין הקיר לחומה, אגב, בולט במיוחד באלבום/סרט של פינק פלויד, The Wall. הפלוידים הוורודים משתמשים בדו-משמעות של המילה: ה-wall שבונה הגיבור הוא אישי ופנימי וקרוב לנפש (כמו קיר) אבל הוא גם גבוה וחוסם ומונע מעבר (כמו חומה). ה'חומה' הזו, אגב, בנויה מלבֵנים (bricks) שמאפיינות דווקא יותר קירות של בתים בבריטניה (וגם גדרות, אבל לזה עוד נחזור).

ב': ניין אילבן
התשעה בנובמבר הוא יום נפילת החומה, אבל הוא לא החג הלאומי המציין את איחוד גרמניה - לזה מוקדש ה-3 באוקטובר, היום שבו נחתמו סופית הסכמי האיחוד. זאת מכיוון שה-9 בנובמבר כבר עמוס מדי במשמעויות בגרמניה: ב-9 בנובמבר 1848 הוצא להורג המהפכן רוברט בלום, אירוע שנחשב לסמל לכישלון מהפכות 'אביב העמים' במדינות גרמניה; ב-9 בנובמבר 1918 ויתר הקייזר וילהלם על כיסאו וגרמניה היתה לרפובליקה; ב-9 בנובמבר 1923 ניסו היטלר וחבר מרעיו להפיל את השלטון ב'פוטש במרתף הבירה'; ו-15 שנה אחר-כך, ב-9 בנובמבר 1938, חגגו הנאצים את הפוטש הכושל בפוגרום מאורגן בבתי-עסק ובבתי-כנסת יהודיים, הידוע כ'ליל הבדולח' (האירוע האחרון הוא, כמובן, הסיבה העיקרית שהיום לא נקבע כחג הלאומי הגרמני).
מה שעשוי להיראות בעיון ראשון כצירוף מקרים, הוא בעצם סדרה של אירועים הקשורים זה בזה: וילהלם בחר לוותר על כיסאו ולתת לגרמנים את השלטון העצמי שהם רצו בו יום שהיה לסמלו של המאבק האזרחי, היטלר בחר ביום השנה החמישי לרפובליקה כדי לנסות להפיל את השלטון וביום השנה ה-15 לפוטש כהזדמנות טובה לפוגרום. למעשה, צירוף המקרים היחיד (אם בכלל) הוא יום נפילת החומה, שהתרחש במובן מסוים בטעות: ההנהגה המזרח-גרמנית קיבלה החלטה לאפשר בהדרגה לתושבי המדינה לעבור את הגבול למערב החל מה-17 בנובמבר, אבל הנציג שהתראיין לתקשורת לא עודכן בלוח הזמנים, וכשנשאל מתי ההנחיות החדשות נכנסות לתוקף, אמר 'עכשיו' (והשאר היסטוריה). אפשר כמובן לטעון שעצם כינוס ההנהגה המזרח-גרמנית ב-9 בנובמבר לדון בעניין היה מכוון בגלל המטען ההיסטורי של התאריך, ובכך לשמוט לגמרי את השטיח מתחת לצירוף המקרים.
מה שכן, צירוף או לא, הגרמנים מתייחסים ברצינות לתאריך, ומכנים אותו 'שיקסאלטאג' (יום הגורל). וזה דווקא מזכיר משהו אחר: גם המסורת היהודית מתמקדת ביום אחד שבו קרו (כך נטען) כמה אירועים גורליים בתולדות העם - תשעה באב, שלפי המסורת נחרבו בו גם בית המקדש הראשון וגם השני, ויש האומרים שקרו עוד כמה אירועים דרמטיים (בהם גירוש ספרד, תום מרד בר כוכבא ועוד). גם אצל היהודים מדובר בהתמוטטות של מבנים (ובל נשכח שהשריד היחיד מבית המקדש, הכותל המערבי, נקרא באנגלית The Western Wall) אבל כאן מדובר באירועים טראגיים בלבד. והנה הקטע המוזר: אב הוא החודש האחד עשר בלוח השנה היהודי (הנוכחי) ולכן גם התשעה באב הוא היום התשיעי בחודש האחד עשר, בדיוק כמו התשעה בנובמבר.
את הפואנטה של משחק צירופי המקרים הזה אתם כבר יכולים לראות מקילומטרים, ברגע שכותבים את הכל במספרים: 9/11 הוא, כמובן, גם הדרך שבה האמריקאים כותבים את התאריך הזכיר ביותר במאה הנוכחית (עד כה), היום שבו נפלו התאומים. ולאור הצירוף המשולש, היהודי-גרמני-אמריקני הזה, אני באמת תוהה אם לצמד המספרים הזה יש איזו השפעה מאגית שגורמת לדברים ליפול ולהתמוטט.

ג': בפנים ובחוץ
ואחרי שנגענו בשותפות הגורל בין הגרמנים ליהודים בענייני ה-9/11, אפשר לחזור לשאלת החומה והגדר. לאורך ההיסטוריה נבנו חומות רבות, וכמעט תמיד היתה המטרה זהה - למנוע מגורמים שליליים להיכנס. החומה הגדולה של סין, החומה האירופית באירופה ורוב חומות הערים (כולל ירושלים) נועדו למטרה זו, ואילו חומת ברלין היתה יוצאת דופן, כי מטרתה היתה דווקא למנוע מאזרחי מזרח גרמניה לצאת ממדינתם ולא למנוע מהמערביים להיכנס. ואולי הייחוד הזה הוא הסיבה שנפילת חומת ברלין נחגגת כאירוע של שחרור, ונפילת חומות ירושליים היא יום אבל.
נשאלת השאלה, אם כך, מה עם גדר ההפרדה? האם היא מונעת כניסה או יציאה? ובכן, זה כמובן תלוי מאיזה צד מסתכלים עליה. תומכי הגדר מציינים שמטרתה להגן מכניסתם של מחבלים (גורמים שליליים) ואילו מתנגדיה רואים אותה כחונקת את הפלסטינים וסוגרת אותם במחנות (מניעת יציאה).
זה מזכיר לי בדיחה מימי התואר הראשון שלי. מהנדס, פיזיקאי ומתמטיקאי מקבלים משימה: לבנות גדר סביב עדר כבשים תוך שימוש בכמות מינימלית של עץ. המהנדס ניגש מיד לעבודה, מבצע כמה ניסיונות שגויים, ומסיים את המשימה תוך בזבוז של לא מעט עץ. הפיזיקאי עוסק מספר חודשים בחישובים של גדלי הכבשים ושטח המחייה שלהם, ובסוף בונה גדר שמתחשבת בכל הנתונים. המתמטיקאי חושב שנייה, ואז בונה גדר סביב עצמו ומגדיר את עצמו 'בחוץ'.
הרעיון של הבדיחה הוא שמתמטית ההבדל בין 'בפנים' ו'בחוץ' הוא בסך הכל עניין של הגדרה, ולאו דווקא קשור לגודל השטחים שבהם מדובר. באורח מעניין, זה עובד גם מעשית: אמרנו הרי שחומת ברלין נועדה להשאיר את המזרח-גרמנים בפנים - וזאת למרות העובדה שהיא הקיפה מכל העברים את המובלעת הקטנה של ברלין המערבית. מערב ברלין היתה קטנה בהרבה ממזרח-גרמניה שסביבה, אבל היא היתה 'בחוץ'. לגבי גדר ההפרדה, השאלה היא לא גודל השטח שנותר לפלסטינים, אלא האם הוא 'פנים' או 'חוץ' - וזה תלוי כמובן בזהות המסתכל.

(ויש עוד משהו להגיד על גדרות, אבל הוא חומק ממני כרגע ולכן יעלה כנספח, בפוסט נפרד)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/11/2009 09:48, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., אקטואליה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-11/11/2009 15:14

---

הערה קטנה על השפה בעקבות ק"ט
(נטול ספוילרים, כעיקרון)

אז אתמול בערב, כדי לחגוג את יום נישואינו, הלכנו לסרט. לא בחרנו אותו, הוא בחר אותנו (כלומר: הלכנו לסרט היחיד שהוקרן בעיר בשפת המקור). למרבה השמחה, היה זה inglorious basterds של טרנטינו, שממילא רציתי מאוד לראות.
מה שלא ידענו הוא ששפת המקור בסרט הזה היא לא ממש אנגלית, או לפחות לא כל הזמן - הסרט מתנהל בחלק ניכר מהזמן בגרמנית ובצרפתית (עם קמצוץ איטלקית), ומאחר שצפינו בו 'בשפת המקור עם כתוביות לגרמנית', פירוש הדבר היה שעברנו מאנגלית עם כתוביות לגרמנית (מובן) לצרפתית עם כתוביות בגרמנית (מובן אבל צריך לקרוא מהר) ולבסוף לגרמנית בלי תרגום (עקרונית מובן, פרט לדמויות עם מבטא מעצבן, למשל היטלר).
העובדה שהסרט היה חוויה רב-לשונית עבורנו רק הקצינה את אחד הנושאים החזקים ביותר בו - שאלת השפה. טרנטינו עשה סרט שכו-לם מדברים על כמה הוא לא-ריאליסטי ואנטי-תיעודי במכוון - ובכל זאת שבר את אחת הקונספציות הצבועות ביותר של הקולנוע האמריקני - העובדה שבסרטים אמריקניים כולם מדברים אנגלית כל הזמן, בלי שום הצדקה עלילתית.בשני הסרטים האחרונים שראינו שעסקו איכשהו במלחמת העולם השנייה ('נער קריאה' ו'התנגדות') היה יופי של תחקיר - אבל הגרמנים דיברו אנגלית במבטא גרמני, והפרטיזנים הביילורוסים דיברו אנגלית במבטא מזרח אירופי כבד. אצל טרנטינו אין דבר כזה: כשדמות מדברת בשפה מסוימת, תמיד יש לכך הצדקה עלילתית, גם אם בתחילת הסצינה נראה שאין. ולמעשה, חלק ניכר מהעלילה (בטקסט ובסאבטקסט) מתבסס על היכולת לדבר ו/או להבין שפה מסוימת מבין השלוש (וחצי) שמככבות בו.
בכלל, במקום מסוים אפשר לטעון שסרטו של טרנטינו בכלל עוסק בשפה, או למעשה במערך הסמלים המורכב שנדרש לתקשורת בין תרבויות, ולטעויות הפטאליות שעושים רבים (בפרט האמריקאים) בניסיונות התקשורת האלה. וכל זה על רקע דיון שלם בקולנוע כשפה וביכולת להגיד דברים (אילו דברים?) באמצעות הדימויים הוויזואליים על הבד.

עד כאן הרהור קצר, מעין סימן חיים. זמן-הריכוז שלי לכתיבה מצומצמם לאחרונה, אבל אני מבטיח שבזמן המתאים אכתוב כן גם על נרמול האנושות, על ביורוקרטיה גרמנית ועל מושאים ישירים. אל תיעלמו.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2009 23:58, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., טלוויזיה וקולנוע
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של צופה ב-15/11/2009 14:54

---

פוסט ישראל 2 פלוס פרפאות
אני חושב שהפוסט הקודם הוציא אותי קצת יותר מתלונן ממה שתכננתי, אז להלן השלמה קצרה: חמישה דברים שטובים בישראל (אפילו באוגוסט).

5. כביש שש (אני יודע, כאיש איכות הסביבה אני אמור להיות נגד, אבל הדרך החלקה שבה עקפנו את הפקקים בדרך מהקריות להרי ירושלים קצת שינתה את דעתי).
4. סיבוב בתי קפה בתל אביב. משום מה, דווקא בלב העיר שאמורה להיות הכי מרכזית במדינה, נופלת עלי תמיד שלווה ואני מרגיש בבית.
3. פלאפל טרי, עם טחינה וחמוצים (פלאפל יש אצלנו, אבל פרסי ומתובל אחרת, ומוגש עם יוגורט).
2. לחם עם קוטג' (אין בשום מקום אחר בעולם, ושלא יספרו לכם סיפורים).
1. שקיעה בחוף הים:





מה שאין בישראל, לעומת זאת, זו מפלגת שמאל ראויה לשמה. בזאת נזכרנו שוב ביום א', כשנערכו שוב בחירות בזארלנד, הפעם לפרלמנט המדינה (ומכאן - לנשיא המדינה). העניין העיקרי בבחירות היה התחזקותה של מפלגת השמאל החדשה, Die Linke, שהמנהיג שלה (אוסקר לה-פונטיין) מקורו אצלנו בזארלנד. המפלגה הכמעט-קומוניסטית מעוררת הרבה חרדה בקרב 'האזרחים ההגונים', החוששים שהשמאל המתון (הסוציאל-דמוקרטים) ייאלץ להקים אתה קואליציה. בתום הבחירות (שהתאפיינו באחוזי הצבעה גבוהים יחסית, כ-67%), התברר שתיקו פוליטי אינו מצב ששמור לישראל בשנות ה-80, וגם בגרמניה יש מפלגת לשון-מאזניים שתקבע מי יהיה המנצח; אבל כאן, לשון המאזניים הם הירוקים (שעבורם הצביעה אסנת), שיש להם אמנם רק שלושה מושבים מתוך 51 בפרלמנט, אבל לא הימין ולא השמאל יכולים להקים ממשלה בלעדיהם. נחמד שפעם אחת לפחות הכוח מצוי בידי המפלגה שאנחנו מסכימים אתה אידיאולוגית (-:

אסנת, אגב, הספיקה להצביע בבוקר, בדרך לתחנת הרכבת לטיול האופניים המסורתי של יום א'. מזג האוויר המושלם (21-24 מעלות ושמש), והעובדה שלא יהיו עוד הרבה ימי א' כאלה עד שהחורף ייפול עלינו, גרם לנו (טוב, אני מודה, גרם *לי*) לבחור מסלול אתגרי יחסית, עם עליות וירידות, אף על פי שרק חזרנו מהארץ ולא היינו בכושר מושלם.
היתה זו טעות. המסלול התברר כמאתגר בהרבה מכפי שנראה לפי הפרוספקט - מסתבר שעבור גרמנים, מסלול שעולה ויורד בלי הפסקה וכולל שש עליות של יותר מ-40 מ' (כולל אחת של 80 מ') נחשב מסלול 'קל עד בינוני' ש'מתאים גם לילדים בכושר טוב'. יש לציין שלא רק המסלול החליט לאתגר אותנו, אלא גם האופניים של אסנת, שהחלו כבר יום קודם להשמיע רעש מוזר כתוצאה מחיכוך של חלק מהגלגל עם הצמיג; ובנוסף החלטנו כנראה לאתגר את עצמנו, וטעינו בדרך לא פחות משלוש פעמים, כל פעם במחיר של עליות מיותרות להפליא. התוצאה היתה שרירים דואבים ושאר מרעין בישין כבר באמצע המסלול, והתארכות משמעותית של זמן הנסיעה (כי החלטנו בשלב מסוים 'לקחת את זה לאט', לעצור אחרי כל עלייה ולנוח הרבה). לפחות הנוף היה נפלא, ובאמצע הדרך גם נפגשנו עם סבסטיאן (הפסנתרן הגרמני) בגינת-בירה חמודה וגילינו שהאזור שבו דיוושנו, ליד העיירה אילינגן, הוא למעשה מחוז ילדותו.




בקצה אחת העליות




נוף משיא הרמה




שדות תירס לנצח

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/8/2009 22:50, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, בחירות וכן להיות, תמונות, מעברים 10-20-30, אופטימי
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של gentzo ב-8/9/2009 03:22

---