יומנבית ו': שירי הרוכב הבודד
שמש. סתיו. מצלמה ובלוק כתיבה.
בלי חברים. האופניים שלהם בתיקון.
לאורך הנהר ואז מעלה
דרך השכונות שהיו כפרים
אל הבאך (זה פשוט פלג)
בעלייה, השרירים צועקים
המעיל מיותר

זארברוקן שוכנת בעמק הזאאר.
עמק הוא ההיפך מהר.
לכן כל השבילים
שמכאן מתחילים
קודם כל עולים.
זה מטריד למדי, אם
כי יש לזה גם יתרון:
בחזרה, כשיורדים
זה הכל במדרון.

לעצור במקום שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, כמה זמן שאתה רוצה
לצלם את כל התמונות שאפשר
להחליט ולהחליט שוב ולשנות החלטה ואז לעשות משהו אחר לגמרי
ג'אסט מי אנד מיי בייק
אני יכול להבין את רוכבי האופנועים האמריקאיים
בנתיב שישים ושש

כמו כל דברם בגרמניה , גם מערכת נתיבי האופניים מתחלקת לשניים
(בארץ זה לשלושה)
יש נתיבים לאורך כבישים ראשיים, לפעמים בכביש ולפעמים במדרכה
הם שייכים לאמצע השבוע ומטרתם
להביא את כולם למחוז חפצם מהר ככל האפשר
הם מוכרים לכל העובדים, הסטודנטים, התלמידים שמשתמשים בהם ולכן
לא משולטים, פרט לשלטים למכוניות.
ויש מערכת מקבילה, מפותלת, אחרת
של שבילים ליום א' או לתיירים.
שבילים שמטרתם לאו דווקא להגיע
אלא ליהנות מהנסיעה.
השבילים האלה לא מכירים במילה 'ישר', אבל
כשהם עוברים בעיירות ובכפרים הם מתרחקים מהכבישים הראשיים ומהמכוניות
מטפסים ברחובות שקטים, בשבילי טרקטורים, בדרכים צדדיות
ומשולטים לעילא, בשלטים ירוקים קטנים ומתוקים
למען הרוכבים הנהנים.

על משקל ההלך הבודד (ותודה לנוריקו)
פיתחתי את הרוכב הבודד
והוא החליט שמתאים לו שירים
שירי הו הו לרוכב הבודד
שרוכב ושר
לרגלי ההר
רק רוצה להזכיר שלא כל פוסט בשורות קצרות הוא שיר,
גם אם מתגנב לו חרוז פה ושם.

אז הריעו לרוכב הבודד ולשורות הקצרות,
הריעו לאלתור חסר הפשרות
שאינו שיר
ולא רצה להיות שיר
כי מי יכול להיות שיר
מול האודם והזהב
של צבעי הסתיו
הרוכב הביתה שב
אל יומנבית ו"ו.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/10/2007 23:10, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., מטאבלוגיקה, קוהרנטיות זה פאסה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/10/2007 21:16

---

יומנבית ה': במורד
התארחתי אצל ידידינו הישראלים, שגרים במעלה הגבעה. נסעתי באופניים כי עמדתי לאחר ורציתי להביא גם יין. אחרי ארוחה דשנה של שרצים ועוגת תפוחים, וכמה לגימות מליקר דומדמניות שחורות, לבשתי את מעיל הרוח שלי וירדתי מן ההר באופני.
היה עשר בערב, תשע מעלות. הרחובות היו כמעט ריקים, ולמרות שלא בכולם היו שבילי אופניים דהרתי במורדם אל תוך הקור. והייתי חי, והייתי מתריס, והריאות שלי כמעט התפוצצו.



אסנת מטיילת בברלין ואין לה אינטרנט, והיא משתמשת בשלט רחוק באינטרנט המקרטע שלי, כדי לזהות איפה היא צריכה להגיע לחזרה מחר. יוצא קצת מטורף הסיפור הזה: התחרות היא על שם זמרת יהודייה גרמנית שבתה הציירת נרצחה באושוויץ. קונצרט הסיום יהיה במוזיאון היהודי בברלין, ואסנת תשיר שם בין השאר שיר של המלחין היהודי-גרמני ויקטור אולמן, שמת בטרזינשטאט. מעגלים סגורים, מעגלים פתוחים, מעגלים שוטפים.



יום שלם בלי לשמוע את המיוזיקל או מוזיקה בכלל. האם אני בגמילה? וגם: האם קבוצת ההתייחסות הוירטואלית שלי יותר אמיתית מהאמיתית? מתי יתחילו אנשים לחיות את כל החיים שלהם בצורה מוחלטת בתוך המחשב? האם הבלוגייה תהפוך בקרוב לתחליף של דפי זהב מהפרסומות עם דבל'ה גליקמן שהיו פעם בקולנוע - "אם אתה לא שם, אתה לא קיים?"



יומנבית ה' הג'יפ.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/10/2007 22:26, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., קוהרנטיות זה פאסה
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-8/10/2007 10:14

---

יומנבית ד': לאן הולכים מכאן
נתחיל בחדשות הטובות: אסנת ופסנתרנה שיחייה זכו במקום שלישי בתחרות בברלין וינגנו מחרתיים בקונצרט הסיום. זה אמנם לא מקום ראשון, אבל זה בהחלט הישג. לא אכתוב יותר מזה, כי אני לא רוצה לסבול מעידכוניטיס, ואחרי הכל - זה הבלוג שלי.

בגזרה הביתית נרשמו היום גם כמה הישגים, או יותר נכון - קרבות עם דרקונים שיצאתי מהם לפחות בתיקו. פתח את הבוקר טכנאי האינטרנט המובטח, שפשוט לא הגיע. אחרי שתי שיחות ארוכות ומרגיזות עם מרכז השירות התברר שמישהו פישל בברלין, ושההודעה הגיעה למרכז השירות בזארברוקן רק היום אחר הצהריים, מה שגרם כמובן לכך שהסמן המוקדם ביותר שהטכנאי יכול להגיע הוא יום ב' בבוקר,ולא יעזור כמה פעמים אגיד 'איש בין נישט צופרידן' (אני לא מרוצה). אז למה תיקו? כי בכל השיחות הארוכות עם מרכז השירות הצלחתי להתבטא בצורה מסודרת, שקולה ועניינית *בגרמנית* כשכולם מבינים אותי ואני אותם. וזה כבר גרם לי להרגיש שנלחמתי וניצחתי.
דרקון נוסף הוא הרצפה במטבח, שלאסנת לא היה זמן לשטוף לפני שנסעה, וזה בד"כ הג'וב שלה. אחרי שלושה ימים של הזנחה נכנסתי לעניין בכוח, תוך זמזום שירים מעודדים, ועכשיו היא מבריקה. וזה הישג של ממש בהתחשב בכך שהייתי כל היום בסוג של מאבק בחרדה, הן בגלל האינטרנט והן בגלל הלחץ לקראת שמיעת תוצאות התחרות של אסנת. מה שכן, שמעתי עוד פעמיים את פסקול המיוזיקל של באפי, מה שמביא אותנו לשש פעמים (ארבע הקשבות ושתי צפיות). יש לציין שהפרק לא רק משתפר מפעם לפעם (ומשתפר עם הצפייה בעוד פרקים מהעונה) אלא שההקשבה המדוקדקת למילות השירים גרמה לי סופית להבין שהפרק (וכל העונה) עוסק כולו, מתחילתו עד סופו, באקזיסטנציאליזם. פעם אכתוב על זה מאמר שלם, שכבר מתגלגל לי בראש (למה אין מכונה כזו שקוראת את הרעיונות מהמוח שלי ומוציאה מאמר מסודר למחשב או על נייר? זה כל-כך מייגע לכתוב הכל אחרי שכבר גילגתי את זה בראש, וגם אף פעם לא יוצא טוב כמו שחשבתי). בשתי מלים (רחוקות מכל יומרה לדיוק) האקזיסטנציאליזם דורש מהאדם להגדיר את משמעות חייו, בין השאר ע"י הצגת השאלה 'למה לא להתאבד'. הוא טוען שרק מתוך העימות עם המוות נוצרים החיים בלוא תפארתם, ונמצאת הסיבה הקיומית שלהם (שהיא שונה לכל אדם ואדם). חובבי באפי יכולים כבר להבין איך זה מתקשר (ואותם אני שואל - האם מישהו כבר כתב על זה משהו בעברית? חבל לכתוב מאמר שלם ולגלות שהקדימו אותך).
בכל מקרה,מתוך הציווי הקטגורי הזה 'לעשות משהו', והפיתוי העז של השמיים הכחולים בחוץ, יצאתי לקראת שקיעה אל הזאאר, חמוש במצלמה, בבלוק כתיבה ובעיפרון. לא הספקתי להגיע אפילו לנהר כשמשהו יוצא דופן אירע, אולי איזו תגובה של הקוסמוס למהלך האקטיבי שלי. הכל החל כשצילמתי בית נאה למדי, מכוסה מטפס סתווי, ברחוב של הכנסייה, הגולש לנהר:





מיד אחרי הצילום ניגש אלי גבר גרמני חביב, והציג את עצמו בשם מר אגלר, בעל הבית שצילמתי. ובמקום לתאר מה קרה בהמשך, הנה הטקסט (פרוטו-שיר?) שכתבתי אחר-כך, בישיבה מול הזאאר, על האירוע (הופעת בכורה עולמית):

המהנדס הֶר אֶגלֶר
החמיא לי על הגרמנית
(האנגלית שלו, ציין, טובה פחות)
וסיפר איך עברה עליו ילדותו
בבניין בו אנחנו גרים כעת,
בשלוש דירות שונות שאף אחת מהן
אינה שלנו.
הוא הראה לי את המדרגות הלולייניות המקורית מאלף תשע מאות וארבע
ואמר שטייל הרבה בעולם אבל
לישראל עוד לא הגיע.
עלי המטפס שינו צבעם לצבע יין
כמו זה האדום שמכין המהנדס
במרתף הבית
אותו קנה ושיפץ לפני עשרים שנה,
500 מ' מהמקום בו נולד
בזארגמונדרשטראסה שמונה
שהוא נכון לרגע זה ביתנו.
בסוף הוא מלמל nice to meet you
ואני התפתלתי כדי לומר בדיוק אותו דבר
בגרמנית.

זה עדיין ממש ממש ראף-קאט אז בזהירות עם ההערות. לפני סיום, אם כבר, קבלו גם תמונה של שדירת העצים ליד הזאאר במלוא סתוויותה:





לחובבי העברית - נדמה שאפשר לומר שזה סטיו עצים בסתיו, לא?

כאן ההלך הבודד, זארברוקן, יומנבית ד', עבור.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/10/2007 20:55, ושייך לקטגוריות סיפרותי, בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, תמונות
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-8/10/2007 10:33

---

יומנבית ב': יום האיחוד
כשאסנת נסעה לא היה הרבה אוכל בבית. איכשהו בגלל האירוח של ארי וכל מיני סיבות אחרות מצאנו את עצמנו עם מקרר חצי-ריק, והיה ברור שאצטרך ללכת לעשות קניות. אבל אתמול התחזית דיברה על 80% סיכוי לגשם, ומאחר שבשאר השבוע היה אמור להתבהר, דחיתי הכל להיום. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שה-3 באוקטובר הוא יום איחוד גרמניה, חג לאומי מאז 1990, שבו הכל סגור (או לפחות כל הסופרמרקטים, מכולות וכיו"ב). אבל בכל זאת ירדתי לבקר בעיר באמצע היום, בגלל השמש הנעימה וכדי לטעון עוד כסף בסלולרי שלי בחנות של הטורקים שפתוחה תמיד.
זה גרם לי לחשוב על שני דברים. הראשון הוא עצם קיומו של חג לאומי חדש, כזה שפתאום הופיע בלוח השנה לפני 17 שנה והפך בעצם לגרסא הגרמנית של יום העצמאות (אבל בלי זיקוקים ופטישי פלסטיק). עד אותה השנה, החג הלאומי של גרמניה המערבית נחוג ב-17 ביוני, ושל גרמניה המזרחית - ב-7 באוקטובר; ואז, פתאום, הוא זז לתאריך חדש.
בישראל אם נקבעו בלוח השנה מועדים חדשים - יום הזיכרון ליצחק רבין ויום ירושלים למשל - אבל הם לא הוכרזו כחגים לאומיים שבהם הכל סגור; החג האמיתי האחרון שהתווסף ללוח השנה הישראלי הוא יום העצמאות, הנחוג מאז 1948, הרבה לפני שנולדתי.
הדבר השני שחשבתי עליו הוא שעות הפתיחה והעסקים בעיר. בארץ אוהבים להתלונן על 'הכפייה הדתית' שבגללה דברים סגורים בשבת, אבל מבחינת היכולת להשיג כל מיני דברים בכל זמן שהוא, תל אביב עולה בהרבה על זארברוקן. בעוד שבת"א אפשר להשיג קרטון חלב 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע (בעצם כל זמן פרט ליום כיפור), אצלנו הסופר נסגר בשבת ב-18:00 ולא נפתח עד יום שני; וחנויות המכולת המשמשות כחלופה עבורו נסגרות אפילו מוקדם יותר. אחרי שמונה בערב, או ביום א', הדרך היחידה להשיג חלב היא לבקש מהשכנים (או לנסוע חצי שעה באוטו לסופר הגדול בצרפת). כמובן, ההבדל נובע מכך שאנו חיים בעיר קטנה; ברור לי שבברלין, למשל, יש חנויות שפתוחות 24 שעות ביממה ואפילו ביום א'.
מצד שני, את חסרונה של כל 'כפייה דתית' מדגימה היטב התחבורה הציבורית. בגלל שיש פחות ביקוש, האוטובוסים והחשמלית פועלים ביום א' במתכונת מצומצמת ובתדירות נמוכה יותר - אבל כולם פועלים (מי שגר בחיפה מכיר מתכונת דומה). התוצאה היא שגם מי שאין לו אוטו יכול לצאת ביום א' לטיול (ומבצעי ההנחות ברכבות לסופי השבוע רק מעודדים זאת). הגיוני, לא?
על כל זה חשבתי היום שהתהלכתי במרכז המסחרי, שכל בתי הקפה בו היו פתוחים אך לא הומים, ובסוף הלכתי על פרוסת פיצה אצל אחד הטורקים ליד בית העירייה. לרוב הגרמנים זה היה מעין יום א' נוסף באמצע השבוע; לי זו היתה הפסקת צהריים נעימה (ונדמה לי שגם אצלכם חג, לא?)

יומנבית ב', רות עבור.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/10/2007 22:33, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-4/10/2007 16:34

---