רשומה מקושרת
אתמול הלכנו לתערוכה של הצייר הגרמני-שווייצרי פאול קלֶה (כן, ככה הוגים את שמו, ולא 'קלי' או 'קליי' כפי שכותבים לפעמים בטעות) במוזיאון האמנות בזארברוקן. קלה חי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וצייר בעיקר נופים ומבנים אדריכליים, אבל תוך פירוק הולך ומתמשך שלהם למרכיבים הבסיסיים ביותר שלהם, צורות גיאומטריות וצבעים. חלק מהציורים שלו נראים כמו ציורי ילדים, למשל זה, ואילו אחרים הם מלאכת-מחשבת של מבנים גיאומטריים מדויקים (אם כי את היפים ביותר שראינו לא מצאתי ברשת).
לתערוכה הלכתי מתוך עניין מיוחד, בגלל שלפני מספר ימים התגלגל לידי מאמרה של סוזן זונטאג, נגד פרשנות, העוסק בדרך בו עלינו לחוות אמנות. בקיצור נמרץ (החוטא למאמר, ולכן עדיף פשוט שתקראו), זונטאג טוענת כי כל נסיון לעסוק ב"מסר" של היצירה, או ב"תוכן" שלה, הוא למעשה פעולה של פרשנות, המסרסת את האמנות בכך שהיא מציבה משהו אחר *במקום* החוויה האמנותית עצמה. כחלופה, היא מציעה להתייחס לחוויה האומנתית כמכלול, שאין בו הפרדה בין צורה לתוכן, ואם בכלל לומר משהו - לומר אותו על הדרך שבה משתמש האמן בצורה (או מאתגר את גבולות הצורה). מנקודת המבט הזו ניסיתי להסתכל על יצירותיו של קלה מבלי להפעיל עליהם פרשנות או שיפוט, אלא כדי לבחון את ההתייחסות שלו לצורות האמנותיות בהם השתמש.
למזלי, קלה עצמו היה כנראה חותם על המאמר של זונטאג, שכן הוא התעמק שוב ושוב בפירוק מראות שונים ומשונים לרכיביהם הארכיטקטוניים הבסיסיים ובנסיון ליצור נופים ותמונות תוך שימוש באמצעים מינימליים, למשל כאן (נא להביט טוב בתמונה). יתר על כן, אוצר התערוכה חשב כנראה גם הוא כמונו, וכלל בה כמה וכמה סקיצות מוקדמות של קלה, ציורים על מפיות נייר וציורים מגיל צעיר מאוד, שאפשרו לעקוב אחר התהליך שבו חזר שוב ושוב האמן לצורות הבסיסיות, לילד ש"לא יודע לצייר", על מנת לפתח בעצמו יכולת הפשטה חדשה. כשעברנו כך את התהליך יחד אתו, החוויה היתה רוחנית ועמוקה, גם אם מבחינת הפרשנות היא נגעה רק בפני השטח - מה רואים כאן, איך הוא עשה את זה.
ואז נזכרתי בדיון ארוך שאני מנהל בימים האחרונים באתר "האייל הקורא" על דת ורוחניות. המאמר עצמו לא חדשני במיוחד, אבל כמה דיונים שהתעוררו בתגובות היו בעיני מרתקים, ואתם מוזמנים לעבור עליהם, אם יש לכם הרבה זמן (כלומר - לא אם אתם צריכים להכין לוגואים לבצלאל או להתכונן למצעד הגאווה). בכל מקרה, בדיון שם הועלתה השאלה האם יש בדת חוויה שלא ניתן להגיע אליה באמצעים חילוניים, ואני (רודי וגנר באותו דיון) ניסיתי להעלות מקרים שבהם אני כחילוני מרגיש שהגעתי לאותם גבהים (ו/או עומקים) שמתוארים שם כחוויות דתיות בלבד. איכשהו התברר לי שפרט להתפעמות בפני הטבע, כל החוויות שהעליתי שם קשורות לאמנות; ובכל אחד מהמקרים, ללא כל פעולה של פרשנות. במלים אחרות, יש משהו דתי בהתמסרות הזאת לחוויה אמנותית 'כמו שהיא', מבלי לכפות עליה לשאת 'מסר' כלשהו, ואותו משהו מנוגד, כנראה, לתפיסה רציונלית מלאה של המציאות.

---

פילוסופיה בצד, היה משהו כל-כך כיף בללכת בקור (ארבע-חמש מעלות), על מעילינו, כפפותינו ונעלינו החדשות למוזיאון המחומם, להשאיר הכל בגרדרובה, להסתובב באולם השקט, על הנופים הגיאומטריים אך הלא-ממש-מסודרים של קלה, ולחזור אחר-כך אל העיר הלילית, ללכת לאורך הזאר ולראות כל חמישים מטר עוד משחק של אור וחושך שקלה היה עושה ממנו מטעמים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/11/2006 15:38, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של efraim ב-7/11/2006 22:34

---

הכן עצמך לחורף
מצב הרוח (כפי שאתם רואים) אופטימי, בזכות השמש שחזרה לזרוח בבוקר (קרי: הזיזו סוף סוף את השעון כך שהזריחה היא בשבע וקצת ולא בשמונה וקצת, ולכן יש אור כשקמים בבוקר) וכן בזכות שני אירועים חברתיים שעברנו בימים האחרונים. תחילה היתה ארוחה מצוינת בביתו של ירון, עם חברה נעימה, המון המון יין, קשקושים בגרמנית, בחור נחמד שניצחתי בשחמט וסיפורים משעשעים על פסיכולוגים אמריקניים. ואילו אתמול ארחנו לראשונה לארוחה בביתנו; לא המונים, כי הכסאות שלנו עדיין לא הגיעו מאיקאה (אין כמו איחורים בהובלה. כבר התרגלנו), אלא רק זמרת אחת, בשם נינה, מצו-סופרן מסט. פטרסבורג שסיפרה לנו בשעשוע רב על חוויותה בבית הספר למוסיקה שם. לצורך העניין חזרנו לעצמנו הישראלי והכנו ארוחת מלכים (או יותר מדויק, אסנת הכינה): מרק עגבניות למנה ראשונה, ולעיקרית סלמון אפוי ברוטב פלפלים, עם אטריות-אורז וסלט ולדורף (שהיה תרומתי לארוחה).
אז מצב הרוח טוב, אבל הציפייה לעתיד מעיבה עליו קלות, כי אתרי התחזית טוענים בתוקף שבסוף השבוע הקרוב נרגיש כבר את החורף האירופי: ביום חמישי אמורה הטמפרטורה לרדת לאפס מעלות, ובשישי בערב לנחות עד מינוס ארבע - טמפרטורה שנדמה לי שלא חוויתי מעולם. אנחנו מחזיקים אצבעות לטעות בחיזוי, אבל נראה שיש להכין את המעילים, להריץ את ההסקה ולקווות שנעבור את החורף בשלום.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/10/2006 22:26, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-31/10/2006 11:22

---

זהב הריין
הרגע חזרנו מהאופרה הראשונה בה צפינו בבית האופרה של זארברוקן, שהיתה גם האופרה הראשונה של וגנר שראינו מבוצעת על במה אי פעם. "זהב הריין" הוא הפרק הראשון במחזור "טבעת הניבלונגים", ארבע אופרות שכתב וגנר עפ"י המיתולוגיה הגרמנית הקדומה. הסיפור מזכיר בקווים כלליים את "שר הטבעות" (ולו בגלל שטולקין הסתמך על אותם מקורות) - טבעת קדומה המקנה לאוחזים בה כוחות עצומים, אבל שוררת עליה גם קללה איומה. "זהב הריין", בתור הפרק הראשון, מספר כיצד בכלל נוצרה הטבעת ומי אחראי לקללה שעליה, ובדרך מעורבים בסיפור נימפות נהר, גמדים, ענקים ואלים שימים בשבוע קרויים של שמם.
אז איך היה? במלה אחת - נהדר. המוסיקה המרשימה סחפה, הבימוי המדויק לא הפריע, ורוב הזמרים היו טובים מאוד, הן מבחינת משחק והן מבחינה קולית (וזה לא קל לעבור תזמורת שעושה ככל יכולתה להישמע כמו ברקים ורעמים). למרות שהאופרה היתה בגרמנית (והתרגום היה לצרפתית) לא השתעממנו לרגע, והיו פעמים שממש התרגשתי מהמוזיקה (ופעמים אחרות שבהן הבימוי גרם לי לחייך, החל מסצינת פיתוי משעשעת שהזכירה לי את "מופע הקולנוע של רוקי" וכלה בהבדלי הגובה המשעשעים בין הענקים לבין האלה התמימה פריה, בה חשקו). האופרה גם השלימה לי פער שחשתי בו בהשכלה המוזיקלית שלי, בין תחילת המאה העשרים לבין אופרות מודרנית; אין לי כח כרגע להיכנס להסבר טכני למה זה כך, אבל אולי בהזדמנות אחרת.
לאופרה לבשנו את מיטב מחלצותינו (כולל מעיל ארוך ונעליים בהופעת בכורה) ואחר-כך צ'יטצ'טנו קצת בגרמנית עם עוד שתי תלמידות של ירון והשלמנו את הערב בארוחה גרמנית לעילא בפונדק מקומי - תפוחי אדמה ממולאים בבשר על כרוב חמוץ ובירה בשבילי, סטייק חזיר עם פטוצ'יני ויין לבן לאסנת. אין ספק, וגנר היה עשוי להיות מרוצה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/10/2006 00:28, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-23/10/2006 09:17

---

פטריות ובלוטים
יום א' משך אותנו בחבליו הקסומים, שוב החוצה, אל הטבע. הפעם לא ירדנו אל הזאאר אלא טיפסנו מעלה, ליער שמתחיל ממש מאחורי הבית שלנו. היער הזה:





כבר הרבה זמן רציתי לבחון את האופציה לטפס דרך היער הזה. ממבט דרך החלון היה נראה שיש מדרגות שמטפסות עליו. אז יצאנו לגינה האחורית והתחלנו לטפס. די מהר התברר שמראה יכול להטעות, ומה שהיה מדרגות הפך לשרידי מדרגות ולבסוף לטיפוס בתוך עלווה עמוקה, שרכים קוצניים שתופסים את הרגליים והזרועות וענפים שנוטים לעוף לתוך פרצופו של הבא מולם. ובסיום הטיפוס (אחרי שגררתי את אסנת במעלה) מצאנו את עצמנו מסיגי גבול בחצר האחורית של מישהו, שלמזלנו היה כנראה בכנסייה, אבל לא שכח לנעול את השער. בלית ברירה קפצנו מעל הגדר - החוצה - רק כדי לגלות שמישהו צופה בנו ממכונית בחיוך מבודח. אסנת בירכה אותו ב-Guten Tag, והמשכנו ברחוב הסלול אל היער האמיתי, במרחק עוד מאה מטר.

בשנייה שנכנסנו ליער קדמו את פנינו הפטריות החביבות הללו:



מיד הבנו שהיום הוא הזמן לצלם קצת מהמגוון האינסופי של פטריות ביער, כדי שכולם יאמינו סוף סוף לסיפורים שלנו. ארבעה צעדים אחר-כך, נקרתה לנו עוד דוגמא לאוסף:




לאחר עוד קצת טיפוס בשביל מוסדר, ראינו אב ובן אוספים משהו. מיד תהינו אם הם אוספים אחד מסוגי הפטריות, ושאלנו אותם. הם הראו לנו את השקים שלהם, וגילינו שהם אוספים... בלוטים. מדובר בסוג אחר של בלוטים משיש בארץ, לא בלוטי אלון רגילים, ולדברי הצמד הם מאוד טעימים כשקולים אותם בגריל. הם צומחים בתוך אצטרובלים קוצניים משונים, שנראים בערך ככה:



ואחרי שהם נופלים לאדמה, נפתחים, מתבקעים ונאספים, הם נראים ככה:




מהאב ובנו המשכנו קצת למקום עם נוף וגזע-עץ שממש קרץ לנו, ומיד עצרנו לארוחת הסנדוויצ'ים המסורתית (הפעם צזיקי עם עגבניות ואבוקדו עם סלט בבגט טרי) עם בקבוק הבורדו הנצחי. הנה אני אחרי הארוחה:




וזה הנוף שהיה לנו בעת הארוחה:




המשכנו למעלה, שם פגשנו יותר ויותר אנשים עם ילדים ושקי בלוטים, וגם שלט בכתב יד שביקש מהמבקרים לא לאסוף יותר מדי בלוטים כי הסנאים תלויים בהם לכלכלתם בחורף. מיד נזכרנו בסקראט מ'עידן הקרח' ובכל סרטי דיסני באשר הם, והחלטנו לא לאסוף יותר מחופן אחד (אחרים יצאו עם שקים עצומים). לאחר זמן מה הבנו גם את הסיבה להתפוצצות האוכלוסין ביער - הגענו למגרש חניה המחובר לרחוב המחובר לציביליזציה.
הלכנו לאורכו קצת עד שנמאס לנו, ובהזדמנות ראשונה חזרנו ליער, אבל בשביל לא ממש מוסדר, כך הסתבר לנו במהרה...
בדרך נפגשנו עם עוד מינים רבים של פטריות, כמה דוגמאות מאוסף התמונות המרהיב שלנו עבורכם:



נראות כמו עלים, נכון? ומה מזכירות אלו?



את זאת משום מה החלטנו לקטלג כרעילה... אולי בגלל הצבע:



לא נתנו לפטריות להסיח את דעתינו מהמטרה המרכזית, שהיתה לרדת מההר בבטחה ובלי לשבור שום קרסול. זה לא היה קל, אבל נעזרנו בענפים, עצים, אבנים, שרכים וזה בזה ובתרגילי אקרובטיקה מרשימים, שכללו גם עצירות בסכנת נפשות ובשיווי משקל עוצר נשימה, כדי לצלם עוד כמה פטריות שיצאו מדעתן. יצאנו עליזים וטובי לב מאיזשהו חור במעבה היער, להפתעת תושבי הרחוב, שהיו עסוקים עדיין בליקוט מזון-הסנאים משולי היער.
שמחנו לשמוע שהיורה הגיע סופסוף לישראל, אצלנו צפוי ביום ה' אירוע גשם משמעותי נוסף ולמזלנו המעילים כבר נפרקו מארגזיהם ואף ניתלו על מתלה המעילים החדש שהרכבנו, אחרי שאתמול רכשנו אותו בשוק העתיקות (הוא משנות ה-20, לא סתם).
שלכם,
רונן ואסנתשמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/10/2006 16:55, ושייך לקטגוריות אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של צבון ב-18/10/2006 09:05

---