בעדשה (פוסט תמונות ופילוסופיה)
פעם היו אומרים על תיירים יפניים, שהם בעצם לא רואים שום אתר בו הם מבקרים, כי הם כל הזמן חבויים מאחורי עדשת המצלמה. אני זוכר שהיינו מסתכלים במבטים מבוהלים על היפנים שמצטלמים בכל מקום בעודנו מנסים ליצור את התמונה שתיראה הכי טוב ותהיה שווה את עלות הפילם והפיתוח. נדנו ליפנים שלא זוכים באמת לחוות את המקומות ורק מצלמים בלי לחשוב.
אבל היפנים היו חכמים יותר, ופיתחו כתגובה את המצלמה הדיגיטלית, שהפכה את כולנו לתיירים יפנים: אין עלות פילם, אין עלות פיתוח, יש מספר אדיר של תמונות ואין שום סיבה לא לצלם הכל. אם המצלמה מספיק טובה, קשה לא להתמכר לרצון לצפות בעולם דרכה, לתכנן זוויות, לחשוב מה יראה טוב יותר ומה פחות. לפעמים טוב שיש מקומות - כמו הקפלה הסיסטינית - שבהם אסור לצלם, או שיש שעות - כמו בשיא החום - שאף צילום לא יכול לצאת מושלם. אז המצלמה נכנסת לרגע לתיק ונוצרים זכרונות בלתי מצולמים, אבל מתוקים.
מצד שני, צריך לזכור שטיול לא נועד רק להנאה רגעית , אלא גם לייצור אותם זכרונות שהמצלמה מעצבת. במובן הזה, לדיגיטלית יש יתרון בכל שהיא מאפשרת חופש מסוים: לא חייבים לצלם רק את 'האתרים החשובים' , ואפשר למצוא גם דברים קטנים יותר וראויים לתיעוד. שהרי תמונה של הקולוסיאום בזווית הרגילה אפשר למצור בשתי הקלקות עכבר באינטרנט, אז מה נרוויח מעוד אחת?
אומרים שזה בשביל להראות שהיינו שם, ולכן מצלמים מישהו על רקע הקולוסיאום, בתמונות שתמיד נראות כאילו אותו אדם מודבק על התמונה או עומד על רקע מסך כחול (כמו בטלוויזיה). או שחותכים את קצה הקתדרלה כדי שיראו גם את יוסי. שלא תבינו אותי לא נכון: אני עושה המון תמונות מהסוגים האלה, אבל מחפש גם משהו אחר, אישי יותר.
זה יכול להיות איזו אינטרקציה שלנו עם הסביבה; זה יכול העולם האנושי, שהוא חלק לא פחות חשוב מחוויית הטיול; זה יכול פשוט זווית קצת שונה, קצת אחרת, אולי קצת שולית, שמדריכי התיירים לאן דווקא מתייחסים אליה ושפשוט קסמה לי באותו רגע.
בפוסט הזה אנסה להעלות כמה תמונות מרומא שמנסות לעשות דברים כאלה, כל אחת עם הסבר קצר... תהנו.

---

אולי התמונה הכי קונבנציונלית בסט הזה, אבל היא מביעה את אחת התכונות הבולטות שחווינו ברומא - הצפיפות; איכשהו, מהגובה הזה (בראש המדרגות הספרדיות) גם היא נראית אסתטית.





אינני יודע מה מצולם כאן; התמונה הזו נולדה כשהתמקמתי בנקודה מסוימת כדי להצטלם על רקע אחת המזרקות מעל כיכר פופולו. פתאום קלטתי את המגדל הזה דרך חומת העצים, וידעתי בדיוק איך תראה התמונה.





"אחי , באתי לנקות פה, אתה יודע אולי מי בעלבית?"
מכל פסלי הגיבורים במוזיאוני הוותיקן קסם לי במיוחד הבחור הזה, שלא היה עליו שום שלט וגם מדריך השמע לא ידע לומר עליו כלום. הוא מביט בעיניים כל-כך אנושיות, שאפשר לתהות אם מדובר אולי באחד המבקרים שראה משהו אסור ואחד האלים הפך אותו לאבן.





עשינו הרבה עצירות, בגלל החום והעייפות ברגליים, ובמהלכן צילמנו לא פעם כל מיני טיפוסים מעניינים. אבל האיטלקיה העייפה הזו, היושבת על עמוד לא רחוק מכנסיית סן פייטרו, היתה הכי מיוחדת. מישהו רוצה להפוך אותה לפסל?





אמרנו אינטרקציה, והאינטרקציה הכי נפוצה עם תיירים ברומא היא ההתמקחות. את המשא ומתן המופלא על תיק הפראדה המזויף ליד טרבי לא צילמתי, אבל הנה אסנת מורידה את המחיר של שאל סיני נאה לארבעה יורו (בסוף נסגר על שלושה).





התמונה האחרונה היא עניין של מזל נטו. אסנת מצלמת את הארמון של ויטוריו עמנואל, מלך איטליה, שהמקומיים מכנים אותו 'עוגת חתונה', כשלפתע - באופן לגמרי לא מתוכנן - פורצת אל הפומפוזיות ציפור במעופה ומשלימה את מבנה התמונה באופן שקשה מאוד לתכנן אותו. ויוה לה ויטוריו.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/8/2007 00:09, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-7/8/2007 10:51

---

הייתי בפריז וגם ברומא (עשרה קצרים)
(פוסט תמונות יבוא אחרי שנגמור למיין הכל)

1. צהוב
הנחיתה ברומא היכתה אותנו בהלם, בגלל הנוף. לא היה בו שום דבר מיוחד, פרט להיותו נוף ים-תיכוני קיצי אופייני: דהוי, צהוב, עם כמה עצי זית לרפואה. לי היתה כבר הכנה, בדמות ההלם שקיבלתי כששבתי מארה"ב לישראל אחרי שלוש שנים, אבל אסנת הבינה רק אז את ההשפעה שהיתה ל-11 חודש באירופה הירוקה על מערך הציפיות שלה. ברכבת האיטית-להפליא מנמל התעופה, תוך התמודדות מתמדת עם המזגן המקרטע, הוכינו בתדהמה לראות - לראשונה מאז שיצאנו מהארץ - ממטרות בפעולה.

2. התיק
בסמטא קטנה המובילה למזרקת טרֶבי, יעדנו הראשון, נתקלנו בחבורה של רוכלים שחומים שהניחו על הקרקע סדינים ועליהם תיקי 'פראדה' (מזויפים כנראה) במגוון צבעים וצורות. כשאסנת עצרה לשאול למחירם וקיבלה את התשובה המופרזת '25' (יורו), חשבתי שהסיפור ייגמר; אבל הבחור רדף אחרינו ללא לאות ודרש לדעת מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם. אני כבר ממש תכננתי ללכת (למה לנו לבזבז את זמננו היקר על קניית תיקים יקרים מדי) אבל אסנת לא היססה ובקור רוח הציעה חמישה יורו.
מנקודת המוצא הזו התפתח לנגד עיני המשתאות משא ומתן מפולפל, מהסוג שמדריך לונלי פלנט של מרוקו (שתרגמתי) מפרט באדיקות את כלליו. אחרי כמה תרגילי לי-זה-עולה-יותר מצד הרוכל (להם ענתה אסנת בתשובה הניצחת 'לך זה עולה עשרים סנט'), נסגרה העסקה על שמונה יורו - שליש מהמחיר המקורי - ואני קיבלתי שיעור מאלף בהתמקחות.

3. לינגואה
השיחה שפתחה את האפיזודה הקודמת התנהלה כך:
אסנת: קוואנטו?
מוכר: ונטי-צ'ינקואה.
אסנת: טוונטי-פייב?
מוכר: יס
אסנת: ניין, ניין.
בליל השפות האיטלקי-אנגלי-גרמני הזה היה אחד ממאפייני החופשה לכל אורכה. ביום הראשון התקשינו להוציא מהפה שום דבר שאינו גרמנית: אפילו האנגלית, שרוב העוסקים בתיירות ברומא מבינים מצוין, התחלפה לנו לפעמים בשפתם של גתה והיינה. מה שהיה לא ברור עוד יותר הוא במה להיאחז כחלופה לחוויית הישראלים-מכירים-ישראלים היוצרת תמיד אי של שפיות בטירוף החו"ל: האיש המשופם הדובר גרמנית משונה שחתך אותנו בתור עם שני בניו? האישה מכוסת-הראש שהתלחשה עם בתה בעברית כשנתקענו אתה במעלית ואילו היתה נוצריה היתה ודאי מצטלבת למראינו? או אולי חבורת האמריקאיות שקראו זו לזו סיכומים מוכנים-מראש בפורום הרומאי בחיתוך-דיבור המעלה טעם בלתי מעורער משלוש השנים שלי אצל הדוד סם?

4. המדרגות
יש שיר שלי, שהתפרסם פעם ב'עיתון 77', ונקרא 'מאוחר'. הוא מבוסס על חלום ילדות שלי, שבו ארמון ענק, ותחתיו גרם מדרגות גרנזדיוזי, עליו אני ננטש עם מישהי (אז בת השכנים), ואיני יכול לשוב לארמון. המדרגות, שהיו חקוקות במוחי זמן כה רב, הן (כך מתברר) המדרגות הספרדיות ברומא; מי יודע אם ראיתי אותן אז באיזה סרט והן נדחפו לחלום מבלי שידעתי. שני ההבדלים העיקריים הם שהמדרגות שלי יורדות לים, ושבראש המדרגות הספרדיות ניצבת כנסיית השילוש הקדוש ולא ארמון. אבל הנה, טיפסנו אותן, ואפילו עצרנו למנוחה בקטע האחרון, בפיסת צל קטנה שאיכשהו זכתה גם לשבי רוח קרירים והפכה את כיבוש המדרגות להישג מתוק.

5. הסיסטינית
שעה וחצי של עמידה בתור, בחוץ, למוזיאוני הוותיקן; שילוט מבלבל, חללים לא ממוזגים והמוני אמריקאים במוזיאונים עצמם; מפגש לא-נעים עם שומר איטלקי שהתעקש שאסור לי לטפס בחזרה במעלה המדרגות כדי להגיד לאסנת שזו אכן הדרך; מערכת כריזה החוזרת, בקול רם ובארבע שפות, על המסר 'להיות בשקט, לא לצלם, לא להקליט' - כל אלה התרכזו יחד ונמוגו בהחלטה חד-משמעית לחוות אותה, במלואה, בלי הנחות.

6. טאבולי
באטימולוגיה מהופכת ומופרכת, אפשר לנסות לגזור את השם 'רומא' מהמילה העברית 'רמאות'. בעוד שבאופן רגיל אנו מקפידים לזהות את מלכודות-התיירים ולהתרחק מהם, ברומא נראה שהדבר בלתי אפשרי, במיוחד כשהזמן קצר. בכל מסעדה ידאגו להגיש לשולחן לחם או מים בלי לשאול (ולקחת עליהם מחיר מופרך אחר כך), נהגי המוניות מעגלים תמיד את המחיר למעלה, ובמזנון אחד (שיתרונו הגדול היה המזגן) גם גבו שני יורו על השולחן, המפה והסכו"ם, וגם נאלצתי לרדוף אחרי מלצר חביב שהרים בזריזות שטר של חמישה יורו שנפל לי מהכיס והניח אותו בכיסו. אבל להשקיע אנרגיה בתלונות, בקיטורים ובהאשמות לא יעזור: צריך להבין שזו איטליה וככה זה.

7. המקור
הגלידה: יקרה, אבל עשירה, קצפתית ומשובבת נפש, בעיקר 'פרח החלב' וה'זביונה' שטעמנו בדוכן קטן ליד הפנתאון ביום האחרון.
הקפה: נהדר, אפילו בנמל התעופה, או בארוחת הבוקר (המינימלית להפליא) במלון.
הפסטה: נימוחה, עשירה אך לא שמנה ושווה את המחיר. במסעדה אחת גיליתי איך גבינת ריקוטה הולכת נפלא עם ארטישוקים טריים; בשניה הצליחו לראשונה להגיש לי לזניה טובה יותר מזו שאני מכיר מהבית, וטעמנו פסטו שריח השום שנדף ממנו היה מחסל לבאפי את העסקים.
הסנדביצ'ים: מקוריים, ובעיקר - מתחשבים היטב בסוג הלחם.
הפיצה: הפתעה לטובה. אולי בגלל שאכלנו דווקא במסעדה תיירותית, לא סבלנו מהשוק התרבותי שכולם מדברים עליו לגבי פיצה באיטליה. היא דווקא היתה קראנצ'ית, טריה ומלאה מוצרלה איכותית.

8. שרידים
איזה מזל שלא האמנתי לאמריקאי שבא מגבעת הפלאטין ואמר שאין שם מה לראות, "רק כמה שרידים ישנים". היינו מחמיצים את האצטדיון הרומי המרהיב, מקדש עם סמל גיאומטרי משונה, ומנוחה מעוררת השראה על שרידי עמודים וכותרות.

9. מבחן סן פייטרו
בכניסה לכנסייה המפורסמת ביותר בעולם יש, בנוסף לבדיקה בטחונית, גם בדיקה של 'משמרות הצניעות', המונעים כניסה מנשים וגברים במכנסיים/חצאית קצרים מדי או בבגד שאינו מכסה כתפיים. מאז, בכל פעם שראינו איזו בחורה מנסה לרמות את החום באמצעות לבוש מינימליסטי במיוחד, השאלה היתה האם היא עוברת או לא עוברת את 'מבחן סן פייטרו'.

10. שריקות
כשהתקרבנו למזרקה בכיכר ונציה ותהינו אם אפשר לקרר את הרגליים במים, נשמעו כמה שריקות בסביבה, אבל התעלמנו. חצי שעה אחר כך, אחרי שכל העולם כבר היה, טבל והלך, ואנחנו כבר היינו בשלב ההתנעלות אחרי שכשוך-רגליים מאסיבי במים הקרירים וסשן צילומים של ילד מוסלמי קטן שאביו הטביל אותו כמעט לגמרי, הופיע משום מקום שוטר חמור-סבר, ששרק בפראות והסביר לכל הנוכחים שאסור. כן כן, שמענו.

(זה היה סיכום לא ענייני, לא מדויק, לא כרונולוגי ולגמרי לא שלם של חוויה אינטנסיבית, צפופה, עצומה, מפוארת, חסרת נשימה. יהיו פוסטים נוספים.)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/7/2007 20:28, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, אטימולוגיה בשקל תשעים, הומור
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-3/8/2007 08:37

---

פוסט על הבוקר
זאת לא שעה של כתיבת פוסטים, אלא בדרך כלל שעה של בהייה באינטרנט ולגימת קפה כדי להכין את הנפש להתחיל לעבוד.
אבל מחר מוקדם מוקדם אנחנו נוסעים, והיום בערב בטח נהיה עסוקים באריזה ובהכנות ובללכת לישון מוקדם, כך שזה הזמן לפוסט הזה, לנפנוף לשלום מחלון המטוס/רכבת לפני שנוסעים.
זה קצת מוזר להיפרד ממבקרי הבלוג לנסיעה של שלושה ימים בסך הכל, אבל מצד שני, בגלל הפוסטים, הביקורים ההדדיים והתגובות, עם חלק ניכר מהקוראים אני בעצם מדבר כל יום... ולהגיד שלום לשלושה-ארבעה ימים לאנשים שמדברים אתם כל יום זה נראה כבר יותר הגיוני.
למתח הרגיל שלי לפני נסיעות מצטרף מזג האוויר החם עד חם מאוד הצפוי ברומא, והתהייה אם איבדנו את היכולת הישראלית לתפקד במזג אוויר חם אחרי שנה בקרירות של גרמניה. אבל ננסה למצוא מחסה בבתי קפה ובכנסיות גבוהות.
אני אקרא תגובות לפוסט הזה במהלך היום - בין עבודה לסידורים - ואז אעלם לשלושה ימים (למרות שעדיין אפשר להגיב). רוב הסיכויים שלא אתחבר לאינטרנט מרומא, אבל מי יודע. ביום שלישי בערב אני מבטיח פוסט סיכום-טיול, אולי אפילו עם תמונות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/7/2007 09:53, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-29/7/2007 13:08

---

זומר פארטי
גם זו דרך לשבור את האופנס: ליליאנה ואנדריאס הזמינו אותנו אתמול למסיבת חנוכת בית (הם עוברים לגור יחד, מזל טוב) שהתבררה כמסיבה בהרכב מינימלי (ארבעתנו וסבסטיאן) אבל מתוכננת היטב. היה אוכל מקסיקני איכותי שהכין אנדריאס, יין צרפתי מצוין שהביא סבסטיאן, בקלאוות וכנאפה שהבאנו מהחנות העיראקית ולקינוח-קינוח - ליקר קוואנטרו שהבאנו ללילי בזמנו ליום הולדתה. בגלל האלכוהול, והאחוז הגבוה יחסית של דוברי גרמנית מלידה (40%, כמו הקוואנטרו), היו קטעים שבהם התקשיתי לעקוב אחרי כל מילה בחוט השיחה, אבל בסך הכל זרמנו. היה גם מוזר כבשעה שמונה וחצי הזכירה לילי ש Die Nacht ist jung כאשר מסביבנו (ישבנו במרפסת) היה עדיין אור מלא (בתגובה עניתי Die Nacht ist noch nicht geboren - הלילה עוד לא נולד).
בשלב מסוים עברנו לסלון, שם השתלבו שירים יווניים ואיטלקיים (שליליאנה אוהבת) עם משחקי חברה משעשעים (משהו עם מגדל שצריך להוציא ממנו בלוקים אבל שלא ייפול. אני לא זוכר הרבה), עד שלילי החליטה שיוצאים. הכוונה ב'יוצאים' היתה ללכת ל-saar spektakel, אירוע המוני שמתרחש בסוף השבוע הזה לאור הנהר. אולי בגלל שאנשים משועממים, או אולי בגלל שאין הרבה קיץ, יש כאן המון אירועים המוניים, ירידיים וכדומה ביוני-יולי-אוגוסט, ולמרות שלא עבר אפילו חודש מהשטאט-פסט, החליטו לחגוג כאן לאורך הזאאר.
האירוע עצמו נראה בערך כמו הזכרונות שלי מיום הסטודנט בטכניון (פרט לעובדה שלא היו מאבטחים). דוכנים בכל מקום, צפיפות הולכת ומתעבה, ובמה שאי אפשר לראות מי מופיע עליה (אנדי עדכן שמדובר ב-No Angels, להקת בנות גרמנית שקובצה במסגרת תוכנית הטלוויזיה 'פופסטארס' אבל משום מה שרה באנגלית). כשהזמרת המובילה החלה להלהיב את הקהל בקריאות 'זאאר-ברוקן!", החלטנו לפלס דרך חזרה, ולאחר שיטוט חסר מטרה בחיפוש אחר מקום לשבת בעיר, מצאנו את עצמו בפאב אירי חביב על המדרחוב.
שם, כמובן, הצטרפו לחגיגה גם גינס מהחבית (סבסטיאן ואנדי), וויסקי מזוקק במיוחד שאסנת הזמינה בהמלצתו של סבסטיאן ועבר בין כולנו, רום וקולה בשבילי ומעין יין לבן בטעם תפוחים שלקחה ליליאנה. השיחה נסובה למסיבות שונות ומשונות ומבלי משים - באמת אין לי מושג איך זה קרה - הזמין סבסטיאן את כולנו אליו ליום חמישי הבא. זומר פרטי זה משהו שלא נגמר כשהולכים הביתה (אגב, בגרמניה אסור לפי החוק למכור אלכוהול אחרי חצות בשולחנות ברחוב אלא רק בתוך מבנים. משונה, לא?)

---

המשך מלהיב לחגיגות הקיץ צפוי לנו בסוף השבוע הבא. אחרי שהתחלנו לחשוש שהשנה לא נצליח להשיג את הכסף והזמן הנדרשים לחופשה קצרה (פרט לנסיעה לארץ, שזה רק חצי-חופשה), החלטנו לפני יומיים לשנס מותניים ולראות אם נמצא איזשהם דילים שלא יקרעו לנו את הכיס. הגדרנו גבול עליון לעלות ההגעה+מלון, ויצאנו לחיפוש אינטרנטי מפרך.
בארץ, לפני שעברנו, אני זוכר שפנטזנו על הגיחות הקצרות לאתרי תיירות באירופה שנעשה מביתנו החדש. העובדה שלא לכל מקום צריך לטוס גירתה את דמיוננו, וכבר חשבנו שנעשה קפיצות קצרות לאמסטרדם, לפאריז, למילנו ולציריך. עם הזמן גילינו שחלק מהמקומות הרבה יותר רחוקים משחשבנו (אמסטרדם זה שש שעות ברכבת ושמונה באוטובוס) ושמחירי הרכבות גבוהים עד מאוד, לפעמים יותר מטיסה. שלא לדבר על זה שבגיחה של יותר מיום (מה שחיוני כמעט תמיד בגלל זמני הנסיעה הארוכים) צריך גם לדאוג למלון, בדיוק כמו בארץ... בקיצור, פרט למקומות ממש-קרובים כמו טריר או לוכסמבורג, חופשה בעיר מרכזית באירופה עדיין מחייבת התארגנות ועולה בהתאם.
העובדות המדכאות-משהו האלה עמדו לנגד עינינו כשניסינו למצוא פתרון, ומתוך איזו אינרציה חיפשנו דילים טובים לטורקיה או להונגריה (אך מסתבר שהטיסות יקרות). לבסוף אחרי סיבוב שלם, נתקלנו במבצע נהדר של לופטהאנזה, וכמהירי החלטה אמיתיים החלטנו ללכת על זה, ו....אנחנו נוסעים לרומא. בשבוע הבא. לשלושה ימים. בתוך מגבלות התקציב. ואם זו לא סיבה לכתוב אריבדרצ'י ולצאת מהאווווף, אז אני צנצנת חמוצים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/7/2007 12:03, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., אופטימי
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-23/7/2007 12:39

---