חזרנו (מבולבלים)
איכשהו, אחרי כל ביקור בארץ אנחנו מסכמים ב'וואו, זה היה הביקור הצפוף ביותר עד כה'. וגם הפעם זה נראה כך, ותעיד על כך אולי העובדה שלא העליתי ולו פוסט אחד בכל עשרת הימים האלה. מה שלמיטב זכרוני לא היה נכון בנסיעות קודמות. זה לא שאין לי, כרגיל, תובנות במסורת ה'אורח לרגע' על החיים בישראל 2009, אבל עצם ריכוזם לפוסט קוהרנטי (או לא קוהרנטי, כמיטב המסורת), היה הפעם למעלה מכוחי. אז הוא יבוא בהמשך.
עכשיו אחת בלילה, אחרי עוד אחת מאותן נסיעות מתישות של 12 שעות שצופנות בחובן את הסוויץ' המחשבתי הלא-הגיוני הזה בין ישראל לגרמניה. אין ספק, אנחנו עוד רחוקים מאוד מהעולמות המד"ביים של תנועה ממקום למקום במהירות המחשבה, ואפילו הנסיעה לאירופה ה'קרובה' כביכול מאלצת אותנו להקריב כמעט יום שלם, שבו בעיקר מנמנמים, קוראים, ורואים סרט אמריקאי טפשי בתנאים לא נוחים. אחד הדברים שהחמיר את הבלבול ההזוי הוא המוכר בקפה של זפרדו, מיד אחרי איסוף המזוודות בפרנקפורט, שהפתיע אותנו בשאלה 'מה קרה' בעברית, והמשיך בהגברת המוסיקה בדוכן, שהתבררה כשיר טורקי בביצוע שרית חדד מהופעה חיה (האיש, כך מתברר, ערבי ישראלי או פלסטיני לשעבר, ואני חושד שהוא נהנה מלהפתיע מדי פעם נוסעים ישראליים תמימים).
בכל אופן, נדמה שדווקא עכשיו (באחת ושבע עשרה דקות בלילה!) הבלבול והעייפות קצת פגו, אולי בגלל שכל הנסיעה הארוכה הזו והזרות - תחילה אל מול ישראל, ואחרי שהתרגלנו לישראל, שוב מול גרמניה - כל אלה מתפוגגים כשמגיעים הביתה - לחתול, למחשב, למקלחת ולמיטה (שכבר קורצת לי, ולכן אסיים. מחר: פוסט ישראל).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/8/2009 01:57, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-25/8/2009 14:03

---

אמסטרדם זה כן פיקניק
כשהחלטנו לנסוע לאמסטרדם, מצאתי את עצמי נלחץ פתאום. לקח לי יומיים להבין למה, אבל בסוף זה יצא: שמעתי כל-כך הרבה סיפורים על העיר (שבה מעולם לא הייתי) וחששתי מאוד להתאכזב. אחרי הכל, האם היא *באמת* יכולה להיות כל-כך אחרת מערים אחרות ונפלאות כמו פריז, לונדון, פראג ורומא? התעקשתי לתכנן את הטיול צעד-צעד, אבל אחרי עיון בכל מיני מדריכים וחישוב שעות הפתיחה של מוזיאונים ושווקים, הרגשתי קצת לא מסופק. 'איפה האווירה של העיר?' שאלתי את אסנת, 'מתי נספיק לראות את התעלות? אנחנו חייבים ללכת לראות את התעלות, אומרים שזה נורא יפה.'
כל מי שהיה באמסטרדם מתבקש להפסיק לצחוק עלי. זה לא יפה.





אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. המוקדם היה דווקא קצת מתסכל: אחרי מסע די מהיר לאורך הריין (וקניית המוווון שוקולד בקלן), הרכבת האחרונה, זאת שיצאה לעבר אמסטרדם, התאחרה לה יותר ויותר, ולבסוף יצא שהגענו כמעט שעה אחרי שתכננו. וגם אז ניצבו בפנינו כמה משוכות שמזכירות את 'המירוץ למיליון' לפני שהנחנו את התיקים אצל חבר ויצאנו לסיור ראשוני בעיר. מה כבר אפשר להספיק בערב אחד, תהיתי. ואמסטרדם ענתה.
ברחוב הראשון אחרי תחנת המטרו חיכה לנו הרינג בלחמניה. אני חשבתי כל הזמן שמדובר על דג מלוח מהסוג שמוכרים בכל פינה בגרמניה. טעיתי. דמיינו אותי עומד עם לחמניה ביד וצועק 'אני לא מאמין שזה דג!' (ברקע דמיינו תעלה. כן, תוך חמש דקות התגשמה משאלתי).
ברחוב הבא הופתעתי לגלות פתאום בחלון מימיני בחורה בלבוש מינימלי, מחייכת אלי. השעה היתה שש בערב, השמש היתה גבוה בשמיים, והרחוב היה מלא תיירים, מה שהפך את החוויה לסוריאליזם בהתגלמותו. אחדים מאותם תיירים, אגב, החזיקו בידיהם קונוסים מלאים צ'יפס, שהזכירו לי שעברו כבר שעתיים מאז הסנדוויץ' האחרון ברכבת. עד מהרה מצאנו את הדוכן שממנו זרמו כולם, והתיישבנו עם צ'יפס ומיונז אגדי ליד האנדרטה הלאומית הפאלית-להפליא בכיכר הדאם (כן, איכשהו הגענו גם לשם. בפעם הראשונה מני רבות).
אז ככה: הרינג - צ'ק. תעלות - צ'ק. חלונות אדומים - צ'ק (או מזומן). צ'יפס - צ'ק עם מיונז. ועברה בקושי שעה וחצי. התחלתי להבין על מה כולם מדברים. אבל עדיין היה חסר משהו. 'אין בעיה', ענתה אמסטרדם, וסחבה אותנו לדוכן קטן בקצה הכיכר.





חבל שלא צילמנו וידיאו, כי קשה לתאר באיזו מהירות הוא הופך את הזעירים והמתוקים האלה. באותו יום אמנם זללנו רק ואפל מקומי (באותו דוכן) אבל יומיים אחר כך, כשמצאנו את עצמו איכשהו שוב בדאם, השלמנו גם את חובת הפנקייק הלאומית.
אחד הדברים הבעייתיים באמסטרדם, ואולי מה שגרם לי לפקפק בכל הסיפורים, הוא שקשה מאוד לצלם את מה שמיוחד בה. במוזיאונים אסור לצלם, את האווירה אי-אפשר וכמה תעלות כבר אפשר להנציח? כל תעלה נראית מיוחדת במינה כשהיא נפתחת לפתע משני הצדדים, אבל בתמונות כולם נראות אותו דבר. ביום השני בערך הפסקתי להוציא מפי את המלים 'תראו, תעלה' כל עשר שניות, ובכך הסתגלתי מעט לעיר.
מה שכן אפשר לצלם הוא הפארק השליו ובלתי-נגמר פונדלפארק, שבו מצאנו את עצמנו ביום השני, לקראת אחר הצהריים, אחרי מנה גדושה של פאן חוח (הלא הוא ון גוך):






שימו לב כמה האנפה קרובה, ממתינה בשקט שיפול לי איזה פירור מהסנדוויץ'.

מה שכן, קשה לומר שאמסטרדם היא רק שקט ושלווה. במיוחד קשה לומר את זה אחרי שמנסים לחצות כביש. הסכנה הראשונה ליורדים מהמדרכה היא האופניים, הטסים במהירות על-קולית ושולטים באופן מוחלט בכביש (ראינו חשמלית מסתתרת בבהלה ובוכה אחרי שאופניים הציקו לה). אחר-כך צריך לשים לב למכוניות, כמובן (אבל לזה אנחנו רגילים). בשלב הבא באה החשמלית, ואז החשמלית בכיוון ההפוך. וחוזר חלילה - מכוניות, ולבסוף (מה שרבים מחמיצים) עוד מסלול אופניים. מי שנושם לרווחה מוקדם מדי, הלך עליו. פחד מוות.
(ואת כל זה גילינו כשחצינו כביש מול הרייקסמוזיאום, שאחרי יום התברר לנו שלא היינו צריכים בכלל לחצות).




בתמונה: חשמלית על המים.

אמסטרדם עיר יפה.
לקח לי זמן להצליח לשכנע את עצמי בעניין הזה; ביומיים הראשונים עוד חשבתי שזו סתם קונספירציה, עיר אירופית בינונית שרק האווירה המשכרת בה גורמת לתיירים להאמין משום מה שהיא גם יפה בנוסף להכל. אבל ככל שגילינו יותר ויותר רחובות מקסימים (רובם תעלות), גשרים, כיכרות ובתים הולנדיים יפהפיים (קראנו להם מלכה, על שם מערכון ישן של כוורת), השתכנעתי באופן מוחלט ובלתי-ניתן-להפרכה שמדובר בעיר מקסימה ומרגשת. והנה שתי דוגמיות מאותם רגעים שבהם לא היינו המומים מכדי להוציא את המצלמה:




צמד בתים סגולים מדליקים. הצבע הרבה יותר מרשים במציאות.




זה דורש הסבר. בפינה חמודה, לא רחוק מפונדלפארק, החליט מישהו (גאון!) לבנות שבעה בתים בשבעה סגנונות המייצגים מדינות שונות באירופה. אלה שלושה מהם: משמאל לימין - בריטניה, הולנד ורוסיה. בהמשך הבלוק ראינו גם את ספרד, צרפת וגרמניה (הרגשנו בבית), ובית אחד בשיפוץ, כנראה איטליה. קשה לתאר את ההרגשה כשעומדים באמצע הרחוב, מול פסלים-בגודל-של-בית שהם לא רק יפים אלא גם פונקציונליים (אנשים גרים בהם) ומספקים לנו שיעור חינם באדריכלות השוואתית. כל מה שצריך הוא לעמוד ולספוג (משפט אופייני לאמסטרדם).

ולסיום, קצת צבעים:





(במלים אחרות: אכזבה לא היתה כאן).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/8/2009 18:27, ושייך לקטגוריות אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של gentzo ב-10/8/2009 17:37

---

פוסט אמסטרדם
אם אתם תוהים לאן נעלמתי בסוף השבוע, הכותרת היא התשובה. צירוף מקרים ממוזל של כרטיסים זולים ברכבת וחבר שהזמין אותנו לשהות אצלו כמה ימים הביא אותנו להגשמת הפנטזיה מס' 1 מאז שעברנו לאירופה - אמסטרדם. לי זו היתה פעם ראשונה, מה שעוד יותר חידד את החוויה; מה שכן, אמסטרדם זה עיר שצריך להתאושש מחופשה בה, והיום הוקדש לכך (ולניסיונות להחיות את המחשב של אסנת, ששוב עשה בעיות כשהיינו בחופשה ועכשיו ממתין לתיקון).
לפיכך עדיין לא העלינו תמונות (אבל זה בדרך); וגם היום, יומיים אחרי שחזרנו, אני ממש לא בטוח איך לכתוב פוסט על העיר הזו, שבולעת אותך מהרגע שנכנסת לשעריה ועד הרבה אחרי שהרכבת כבר עזבה את אמסטרדם סנטראל. שיטת ההתרשמויות הקצרות, ששירתה אותי היטב כשחזרנו מרומא, לא נראית מתאימה לעיר שבה הכל מקושר להכל, ותעלות מחברות בין אזורים שבחיים לא היית מדמיין שקרובים זה לזה.
אמסטרדם סובלת מהפרעת קשב וריכוז; תיאורטית יש לה מרכז מובהק שסביבו הכל מסתדר במעגלים קונצנטריים של רחובות ותעלות, אבל אלה מתנקזים לכיכרות מרכזיות להפליא גם רחוק מאוד מה'מרכז' התיאורטי. היא מבלבלת את חוש הניווט בעשרות השתקפויות והכפלות (הגשר הזה דומה לגשר ההוא; התעלה הזו היא כפילתה של התעלת מאתמול; התחנה המרכזית נראית כמו הרייקסמיוזיאום, ושניהם דומים קצת למלון אירופה), ולא מהססת לשקף גם ערים אחרות. אחת התעלות החיצוניות הזכירה העתק של פאריז, רק עם מים במקום רחוב; פעם אחר פעם חשבתי שאני רואה לנגד עיני רחובות בתל אביב (ולאו דווקא באחד הסניפים של 'פלאפל מעוז'); ובאחד הרחובות הצדדיים התחצפו אדריכלי העיר ובנו זה לצד זה שבעה בתים בסגנונות המשקפים מדינות שונות באירופה.
באמסטרדם הסדר המוכר של אמצעי תחבורה מתהפך; האופניים שולטים בכיפה, אחריהם הטראמים, והמכוניות רק במאסף. כשמבררים על חניה בעיר, צריך לדעת קודם אם הכווונה לחניה לאופניים, לסירות או למכוניות. כדי לחצות את הכביש חייבים להיות אמסטרטיביים (מילה חדשה המתארת את האסרטיביות הנדרשת כדי לעבור בבת אחת מסלול אופניים, מסלול למכוניות, שני מסלולי טראם, מסלול למכוניות בכיוון ההפוך ולבסוף מסלול לאופניים בכיוון ההפוך). בזמן שנדרש לכם לקרוא את זה כבר עברו על פני חמישה זוגות אופניים, שניים מהם מקושטים בסלי פרחים.
אני אוהב לתת לערים ללמד אותי את הקצב שלהן. בפאריז למדנו תוך יום שהדרך הכי טובה לטייל היא לעבור בין בתי קפה ולהזמין יין מקומי. אמסטרדם, לעומת זאת, לא נותנת את הפריבלגיה של לימוד איטי והדרגתי; היא שואבת אותך בבת אחת אל תוך החוויה. החלונות האדומים פתוחים לרשות הרבים, שלטי הניאון בוהקים, יצירות אמנות מתנפלות עליך ברחוב. המוזיאונים שהיינו בהם (ואן גוך ותצוגת יצירות-המופת של הרייקסמיוזיאום) צפופים, דחוסים, מלאים חוויות בכל מטר. רוצים לנוח? יש פארק ירוק ענקי ובו יותר פינות מאשר בתוכנית של 'זהו זה'. בדוכנים ליד הדאם, מישהו הופך פנקייקים בגודל מטבע במיומנות של זורק חרבות בקרקס. אמסטרדם היא כשלעצמה קרקס.
זהו בינתיים. רשמים ברורים יותר - ותמונות - בהמשך.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/7/2009 21:22, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, קוהרנטיות זה פאסה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-2/8/2009 06:50

---

בלוז, רוק, קיץ, חורף, מחול , ריקוד, אירופה
ביום א' החלטנו לנצל את החמסין שהיכה בזארברוקן (ובאירופה כולה) בשבוע שעבר, ויצאנו עם ידידנו סבסטיאן וחברתו סנצ'יר לטיול מקסים בהרים, ב'דרך המים' - מסלול נהדר דרך יערות, נחלים ומפלים (תמונות בהזדמנות). בדרך הביתה סבסטיאן השמיע משהו במערכת של האוטו, ואני אמרתי שזה קצת מזכיר את האחים בלוז. סבסטיאן התלהב, אבל אסנת הגיבה בתמיהה, ואז התברר לנו שהיא לא ראתה את הסרט מעולם. מיד החלטנו שעוד באותו ערב נעשה הקרנה מיוחדת. סבסטיאן ארגן במהירות אוכל מקסיקני, אסנת הפיקה יופי של עוגיות (עם השם המפוצץ 'וולקנו'), וארבעתנו הפקדנו את עצמנו בידיהם האמונות של ג'ק, אלווד וחבורה מוכשרת להפליא של חלוצי הבלוז. 'אנחנו 106 ק"מ משיקגו, יש לנו מיכל דלק מלא וחצי חפיסת סיגריות, חושך, ואנחנו עונדים משקפי שמש.'

---

באותו יום, סבסטיאן עשה טרור לנגן האם פי שלוש שלו, ואיפשר רק לאחד מכל שלושה או ארבעה שירים להגיע לידי גמר. היה בזה משהו מעצבן, במיוחד כשהוא קטע שיר שאני אישית די מחבב - מזג האוויר איתך של 'בית צפוף' - עוד לפני הפזמון. ביום ב' פיציתי את עצמי והכנסתי את השיר כבסיס בתחנת הרדיו האינטרנטית החביבה עלי, Last.fm; מנגנון הניחוש של התחנה עלה על זה שקראודד האוס באים מחצי-הכדור הדרומי, ובשעה הבאה השמיע לי ממיטב להיטי הארץ שם מתחת. בהם למשל שיר מחאה מהאייטיז, מיטות נשרפות של 'שמן חצות'. השיר עשה לי פלאשבק לימי ילדותי, וכרגיל במקרה כזה, הלכתי לוויקי לברר מה היא חושבת על השיר. וכאן זה נהיה מעניין.
ויקי ספרה לי שהשיר הוא אחד הנציגים האוסטרליים הבודדים ברשימת '500 השירים שעיצבו את דמותו של הרוקנרול' שאסף היכל התהילה של הרוק, כנראה המקום המעניין ביותר לבקר בו בקליבלנד, אוהיו. אני, כחובב רשימות ידוע, מיד קפצתי לראות את הרשימה, ואז עלה במוחי רעיון מטורף: החלטתי לחנך את עצמי קצת בתולדות הרוק, בכך שאקשיב לכל הרשימה, שיר אחרי שיר, בסדר אלפביתי. לעזרתי באה אופציית ה-quicklist, שגיליתי בידידינו אתה-צינור, וכך ליוו אותי לאורך כל השבוע צלילים מעצבי-רוק. ומאחר שאלה צלילים 'מעצבים' היתה עדיפות משמעותית לכל מיני שירים ישנים עד ישנים מאוד, שרבים מהם משתייכים לקטגוריות טרום-רוקיות , כמו קאנטרי, גוספל, ג'אז ובלוז (ואפילו כמה חזרות על שירים מהסרט של מוצאי יום א'). מה שכן, היה מפתיע לשמוע את הגרסאות המקוריות לכמה וכמה שירים מוכרים (למשל זה), לגלות כמה יציאות משעשעות (שימו לב למלים), להיזכר כמה כולם היו תמימים בשנות השישים (הנה) ולראות את מייקל ג'קסון הצעיר (כאן). בינתיים הגעתי ל-L, והמסע נמשך.

---

אמרתי שהיה חמסין, נכון? למי שלא מאמין, יהיו גם תמונות. ו'מי שלא מאמין' כולל גם אותי - כי יומיים אחרי החמסין העוצמתי נאלצתי שוב לצאת לריצת הבוקר עם מכנסי טרנינג וקפוצ'ון נגד הגשם הטורדני; ובאותו אחר צהריים תקפה את אזורנו סופת רעמים ותפסה את אסנת בדרך לקניות ('הזרם היה יותר חזק מאשר אצלנו באמבטיה', דיווחה). וכך, שבוע אחרי שעברנו לקיץ טוטאלי, נאלצנו לפתוח את מגירות הארוכים, להוציא את שמיכות הפליס ולהתכרבל. מה שכן, לפחות היתה לי הזדמנות לנסות את החליפה המפוספסת ואת החולצה הסגולה-זוהרת שקנינו בשוק יד שנייה לפני חודש ומשהו, וזאת משום שנפלו עלינו משום מקום כרטיסים חינם למופע מחול מודרני בתיאטרון העירוני.
המופע (המרתק) החזיר אותי למחשבה ישנה, על המשמעויות הרבות של המונח dance, והקשרים ביניהם. למילה הזו (באנגלית) יש למעשה שלושה תחומי משמעות שונים:
1. תנועה אקסטטית, דתית/פולחנית/עממית, בהשתתפות אנשים רבים, ללא שליטה ותכנון.
2. בילוי חברתי מודרני, עם או בלי כללים, בזוגות או בחבורות או לבד.
3. יצירה אמנותית, מתוכננת בקפידה מראש, מבוצעת בידי מומחים בלבד.
(ויש עוד, בתפרים בין לבין).
המופע, כמו לא מעט קטעי מחול מודרני, עסק בין השאר בגישור על פני חלק מהפערים האלה; באחד הקטעים נכנסו הרקדניות לבמה כשהן נושאות עליהן פרופילי פייסבוק ומאוחר יותר רקדו לצלילי פופ אם-טי-וי בגרמנית; קטע אחר (נפלא) תיעד תהליך התעוררות של רקדן עירום, במקביל בווידיאו-ארט על מסך ענק ועל הבמה עצמה, תוך שימוש בצלילים המופקים על ידי הגוף באופן טבעי (מוגברים להפליא), והסתיימה בקימה של הרקדן באורח שנראה כמו קימתו מהאפר של האדם הקדמון, המיתי, הפרוטו-אדם.
בכל מקרה, עמוסי חוויות אמנותיות יצאנו מהתיאטרון בתשע וחצי בערב, באור השמש השוקעת, עלינו במיטב מחלצותינו על אופנינו שחנו בחוץ, ונסענו הביתה. וכשחשבנו בצורה מסודרת עלהתיאור הזה, הרגשנו שהפכנו כבר להיות אירופים לגמרי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/7/2009 09:19, ושייך לקטגוריות אמנות, אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, דברים שמצאתי ביוטיוב
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/7/2009 23:43

---