פוסט על בוסטאל (ותמונות!)
לפני כמה חודשים, כשהיה איזה יום חם באפריל, התקשרה אלינו ליליאנה ושאלה אם בא לנו an den See fahren. המוח שלנו תרגם מיד ל'לנסוע לים', מה שנשמע מופרך, כי הים היחיד של גרמניה מרוחק כמה מאות קילומטרים צפונה. רק אחרי כמה שניות נזכרנו ש-See בגרמנית פירושו לא רק ים, אלא גם 'אגם', ולילי הסבירה שמדובר באגם חביב, במרחק כחצי שעה נסיעה. באותה פעם לא יכולנו לבוא (כבר היינו בטיול אופניים, אם אני לא טועה) ומאז התחברו כמה גורמים - לחץ של ליליאנה, לחץ של אסנת והקיץ שסירב בכל תוקף להגיע - ומנעו מאתנו את הטיול. אבל לכל דחייה יש סוף, והיום, כשהקיץ מכה בגרמניה במלוא עוזו, יצאנו (עם ליליאנה והחבר הגרמני שלה אנדריאס) אל ה-Bostalsee, האגם הגדול ביותר בארץ הזאאר.
ההתחלה היתה בעייתית. כצפוי, לא היינו היחידים שחשבו שאגם קריר הוא פתרון טוב לגל חום, וכך התגלעו קשיים הן בחניה (שלושה סיבובים עם האוטו עד שמצאנו) והן בכניסה (תור ארוך ולוהט ליד ביתן הכרטיסים. ביתן זה, אגב, היה המבנה-עם-מזגן הראשון שראינו בגרמניה). כשנכנסנו, נפרש בפנינו משטח דשא מלא שמיכות, אוהלים, ביתני אוכל ומה לא - בקיצור, כמו פארק הירקון ביום העצמאות (כולל כמה מנגלים). זה נראה בערך ככה:





אחרי שמצאנו פיסת צל, פרשנו את השמיכה שהבאנו (לילי ואנדי שכחו את שלהם). נדהמנו לגלות שהאדמה עדיין קצת לחה, כי רק לפני יומיים ירד גשם, והיה מאוד נעים לנוח על האדמה הקרה ולהתחרדן בשמש החמה. רק אחרי שהרמנו כוסית יין (לבן, קיצי וטעים) הרגשנו מוכנים להציץ באגם ולשחות במים, חוויה שלא חווינו מאז הקיץ שעבר בבת-ים. חצינו את הדשא הגדול, ואגם בוסטאל נגלה לפנינו במלוא הדרו:





כשהצטרפנו לנסיעה לא היה לנו מושג מה גודלו של האגם, והאם מדובר בשלולית ממוצעת או בענק כחול. מסתבר שזהו אגם בינוני, ששטחו קצת יותר מקילומטר רבוע, ורובו הגדול משמש לשיט, כך שבשני החופים הקטנים המוקדשים לרחצה הצטופפו הרבה מאוד גרמנים (רובם ללא כובע או קרם שיזוף, מה שגרם לצבעם לטפס במעלה האדום). המים, כך גילינו, קרים, אבל במעיין ברוך כבר רחצנו במים קרים יותר. וכשנכנסים קצת לעומק אפשר אפילו להתחמק מהמוני בית גרמניה ולתפוס שלווה. אסנת נהנתה לציין שזו הפעם הראשונה שלה בתוך מקווה מים המוקף כולו גבעות מיוערות; אני נזכרתי באגם מיוער יפהפה שהיינו בו באורגון, ארצות הברית, לפני שנים רבות. וליליאנה? לילאנה השפנפנה פחדה מקור המים, ולמרות הפצרותינו המרובות, לא נכנסה. אבל בכל זאת עשיתי לה ולאנדריאס תמונה חמודה ביחד:





לסיום, כמה תובנות קטנות על אגמים וגרמנים:
1. בגד הים השלם הוא פאסה בגרמניה, וכמעט לא נצפה על החוף. במקומו זכינו לתצוגה מרשימה של ביקינים בכל הצבעים והצורות, כולל על נשים שזה ממש לא מחמיא להן.
2. בכל מקום שיש דוכני אוכל, אפילו על חוף הים, תמצאו פסטה עתירת שמנת וגבנ"צ, קרפים עם גבינה ונקניק, ואת הנקניקיה המסורתית, המוגשת בלחמניה שמטרתה היחידה היא להחזיק בה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/7/2007 20:39, ושייך לקטגוריות תמונות, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו...
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-18/7/2007 17:54

---

ביער וביריד (תמונות)
אחרי יומיים שבהם אי אפשר היה לצאת מהבית בלי מטריה מצד אחד וחולצה קצרה מצד שני, חזרנו לשגרת המעונן-חלקית-עם-סיכוי-קטן-לטפטוף הנפלאה של הקיץ הגרמני, ומאחר שהיה גם יום א', יצאנו לטיול קצר ביער הסמוך לביתנו, שהיה ירוק מתמיד:





ביער היה קריר ונעים, לא חם ולא קר מדי, ממש מושלם, וזאת בזכות העצים העצומים שיצרו מעלינו תקרה ירוקה. הנה תמונה שלי עם אחד מהם, להמחשת הרוחב (את הגובה קשה מאוד להעביר בתמונות):





אחרי הטיול ביער עוד היה לנו הרבה כוח והחלטנו לצאת לעיר, שם נערך בסוף השבוע הזה היריד העירוני השנתי, כלל הנראה כדי לחגוג את היום הארוך ביותר בשנה, שכבר מאחורינו. תכננו בעצם ללכת ליריד ביום שישי, אבל המקלחת הקרה שחטפה אסנת (ראו פוסטים קודמים) גרמה לנו לחשוש, ולכן ויתרנו על התענוג. אבל היום, כשמזג האוויר השתפר (איזה השתפר - התמשלם, יענו נעשה מושלם, או בגרמנית wird perfekt), רצינו לראות איך נראה יריד גרמני.
הדבר הראשון שראינו הוא שכולם, כנראה, חשבו כמונו, ולכן כל רחובות מרכז העיר היו מלאים אנשים, דוכנים, דגלים ובלגן:





המחשבה הראשונה שעברה לשנינו בראש למראה ההמונים היתה כמובן לבלוש מסביב ולחפש מחבלים מתאבדים, אבל מיד התגברנו על האינסטינקט הישראלי והסתובבנו ללא פחד ברחובות הצפופים. בערך מכל פינה נשמעה מוסיקה - בעיר הוצבו לא פחות מחמש במות שונות, עליהן נערכו הופעות מחול, ג'אז, רוק וכו', והכל - כמובן - בחינם. בשלב מסוים עקבנו אחרי איש עם טובה שהסתובב בהמון, והוא הוביל אותנו לחבורת נגנים שהופיעה על במה מאולתרת בין המופעים הראשיים:





בסקירה מהירה נראה היה כי הדוכנים הם מהסוג שתמצאו בכל יריד בעולם, מהודו ועד הבומבמלה, כולל אותן חולצות מכוערות של הצבא האמריקאי, שרשראות מהודו, פסלים מאפריקה ומה לא. אפילו גילינו איך אומרים בגרמנית 'השם שלך על גרגר אורז'. אבל בין לבין גילינו כמה דברים שאין בירידים אצלנו, למשל דוכן שלם המוקדש למברשות מכל הסוגים והמינים (אסנת: כנראה של אבא של הנזל וגרטל), דוכן של מספריים, פליירים וקאטרים מכל הסוגים והמינים, וסמוך לקצה היריד - מגרש חנייה מסודר לאופניים, עם שמירה, ולגמרי חינם (למעשה גילינו את החניון עוד בהתחלה, כשהגענו על אופנינו, אבל לצורך המתח הסיפורי אני מרשה לעצמי לעוות מעט את הכרונולוגיה):





מבחינת האוכל, אגב, היריד היה מגוון ביותר, עם בשרים מכל הסוגים (כולל בשר-על-מקל), כל מה שאפשר לעשות עם תפוחי אדמה, מנות קלמרי ברוטב, אוכל תאילנדי, סיני ואפריקני, מתוקים מכל הזנים, כולל ופלים בלגיים מושחתים עד אימה, דוכני קוקטיילים, פונץ' בארבעה טעמים, יין אדום עם חתיכות תותים, גלידה כמובן, ודוכן חמוד של פירות טריים, שם זללנו יחד צלחת דובדנים מתוקים ביורו אחד (את הארוחה הגדולה של היום אכלנו קודם, באיטלקית החביבה עלינו, בה הציעו לצורך העניין תפריט מיוחד). בקיצור, יריד שהוא חגיגה, ורק חבל שהגשם מנע מאתנו את ההנאה אתמול ושלשום.


כדאי גם לשים לב לתמונה החדשה בראש הבלוג. מדובר בשקיעה, כפי שצולמה בעשר ועשרה בערב, בסיומו של יום מזג-האויר ההפכפך (שלשום).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/6/2007 18:52, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-25/6/2007 17:05

---

שלושה מאכלים
אזהרה: נא לקרוא אחרי הארוחה!

1. שפארגל צייט
אחד הדברים הברורים שמאפיינים אזור או ארץ הוא מסורות הבישול הייחודיות, מה שבספרי בישול אוהבים לקרוא לו 'המטבח המקומי'. ומאחר שאני ואסנת אוהבים מאוד לטרוח במטבח, האמנתי שדי מהר יתבטא המעבר שלנו לאירופה בשינוי במסורות המטבח ובהסתגלות למטבח המקומי.
אלא שדי מהר התברר לנו שהמטבח הגרמני (אם יש דבר כזה) לא ישתלב בקלות רבה מדי במטבח שלנו. אנדריאה, שאירחה אותנו בימים הראשונים, אמנם יצאה מגדרה בניסיון להכין לנו מעדנים מקומיים, אבל הרעיון הקולינרי המבריק היחיד שחילצנו מהם היה להוסיף תפוחי עץ לכרוב הכבוש (אחד המאכלים הפופולריים ביותר כאן). פרט לכך, המאכל המובהק ביותר שאיתרנו במטבח הגרמני הוא נקניקיה בלחמניה - או יותר נכון, נקניקיה עצומת-ממדים וסביבה לחמניה קטנטונת כדי שאפשר יהיה להחזיק אותה יותר בקלות.
למרות זאת, ניסינו להשתלב בסגנון המקומי, והכנו די בתחילת שהותנו כאן צלי חזיר בכרוב כבוש ותפוחי אדמה. הוא אמנם יצא מוצלח, אבל לא שונה בהרבה מהצלי-עם-כרוב-כבוש שמכינים במשפחה של אסנת. אולי בגלל זה, ואולי סתם מתוך הרגל, מצאנו את עצמנו מאז מכינים סושי יפני, חומוס ישראלי, אנצ'ילאדאס מקסיקניים, מוקפץ סיני, מנה בחלב קוקוס בסגנון תאילנדי, עוף טנדורי הודי והמון פסטה בסגנון ים תיכוני - אבל שום דבר שאפשר לקרוא לו ממש מטבח גרמני או מקומי.
ואז, לפני בערך חודשיים, משהו השתנה. כבר כמה פעמים סיפרו לנו שעמק הזאר נחשב לבירת האספרגוס של אירופה, אבל תמיד זאת לא היתה העונה. ופתאום, משום מקום, הופיעו בשווקים ובסופר אספרגוסים לבנים, ענקיים וגרמניים כיאות. התאכזבנו לגלות שמחירם עדיין גבוה למדי, אבל בכל זאת קנינו מיד - שנסרב למעדן המקומי? - ותוך יומיים קלטנו שאין לנו מושג מה עושים איתו. שהרי אנחנו רגילים לאספרגוס מקופסא, שמנשנשים סתם ככה או מוסיפים לסלט, ולא לירק גדול וקשה שתפקידו בכוח אינו ברור. לאחר מספר ימים במקרר החלטנו לעשות ניסוי עם החבר'ה, ושילבנו אותם במוקפץ סיני ולאחר מכן בחביתה התוצאוץ, לצערנו, לא היו מרשימות, ואכזבה נוספת החלה להסתמן באופק.
ההצלה הגיעה (כמו בסדרת טלוויזיה מופרכת) מהכיוון הכי לא-צפוי: עלוני הפרסומת של הסופר, שמדי פעם מוסיפים אליהם גם תוכן כדי שיהיה מה לקרוא בין ים המוצרים המוזלים. יום אחד, בעודי משוטט בקניות, נחה עיני על אחד מאותם עלונים, ומיד ראיתי שהוא מוקדש לעונת האספרגוס, מה שנקרא כאן Spargel Zeit. מיד דפדפתי, ולשמחתי גיליתי מספר מתכונים. ננעלתי על הבסיסי מכולם, בלי שמנת, סלמון ותוספות, והכנתי את האספרגוס לפיו.
נו, מה? יצא מושלם. והנה הטיפ: את האספרגוס קולפים וחותכים כשני סנטימטר מהקצה התחתון. אז מטגנים קלות בשמן, מוסיפים שתי כפיות דבש, מלח גס ו*מעט* מים ומאיידים (דהיינו, מבשלים עם מעט מים ושמן) כרבע שעה, תוך שדואגים שתמיד יש מים (ורצוי גם להפוך את האספרגוסים בשלב מסוים). יוצא מושלם, ומצדיק ללא ספק את ההשקעה והמחיר.

2. ברווז עיתונאי
אחרי שהכנו משהו גרמני (ומקומי), האתגר הבא היה להיכנס לבישול צרפתי. וגם כאן היתה יד המזל בעניין. זה התחיל כשערכנו קניות בסופרמרקט בצרפת (מקום ענק, בסגנון מגה וטיב טעם ביחד, שנוסעים אליו כשיש אוטו לעשות קניות לחודשיים) והתפתינו לנסות נתחי חזה ברווז, או בצרפתית Aiguillette de canard. כמו האספרגוס, גם הברווז שכב זמן מה בפריזר (טוב, האספרגוס שכב במקרר. קטנוניות) מאחר שלא היה לנו מושג מה לעשות אתו. מחקרים באינטרנט העלו בעיקר מתכונים מסובכים או מבלבלים, וכשכמעט נסגרנו על מתכון סיני מהאינטרנט התערב שוב הגורל: כשהוצאנו את הקופסא מהפריזר גילינו פתאום שיש עליה מתכון, או כמו שאומרים בעברית 'הצעת הגשה'.
הטוויסט (תמיד יש טוויסט) היה שהמתכון על הברווז היה בשתי שפות - צרפתית והולנדית (או פלמית). במלים אחרות, *לא בגרמנית*. אבל בעיית שפה קלה לא תניא אותנו ממטרתנו, ובעזרת תוכנת בבילון היעילה הגענו די מהר לפיענוח הטקסט הקצר, ועקבנו אחר ההוראות. התוצאה הפתיעה גם אותנו. אומרים שהמטבח הצרפתי מתבסס על כימיה, ואם כן, כנראה שזו היתה ההתנסות הראשונה שלנו בבישול צרפתי.
מה שמדהים הוא שהמתכון עצמו די פשוט: מטגנים בצל קצוץ דק עד שהוא מזהיב ומסירים מהאש. במקביל חותכים שלוש עגבניות ומקלפים תפוז אחד וחצי לימון. את העגבניות, קליפות התפוז וקליפות הלימון (חתוכות לרצועות דקות ככל האפשר) מוסיפים לבערך כוס מרק עוף, מביאים לרתיחה ומבשלים רבע שעה. על המחבת ששימש לבצל מטגנים את רצועות חזה הברווז עד שהן 'נסגרות' (בערך דקה מכל צד), מוסיפים את הבצל ואת הרוטב שנוצר ממרק העוף וכו', מבשלים עוד דקה בערך... ומגישים (עם אורז). פשוט אך גאוני.

3. האדום האדום
ציון דרך חשוב: לראשונה הצלחנו למצוא בגרמניה אבטיח אמיתי, אדום, עסיסי ומתוק כמו בארץ. פחות דבר אחד להתגעגע.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/6/2007 00:35, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-22/6/2007 16:59

---

על תקשורת והבנה
במהלך לימודי הגרמנית שלי (הן הפורמליים במכון גתה והן הלא-פורמליים כאן) נתקלתי מדי פעם במלים ובביטוים שנראו לי קשים מאוד להבנה אינטואיטיבית. כוונתי היא דווקא לא לדקדוק הגרמני המבהיל, שמבני המשפטים שלו מתעוותים לכל הכיוונים, אלא לכל מיני מילים בעלות משמעות שונה לחלוטין, שנהגות אותו דבר, או כמעט אותו דבר. למשל הפעלים können ו-kennen (להיות יכול ולהכיר), schwul ו-schwül ('הומו' והביל), schön ו-schon (יפה וכבר) ואחרים. בקריאה, חשבתי לעצמי, אפשר להבדיל ביניהן, או בין שתי משמעויות שונות לאותה מילה, מתוך ההקשר ובגלל שיש מספיק זמן לקרוא את המשפט פעמיים ולפענחו. אבל איך אגיע אי פעם למצב שבו אבין באורח מלא כשאנשים סתם מדברים גרמנית, במיוחד כשהם עושים זאת מהר, מחברים מלים, ומשנים את הגרמנית המוכרת לי במבטא הזארלנדי הכבד?איזה מין תהליך יקפיץ אותי מעל משוכת ההבנה?
כדי לנסות לגעת בשאלה הזו, חזרתי למקור, לשפות שאני יודע - עברית ואנגלית. גם בהן יש הרבה מלים שנשמעות בדיוק אותו דבר אבל יש להן משמעויות שונות, וגם בהן אנשים מחברים מלים ומדברים במבטא. שלא לדבר על להחסיר מלים ממשפטים או לא לומר אותם במלוא הדיוק הדקדוקי. איך בעצם תיתכן תקשורת כשהשפה היא כל-כך רב-משמעית?
המחשבה הזו הזכירה לי שני סיפורים מלפני שנים. הראשון התרחש כשאני ואבי הקשבנו לחדשות ברדיו, ושמענו את הקריין אומר את הטקסט הבא:
"לראשות מרצ נבחרה, כצפוי, שולמית אלוני. היא רק טענה שמטוס איראני חדר לתחומה."
רק אחרי שהסתכלנו זה בזה כמה שניות ותהינו האם האיראנים פיתחו מטוסי אולטרה-אולטרה-לייט ומה יש להם לחפש אצל הגברת אלוני, נפל האסימון והבנו שמדובר בשתי ידיעות שונות, שהקריין קרא ברצף: "לראשות מרצ נבחרה, כצפוי, שולמית אלוני./ *עיראק* טענה שמטוס איראני חדר לתחומה." עברית, ועוד בחדשות, אבל ההחלטה של עורך המהדורה לקצר את הידיעה על שולמית אלוני למשפט אחד כבר גרמה לנו לאי הבנה.
סיפור שני, בערך באותו זמן: שיחת טלפון ביני לבין ידידה חובבת נונסנס, שהייתי תמיד מנהל אתה שיחות משעשעות בטלפון, הופרעה שוב ושוב ע"י צפצופים, ביפים משונים וקולות גריסה. בשלב מסוים, כששאלתי אותה מה קורה, היא ניסתה לענות "אה, בזק הרסו לי את הקו." אבל מאחר שציפיתי לתשובה משעשעת, ואולי בגלל ההפרעות, היה לי ברור שהיא אמרה "אה, זה קרסולית הקו" ומיד הבנתי (באופן שגוי לחלוטין) שהיא המציאה יצור מיקרוסקופי שחי בקווי טלפון ומתקיים באמצעות אכילתם (ומכאן הקולות).

שני הסיפורים האלה (ובערך כל פרק של 'שלושה בדירה אחת') חושפים אמת שנוטים להתעלם ממנה: גם כששני אנשים מדברים אותה שפה, הם בהחלט עלולים לגמרי לא להבין זה את זה - לא רק במובן של "אתה לא מבין אותי" אלא במובן הפשוט של המלים שהצד השני אמר. זה נכון במיוחד דווקא לאנשים שחיים בקרבה רבה, ובדרך כלל התקשורת הטובה שביניהם מאפשרת לקצר, לוותר על כללי דקדוק מסוימים ולהשתמש בסלנג; ואכן, לא פעם ולא פעמיים אני מוצא את עצמי מגיע למסקנה שממש לא ייתכן שאסנת אמרה את המשפט האבסורדי ששמעתי, ומבקש ממנה לחזור על דבריה, בדיוק כמו שאני מבקש מדוברי גרמנית wie bitte?
יש משהו מעודד בכך שגם דוברי אותה שפה ברמת שפת אם לפעמים מצליחים לא להבין זה את זה; אולי זה אומר שהמרחק בין המצב הנוכחי שלנו לבין 'להבין גרמנית' הוא לא כזה פער כמו שנראה לי.





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/6/2007 09:43, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מונולוגים מהאמבט, הגרמנים האלו...
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של punktchen ב-12/7/2007 23:43

---