פעם אחר פעם

אתמול, תחנת הרכבת צואולוגישר גארטן, מעבר תת-קרקעי למקום שבו אני מתחיל את הטיול היהודי: לפתע אני רואה פוסטר שמכריז על כך שסינדי לאופר מופיעה באדמירלפאלאסט, כאן בברלין, ב-19 ביולי. ואני עוצר, ופתאום חושב שאולי אני פשוט אלך להופעה.

בברלין כל הזמן קורה משהו, במיוחד בקיץ. בלי לברר בכלל אפשר לשלוף עשרות הופעות, אירועים ופסטיבלים שמתרחשים בעיר בשבוע-שבועיים הקרובים. מאליפות העולם בכדורגל לנשים, דרך שבוע הגאווה ועד הופעות של ג'ורג' מייקל, ג'נט ג'קסון ואלטון ג'ון. ובכל זמן נתון ברור לי שאי אפשר לבלוע את כל העושר הזה, כי הזמן והכסף אינם אינסופיים אלא דווקא מאוד מוגבלים, או לפחות בכל זמן נתון אחד מהם מוגבל (ועל כך דיברנו הרבה). ובדרך כלל אני פוטר את הדברים האלה באנחה מהירה וב'בעולם מושלם, הייתי...', והולך הלאה.

אבל סינדי לאופר זה בכל זאת לא פסטיבל התרבויות בקרויצברג או רוקסט בציטדלה שפאנדאו. סינדי היא.... 'כל-כך יוצאת דופן', כפי שהכריז אלבומה הראשון. בעיתוני התקופה קראו לה 'הברווזון המכוער', אבל בעיני היא היתה היופי המדוכא, והיא שרה בשבילי, והיה בה משהו אישי ורגיש וישיר הרבה יותר ממכונת-הלהיטים שהיתה מדונה של אז, וכשהיא שרה 'פעם אחר פעם', הלב עצר במקום, שעון השניות השתחרר, והכל הלך לאט ונשר בצד הדרך, הכל לא היה חשוב, כל עוד היא שומרת עלי.

 

(לא מוצא את הקליפ המקורי אבל זו הופעה משנות ה-80 עצמן, ולכן ריל טיים)

 

וכאילו כדי להדהד את הכל, באותו ערב, בסדרה 'אחים ואחיות', היה פרק פלאשבק לשנות ה-80 והשיר הזה התנגן (למעשה הפרק היה מבוסס על השיר).

 

*

קיץ בברלין. הטמפטורה נעה בין חם יחסית לברלין לבין חם אבסולוטית. העיר תוססת, כמעט עולה על גדותיה. הישיבה ליד המחשב לעשות את העבודה שנותרה בתחום התרגום מתקרבת, בתנאים האלה, לבלתי נסבלת: הגוף שהתרגל לטייל משתוקק להיות בחוץ, כל קרן שמש נראית כמו משאב שמתבזבז כשלא נסחפים עם כל האפשרויות שהעיר מציעה. אורחת מפתיעה שנחתה עלינו בשבוע שעבר הובילה אותנו (או שאנחנו אותה? מי יודע?) לרחצה באגם נחבא בלב היער, לסיור בסמטאות פרידריכסהיין ולהרמת כוסית במסעדה יוונית שבחיים לא היינו מגיעים אלה אחרת. אולי זה נכון לכל עיר, אולי לכל דבר: אתה מעריך את מה שיש לך מתחת ליד רק כשאתה מראה אותו לאחרים.

 

*

אולי בגלל זה יש ערך תרפויטי לכתיבה בבלוג.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2011 13:45, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, עונות השנה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-25/6/2011 20:23

---

עיר בשמש

בשבוע הראשון התחלתי לעשות משהו שתכננתי לעשות בברלין כבר מהקיץ שעבר - הדרכת טיולים. אני עובד בחברה שעושה טיולים מודרכים של 4-5 שעות בברלין ובסביבה, בעברית. מסתבר שיש לזה הרבה ביקוש: מספר התיירים הישראלים בברלין הוא משהו די אסטרונומי, ורבים מהם מעדיפים שמישהו יראה להם את העיר, ואם אפשר, בשפתם.

העבודה מאומצת מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית מדובר על הצלה של ממש. היציאה מהבית גורמת לי להרגיש פחות סטטי; ההליכה ממקום למקום ממוססת את האדרנלין שהיה עלול אחרת להפוך לחרדה; המפגש עם אנשים כל הזמן מפיג את הבדידות; והרצון לדעת - שנפתח בעקבות הרצון להיות מדריך טוב - גורם לי להרגיש שסוף-סוף אני באמת גר בברלין, ולא רק ממקם בה מיטה, מחשב וחיבור לאינטרנט.

מה שמשפר את המצב הוא שיפור קטן אך ניכר במזג האוויר.התיירים שאני מדריך, אלה שבאים מהארץ, אמנם מקוננים נואשות על הקור; אבל מבחינתי זה חד משמעי - 5 מעלות מעל האפס, שמיים כחולים ושמש הם מזג אוויר אידיאלי לטיול. וזה בדיוק מה ששורר פה בימים האחרונים. היום, למשל, השמש היתה כ"כ חזקה עד שכל הזהב בעיר נצץ ללא הפסק: אלזה המוזהבת בראש עמוד הניצחון, השפיצים של הקתדרלה, הזהב בשגרירות הרוסית ובראש בראשונה - בית הכנסת החדש, שנראה כמו מסגד מורי ומבריק כמו מוצרט בגיל שש.

כמובן, תרופת הפלא הזו נמוגה קצת, באופן טבעי, כאשר השמש שוקעת ואתה ההתרגשות. אז מרגישים את השרירים הלאים ושוב מעיבים החיים במלוא מובנם, על החשבונות, טיפולי השיניים והבלגנים הביורוקרטיים הכרוכים בהם. אבל גם זה פתיר, ולו בגלל שזו בדיוק התקופה שבה הימים הולכים ומתארכים בקצב מהיר, וכל יום מלחכת השמש עוד ארבע דקות תמימות ממלכת השחור.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/3/2011 19:57, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30, עונות השנה, אופטימי
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מריאם ב-15/3/2011 22:47

---

עיר דובי הקוטב

אומרים שמי שמצליח לעבור חורף אחד בברלין, כבר יתאהב בה לנצח. אני לא בטוח שאני יכול לערוב לחלקו השני של המשפט, אבל חלקו הראשון, המרמז שחורפי ברלין קשים למעבר, מוכיח את עצמו מעל ומעבר - וזאת על אף שטכנית, עברנו רק שתי תשיעיות מהחורף. לרגל המצב (וזה לא סתם קיטורים שלי: דני רופ עצמו טען שמדובר בחורף הקשה ביותר באירופה מזה כמה עשורים), אין ברירה אלא להקדיש את הפוסט האמיתי הראשון פוסט-חזרה למספר אטיודים חורפיים.

 

שקרים, סטטיסטיקות וחג מולד לבן

בחורף הראשון שלנו בגרמניה כל הזמן חיכינו לשלג, אבל נאלצנו להתאכזב: חברים מקומיים הבהירו לנו שה-White Christmas המפורסם הוא יותר משאת נפש מאמת צרופה, ושהשלג הראשון נופל בדרך כלל בפברואר. וכך היה. במבט לאחור מתברר שאותו חורף, גם אם נראה קר לעורנו הישראלי הרגיש, היה חמים יחסית לממוצע (היו מי ששייכו זאת להתחממות הגלובלית, וביכו את החורפים המושלגים של ילדותם). אחר-כך הגיעו שני חורפים ממוצעים עד קרירים - אחד עם שניים-שלושה שלגים, ואחד שלא היה עשיר במיוחד בשלג אבל כלל גל קור קשה וארוך במיוחד, קפיאה של הנהר ושאר מרעין בישין. וכשחשבנו שהגיע הזמן (לאור חוק הממוצעים) לעוד חורף חם-מהממוצע (או בעברית 'נסבל') הגיע החורף הקודם, שהיכה כבר בדצמבר בטמפרטורות מרהיבות כמו מינוס שבע עשרה, והפך את ספירת אירועי השלג לחסרת תוחלת. נו, לא מגיע חורף חם? לא מגיע. על החורף הנוכחי כבר נתתי לדני רופ להרחיב את הדיבור, ובהמשך הפוסט יינתנו דוגמאות ותמונות. ידידתנו הברלינאית מ' (קיצור של מאנצ'קין), אגב, עברה לכאן באביב 2009 ולכן מבחינתה חורף זו מין תקופה כזו שבה האדמה מכוסה כל הזמן בשלג. לך תספר לה שזקני זארברוקן לא זוכרים חגי מולד לבנים.

אגב, גם במקרה זה יש מי שמאשימים את ההתחממות הגלובלית.

 

אי תנועה לבן

עבורנו (לפחות עד השנה שעברה) שלג היה אירוע מיוחד וכיפי. עבור האירופים, זה סוג של סיוט. כדי להבין את העניין, מספיק לנסוע ברכבת, לצאת לרחוב, או אפילו להציץ מהחלון. הבעיה היא ששלג שיורד ויורד ויורד ולא נמס (כי הטמפרטורה לא עולה מעל האפס) מתחיל להצטבר, ונעשה עמוק-עמוק:

 

את השלג העמוק צריך לפנות, ומאחר שהוא יורד כל הזמן, זו משימה חסרת-תוחלת בערך כמו לנקות דירה שיש בה ילדים קטנים. התוצאה היא שהרכבות מתקשות לעבור על המסילות ומאחרות ללא הפסק; הכבישים נראים כמו נתיבים של לבן וחום-מלוכלך ומהירות הנסיעה מצטמצמת לאפס; מכוניות, שגלגליהן שקועים עמוק בשלג, מתקשות לתמרן ממקום החניה לצד הרחוב החוצה; והמדרכות הופכות לנתיבים של שלג דרוס, דחוס, בין הררי ענק של שלג שפּוּנָה לצדדים.

אם מוסיפים לכך את העובדה שברכבת הקלה של ברלין (האס-באן) נערכים במשך כל דצמבר ונובמבר שיפורים ותיקונים מתוכננים, מקבלים כאוס חורפי מושלם (וזה לא הגדרה שלי, אלא כותרת מה'ברלינר צייטונג'). ביום ו', למשל, חזרנו באחת וחצי בלילה מפוטסדאמר פלאץ המקושט-לכריסטמס (סיפור בנפרד) ומצאנו את עצמנו ממתינים 25 דקות לאס-באן, ברציף פתוח-בחלקו, וכאשר התצוגה האלקטרונית משנה את דעתה מדי כמה דקות בנוגע לזמן הגעתה של הרכבת הקרובה. היום, למודי ניסיון, בחרנו לנסוע באוטובוס; הוא אמנם הגיע בזמן, אבל הזדחל במה שנראה כמו פקק אחד גדול, מכאן ועד איקאה.

אגב, לא צריך את דני רופ כדי להבין שמשהו יוצא דופן קורה; מספיק לקרוא את כותרות העיתונים הגרמניים. ה'פרנקפורטר אלגמיינה', למשל, ציין בעמוד הראשון את האפשרות הסבירה שהשנה יהיה חג מולד לבן (בגרמנית: 'וייסה ויינאכטן - זר וארשיינליש') וה'וולט אם זונטאג' סיכם ביצירתיות, בכותרתו הראשית, ש'גרמניה טובעת בשלג'.

 

שלגים

לאסקימוסים, כנראה, אין מספר רב במיוחד של מלים לשלג, אבל אין ספק שמספר שנים באירופה מספיקות כדי להבהיר שלא כל השלגים זהים. יש שלג דק, קל להפליא ומורגש בקושי (באנגלית קוראים לזה flurry); יש שלג שעשוי מפתיתים גדולים, כבדים, הנופלים באחת על הקרקע; יש שלג שנשאר נתון באוויר, מרחף אנה ואנה ולא באמת 'יורד'; ויש שלג שפתיתיו קטנים אבל קרים וקשים, וכשהוא משולב ברוח התחושה היא של עשרות סיכות קטנות הדוקרות אותך שוב ושוב בפנים. לא נעים.

אבל זה גם יפה

אין ספק, יש משהו מדכא בכך שמאז שחזרנו לברלין (לפני שבועיים!) לא ראינו את הדשא בפארק ליד הבית (ולא כי לא היינו שם) וסופות שלגים היו נפוצות יותר מביקורים בסופרמרקט. אבל יש להודות: בפעמים הנדירות שבהן הגיחה השמש ואפשר היה לצאת מבלי לחשוש מטיפול אקופונקטורה בלתי-מתוכנן, היה גם משהו יפה בלבן-הלבן הזה. הנה כמה דוגמאות.

 

 

אגב, המרוץ לחג המולד הלבן עדיין לא הוכרע: כרגע העיר נראית עדיין כמו ממלכתה של המכשפה מנרניה, אבל ביום ה' צפויות אצלנו לא פחות משלוש מעלות מעל האפס, וכל הלבן הזה עלול להפשיר קצת מוקדם מדי לרומנטיקנים הנוצריים. נחיה ונראה.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/12/2010 17:45, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., עונות השנה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/12/2010 08:53

---

יומן מעבר (6): יש סיבה לאופטימיות

מהפוסטים האחרונים היו עלולים קוראי הבלוג לחשוב שהמעבר לברלין גרם לנו בעיקר לאומללות ולקיטורים על מרפי. ולא כך. גם בימים הקשים ביותר, כשחתולנו נכנס לטראומה וחפצינו לא נראו באופק, מצאנו הרבה סיבות לעליצות - בעיקר העובדה שסוף סוף 'עשינו את זה', ואנחנו גרים בברלין. למשל באחד הערבים, כשלקחנו הפסקה מהפריקה ונסענו כחצי שעה ברכבת התחתית אל מרכז ברלין, שם פגשנו חברים בבית קפה ליד הז'נדארמנמרקט, ראינו את שתי הכנסיות הניצבות בשלווה זו מול זו והאזנו לנגני רחוב מבצעים את באך - ואז חזרנו הביתה (לא למלון, לא לדירת נופש, אלא הביתה). צריך להתרגל לכך שאין שום דבר מיוחד בכך ששומעים עברית ברחוב, שלא לדבר על אנגלית - להיפטר מהמנטליות של 'העיר הקטנה' ולהתחיל להכיר את גודלו של הכרך שבו אנחנו חיים.

בנוסף לכך, פרט לעצם ברלינאיותה של ברלין, היו ללא ספק כמה גורמים שדאגו לנו לקבלת פנים ראויה לשמה. ראשית, הסביבה שבה אנו מתגוררים: מדובר בשכונה שלווה של המעמד הבינוני, לא עשירה במיוחד אבל בפירוש לא שכונת עוני - עם הרבה עצים, אדניות בחלונות, שבילי אופניים ואנשים שעושים ג'וגינג; בנוסף, בסביבה הקרובה יש המון מסעדות, בתי קפה, מאפיות וכד', שבימים האחרונים דגמנו בשמחה את תוצרתן (מכיוון שעדיין לא ממש פרקנו את המטבח), והמקום הרבה יותר 'ער' אפילו מהמרכז-של-המרכז בזארברוקן; ויתרה מזרת, כל בתי העסק הנחוצים (שני סופרמרקטים, בהם אחד שפתוח עד עשר בערב, מאפייה ודראגסטור) ממוקמים במרחק פחות מחמש דקות הליכה. בקיצור, כיפכוף של מקום. ועל אף שהוא שוכן במרחק-מה מהמרכז, לפחות כשמודדים קילומטרים, התחבורה הציבורית האיכותית מבטיחה שניתן להגיע לרוב המקומות החשובים בלב העיר בחצי שעה או פחות. מה שכן, אחרי שסיפרנו לכל העולם שאנחנו עומדים לגור בשנברג, הופתענו לגלות שלפי המפה, הרחוב שלנו הוא כבר מילימטר מעבר לגבול, ונחשב דווקא וילמרסדורף.

הגורם החיובי השני הוא מזג האוויר, שהחליט להבהיר לנו למה הכוונה כשאומרים 'דירה מוארת'. ביום הסיוטי שבו נגררנו עם מזוודות, ארגזים וחתול ברחובות העיר אמנם עדיין ירד גשם, אבל מאז נע מזג האוויר בין מעונן חלקית לבהיר להפליא, מה שאומר שהדירה שלנו - שממוקמת בקומה חמישית, עם חלונות גדולים הפונים מזרחה - מוצפת בשעות הבוקר אור יקרות מסנוור, עד כדי קושי אמיתי להתמקד במסכי המחשב. לאור העניין (משחק המלים מכוון) אימצנו לעצמנו מסורת של ארוחת בוקר במרפסת, הפונה גם היא מזרחה וללא ספק מככבת כחדר המסודר ביותר בבית, כולל אדניות צמחים ששרדו באורח מרשים את אודיסיאת זארברוקן-לייפציג-ברלין. הבעיה היחידה היא שדירתנו הנוכחית אמנם מצוידת בארונות מטבח (בניגוד לקודמת) אבל חסרה אלמנט בסיסי שהיה בזארברוקן - תריסים. מסתבר שבברלין נהוג יותר לחסום את החלון בווילונות, וזה כבר סיפור מורכב; שני ביקורים בחנויות שונות הותירו אותנו בעיקר מבובלבלים ממגוון השיטות, המערכות והמחברים הנוגעים לנושא, ומחוסר ההתאמה המשווע בין הממדים והמחברים בחנות לבין הצרכים שלנו. יותר מכל, זה הזכיר לי קונפיגורציות מתחום המחשבים, מה שגרם לי לתהות האם מדובר ב'וילונות ויסטה'. התוצאה הסופית: שני וילונות נקנו והותקנו, אבל צריך עוד הרבה, ובינתיים למדנו איך להסתדר כשקמים מוקדם.

את שלישיית הגורמים החיובים משלים גורם בלתי צפוי בעליל - טכנאים ובירוקרטיה. ביום ב', למשל, הייתי על קוצים, מכיוון שהיו אמורים להגיע שלושה בעלי מקצוע כדי להתקין אינטרנט בכבלים, לתקן בעיה בחשמל ולחבר את המדיח ואת מכונת הכביסה למים ולביוב. להפתעתי, שלושת החבר'ה הגיעו בדיוק בזמן (טוב נו, האינטסלטור איחר בעשר דקות), עשו את עבודתם נאמנה ולא לקחו כסף (כל אחד מסיבותיו הוא). ואם זה לא מספיק אגדתי, אספר גם שהיום בבוקר עברתי חוויה מתקנת לקשיי הבירוקרטיה העצומים שבהם נתקלנו כשניסינו להירשם בזארברוקן, כאשר השלמנו את ההרשמה שלנו בברלין תוך רבע שעה בדיוק (כולל המתנה!) וללא כל קושי נראה לעין. באורח סימבולי, אגב, יצא שמשרד מרשם התושבים הקרוב ביותר אלינו (13 דקות הליכה דרך פארק מקסים) שוכן בבית העירייה של שנברג, וכך נרשמנו כתושבי ברלין בדיוק במקום שבו הצהיר ג'ון פ. קנדי בשנת 1963 'אני ברלינאי!' אז עכשיו גם אני.

מה שכן, במסגרת פינתנו 'זה מוזר ומשונה אבל זה אמיתי', אספר שהבלוג וכותבו יוצאים מחר על הבוקר לטיול של שישה ימים במערב ובמרכז גרמניה, שתוכנן למעשה עוד לפני שהמעבר לברלין היה בכלל על הפרק. וכך נשאיר מאחורינו את הדירה המלאה עדיין ארגזים, את החתול (שזכה לקט-סיטר חדשה וחביבה) ואת השמש הברלינאית, ונצא למסע שבסופו נשוב אל יומן המעבר (ובסופו של דבר, גם אל הבלוג במתכונתו הרגילה, תהא אשר תהא).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/9/2010 22:54, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-1/10/2010 10:56

---