אל, אל, יש-ר-א-ל (חלק ראשון)
הכל התחיל כאן בבלוג, בתגובה של 'בנחמין' לאחד הפוסטים הקודמים, ששאלה אם אני לא הולך להפגין פטריוטיות וללכת למשחק של הנבחרת בלוכסמבורג. אמנם מאז אליפות אירופה אני מגלה יותר עניין בתחום, אבל התגובה הראשונית שלי היתה 'איזו נבחרת? מתי?' כתוצאה, כל העניין היה ודאי נעלם אי-שם בערפל, אלמלא התערבה יד הגורל וטרפה את הקלפים.
כי כבר לפני כשבועיים, טרום-חגים, התארח אצלנו למספר ימים בן דוד של אסנת (שיכונה לצורך העניין 'אנדי') שיצא למסע תרמילאות באירופה ועשה אצלנו תחנה קצרה. אנדי הוא אוהד כדורגל שרוף, שהמפה של אירופה שמורה בראשו עפ"י שמות הקבוצות, ואחרי שלא הצליח להיכנס למשחק של מילאן מכל סיבות אידיוטיות שקשורות בבירוקרטיה איטלקית הוא כבר ממש רצה לראות משחק כדורגל אמיתי באירופה. אז מה אם הקבוצה המקומית, אפ.צה. זארברוקן, משחקת בליגה החמישית? הוא הלך, עודד, צעק, למד כמה מלים בגרמנית וראה את כוחותינו מנצחים שלוש-אפס.
התיאור החי של החוויה הדהד לי כשביררתי - רק כדי לצאת ידי חובה - מתי, באמת, משחקת הנבחרת בלוכסמבורג. יצא שזה בשבת. נו טוב, שבת.
ואז, בצירוף מקרים מופרך המערב בירוקרטיה גרמנית ועורכי דין אמריקניים, הגיע אלינו לסוף השבוע עוד בן דוד של אסנת, אחיו של 'אנדי', שיכונה לצורך העניין 'אבי'; וברגע ששמע זאת, מיהר אנדי לתפוס רכבת מהירה מזלצבורג ולהצטרף; וכשהסתבר לי ששני מטורפי הכדורגל הללו הולכים להיות אצלנו, לא יכולתי שלא להזכיר שאולי, אם אנחנו כבר כאן, בכל זאת לוכסמבורג זה בקושי שעה נסיעה ו...
הם לא נתנו לי לסיים את המשפט ומיד קבעו: הולכים. בהתחלה חשבנו שניסע עם עוד ישראלי שהצטרף לעירנו הקטנה, אבל הוא ביטל ואסנת החליטה שהיא מצטרפת - עוד מימי היורו היה לה עניין בבחורים השריריים המאמצים את גופם ואת נשמתם על המגרש (אם כי בני הדודים הזהירו אותה שלגבי נבחרת ישראל, זה לא לגמרי נכון). המשימה הבאה בתור - להשיג כרטיסים - התבררה כקשה מהמצופה: החיפושים באינטרנט לא העלו שום תוצאות , ורק לאחר מאבקים נואשים עם אתרים בצרפתית מצאתי את מספר הטלפון של ההתאחדות לכדורגל בלוכסמבורג. אסנת התנדבה לדבר, והתפתחה השיחה ההזויה הבאה:

מרכזנית (בצרפתית): בליבלובפלה ולבלפבה
אסנת: שפרכן זי דויטש?
מרכזנית (בגרמנית): כן.
אסנת: אני רוצה להזמין כרטיסים למשחק של לוכסמבורג מול ישראל מחר.
מרכזנית: אי אפשר. רק בקופת האצטדיון בערב. היא נפתחת ב-18:30.
אסנת (בלב טוב): אה נהדר. ויש כרטיסים?
מרכזנית (בקול מפחיד ומאיים): אני אמרתי שאין כרטיסים? [פאוזה] לא אמרתי! אני אמרתי שאפשר לקנות בערב בקופה.
אסנת (מפוחדת): וכמה עולה כרטיס?
מרכזנית (בגרמנית עם מבטא כבד): 12 עד 35 יורו
אסנת: 34 יורו?
מרכזנית: אני אמרתי 34? [פאוזה] לא אמרתי! אני אמרתי 35.
אסנת (תוהה מה המרכזנית לקחה הבוקר): טוב, תודה.
מרכזנית (טורקת).

עכשיו שעניין הכרטיסים הוסדר, נפל הפור וההכנות למשחק החלו במלוא המרץ. המאמן הרביץ נאומים ציוניים בשחקנים, המעסה הזריק לשוקיים הדואבות, שכרנו מכונית קטנה (שהספיקה עוד לשמש אותנו בשבת בבוקר להעברת כורסה משוק הפשפשים) והכנו כיכר שלמה של סנדוויצ'ים. באדיבות גוגל מצאנו בקלות את האצטדיון (אבי זיהה אותו ראשון, בזכות הזרקורים) החנינו בחניון שממול וניגשנו לקופה. תוך דקות אחדות הבנו ש:
1. הקדמנו.
2. ליד הקופה יש כבר תור.
3. התור עטוף רובו ככולו בדגלי ישראל.
4. למרות [3], כמעט אף אחד לא מדבר עברית.
את [4] מסבירה העובדה שהבליל הכחול-לבן שהסתובב סביב הקופה בשעה שש בערך (חצי שעה לפני פתיחת הקופות ושעתיים וחצי לפני המשחק) היה מורכב מערב-רב של קהילות יהודיות מצרפת, יהודים-רוסים בנוסח עדות זארברוקן, אנשים עם טרנינגים של 'מכבי פרנקפורט' ורביעייה הזויה של צעירים עם מבטא אמריקאי (שעוד נפגוש בהמשך). כשהגענו לקופה טען המוכר בתוקף שאין דבר כזה 'יציע ישראלי' ושהיום הכל מעורבב; וכשביקשנו את הכרטיסים הזולים מכר לנו כרטיסים ליציע L, ב-12 אירו לחתיכה.
כדי למצוא את L התחלנו מיד במשימת 'סובו לוכסמבורג והקיפוה', אלא שלמזלנו הלכנו בכיוון הלא-נכון. למה למזלנו? כי בדרך פגשנו איש אבטחה נחמד (ודובר עברית), זיהינו שרוב עטופי-הדגלים נעים לכיוון שבו הלכנו (ולא לשער L) ופגשנו עוד בחור דובר עברית שטען בתוקף שלכל מי שהגיע מהארץ יש כרטיסים ליציע A, ומה יש לנו לחפש ב-L בכלל. אנדי ואבי הבינו מיד שאירעה כאן פאשלה בקנה מידה קולוסאלי (כי אם כבר לראות את הנבחרת ולקלל, כדאי לעשות את זה עם אנשים שמבינים את השפה), ומיד חזרנו לקופה בניסיון להחליף את כרטיסינו האומללים, תוך הוספת כמה שקלים (כרטיס ל-A עולה 20 יורו ולא 12). היינו די לחוצים עד שגילינו ש:
1. אין בעיה להחליף את הכרטיסים, אבל
2. כרטיסים ל-A מוכרים בקופה אחרת, ולכן
3. המוכר הנחמד פשוט יחזיר לנו את הכסף תמורת הכרטיסים.
כנראה שחוסר נימוס לוכסמבורגי זה רק עניין טלפוני.
את ההישג הכפיל ידידנו איש האבטחה החביב, שבדרך עצר אותנו והציע לתת לנו במתנה זוג כרטיסים; כתוצאה קנינו רק שניים, ובממוצע השגנו כל כרטיס בעשרה אירו בלבד. קומבינה ישראלית.

מרוצים מדפיקת המערכת המתנו בחוץ עד שנפתחו השערים, אז החליטה המערכת לדפוק אותנו חזרה: "נו פוד, נו דרינקס," ציינה המאבטחת , ואיימה להחרים את פאר הסנדביצ'יה שאסנת עמלה עליה כל אחר הצהריים. אחרי תחינות והפצרות היא אישרה ל'אחד מאתנו' לצאת ולהחזיר את תיק הסדנביצ'ים המסכן לאוטו; אבי התנדב למשימה (ובדרך נשנש לעצמו סנדביץ', כמובן).
מניעת הכריכים (והעובדה שנותרה עוד שעה למשחק) אילצה אותנו לדגום את המזנון, שכלל נקניקיה (מבושלת במים ולא משהו בכלל), צ'יפס בשקית (מייבש), חטיף 'מארס' (במקום טוויקס), בירה (לא ניסינו) וקולה (לא משהו). בשבילי החוויה העיקרית היתה להיות כל-כך קרוב למגרש - בטלוויזיה זה נראה די רחוק ובמשחקים שהייתי בהם בארץ, כילד, ישבנו אי-שם למעלה. אבל התחושה של 'הי, זה אמיתי' נעשתה משעמם די מהר, וכך גם להצטלם על רקע המגרש, לקלוט באוזן את השניים-וחצי דוברי עברית, לספור את היציעים הריקים ולהקשיב לארבעת המופלאים מבחוץ, שהתיישבו ממש לידינו, שרים 'ישראל עולה' בהגייה אמריקאית מפחידה. נשאר רק לחכות.

(ומאחר שהפוסט מתארך הרבה מעבר לצפוי, אשאיר את השאר לחלק ב', שיפורסם בקרוב...)










שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/10/2008 01:26, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות, אקטואליה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של איילת ב-17/10/2008 11:28

---

עוד פטריות, הערות ובכלל
כבר כמה זמן לא העליתי פוסט לבלוג, וזאת משתי סיבות, אחת טפשית ואחת יותר רצינית, ושתיהן שלובות יחד. הסיבה הטפשית היא שהבטחתי בפוסט הקודם שאעלה פוסט רק אחרי שנטעם מהפטריות המוחמצות מהשבוע שעבר, ולכן לא היה לנו זמן עד הבוקר; הסיבה הרצינית יותר היא אותה סיבה (דהיינו, שלא היה לי זמן לנשום ממש, שלא לדבר על להבליג).
לעניין האחרון (דהיינו, המחסור בזמן לפעולה הפשוטה של פניה-החוצה-אוויר) יש כמה סיבות, מהן מתסכלות (נכנסתי לפרק המלונות והמסעדות במדריך שאני מתרגם , וגיליתי שפרק זה הופקד כנראה בידי מישהו שלא מבין גרמנית וגם אנגלית אני בספק שהוא יודע), מהן מציקות (הצצה מתחת לכיור גילתה טפטוף, מה שהצריך פינוי כל אלפי הצנצנות משם והזעקתו של גידו) ומהן משמחות (בן דוד של אסנת שמטייל באירופה ובא אלינו לביקור התאוששות מאיטליה שהתאכזרה אליו, וכמובן ניצלנו כל הזדמנות להראות לו את מכמני העיר, הכפר, הנהרות והיערות בסביבה, ואת יתרונותיו הבריאים של אורח החיים הגרמני). אבל האמת שבאמת לא הרגשתי בנוח לכתוב על טיולים חדשים וחוויות חדשות מבלי להשלים את סאגת הפטריות ולהבהיר סופית שהן לא-רעילות וכן-טעימות. אז כן. הבוקר, אחרי ימים של דחיית-הטעימה לטובת פינוקים גדולים ורבים יותר, נשנשנו אני ואסנת בשמחה על הפטריות. ושנינו עדיין כאן. ואפילו נהנינו: לפטריות המוחמצות אין אמנם המון טעם משלהן (אלא בעיקר טעם-של-חומץ) אבל המרקם נהדר ובסלט או על גבינה לבנה הן יהיו פרפקט.
אז עכשיו, אחרי שנפטרנו מהחובות, אפשר להתפנק. ואם להתפנק, אז בדרכים האהובות עלינו - למשל טיול-שבת בעמק הבליס (למי שעוקב: העמק-עם-הדובדבנים, שהפעם היה דווקא מלא תפוחים אדומים ונהדרים), עם שלושה בגטים שמולאו בכל טוב (חביתה, נקניק, גבינה צרפתית, סטייקים של חזיר וחרדל), קצת בירה ומזג-אוויר אידיאלי לכדורגל. פספוס אחד של כל עניין ההתפנקות אירע דווקא באזור השולחן הנודע, על גבול גרמניה-צרפת, שם החלטנו לנסות לשטוף את התפוחים שקטפנו בזרם נהר הבליס. למרבה הצער, הירידה לנהר היתה קצת תלולה, וענף אחד שסמכתי עליו ובחרתי להישען עליו בירידה נשבר בבת אחת, ותוך שנייה התרסקתי אל תוך מי הנהר, שהגיעו באותה נקודה עד המותניים. למזלי, היה זה אזור ללא אבנים חדות, ללא זרם וללא כל סכנות, כך שתגובתי הראשונית היתה לחייך ולתהות איך זה קרה. מיד אחר-כך התחלתי לחלץ את עצמי מהמים, מה שהסתבר כלא-קל וגרר עוד ענפים שבורים, ורק כשהגעתי למעלה קלטתי שמכנסיים ונעליים רטובים זה ממש לא יעיל להמשך הטיול. כתוצאה, נאלצנו לחכות יותר משעה עד שהמכנסיים יתייבשו מספיק להמשך הטיול, ועוד חוויה נוספה לרשימת ה'לא-נורא-נחמד-כשזה-קורה-אבל-בהחלט-חוויה-בסיפורים-אחר-כך'.
ביום א' תכננו לעשות עוד טיול אופניים, אבל בהיותנו עייפים אך רצוצים מיום קודם העדפנו לבלות את היום בביקור בגן הצרפתי-גרמני, אולי האטרקציה הבולטת ביותר בעיר (לפחות מבחינתנו) ולסיים בעוד טיול ביער הפטריות. בקבוק יין ושתי נקניקיות מאוחר יותר, גילינו שאחרי שבוע של שמש יש ביער פחות פטריות - אבל זה לא אומר שאין בכלל. בין השאר גילינו פטריות עם ראש אדום, מהסוג שכיפה אדומה היתה אוספת, ופטריות שנראו כמו קליפת תפוז השוכבת על האדמה. הספר לא היה בידינו, אז הפעם לקחנו רק דוגמית מכל סוג, ואסנת מנסה לזהות אותן ממש ברגע זה. עם זאת, לא נראה שמהיבול הזה תצמח ההחמצה הבאה.
לפני כל זה עוד הספיק בן-הדוד המבקר, שמאוד אוהב כדורגל, ללכת למשחק של הקבוצה המקומית, אף.צה. זארברוקן, שאמנם משחקת בליגה החמישית אבל מסתבר שלא חסרה בה אווירת כדורגל, צעיפים, שירים לשחקנים ובירה ונקניקיות - לפי דיווחיו, חוויה אירופית של ממש. הוא גם הכיר לנו יוטיוב חביב, שהפך ללהיט הבית בימים האחרונים. ייתכן שאתם כבר מכירים (אומרים שזה רץ באינטרנט) אבל אם לא, קבלו מתחרה ב'כוכב נולד' הבולגרי בלהיט הענק 'קן לי' של מריה קארי:



טוליבי דיבי דאוצ'ו גם לכם!

תוספת: תמונות!!!
פטור בלי תמונות אי אפשר, נכון?
מלמעלה למטה: פטרייה שנראית כמו קליפת תפוז, פטרייה שנראית סוטה להפליא, ואוסף פטריות שנראה כמו ארוחת הערב של השטן.







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/9/2008 09:59, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/9/2008 23:13

---

דרך מפוטלת (כולל תמונות)
נהוג לומר על כל מיני דברים ש'זה כמו לרכוב על אופניים. אם לומדים, אף פעם לא שוכחים'. זה אולי נכון לגבי מיומנות הרכיבה, אבל לא מדויק בהקשר לעצם התהליך שמביא שני אנשים לצאת מהמיטה ומהבית ביום א', להכין תיקים, מים, כריכים ופירות, להצטייד במפה ובמצלמה ולטפס על כלים דו-גלגליים יד שנייה שאיכשהו מתנייעים ממקום למקום. אחרי חודש של ביקורים, טיסות, פסטיבלים ושאר שטויות, שגרת הטיולים הקיצית שגיבשנו כמעט ונגוזה, וביום א' האחרון פשוט התקשינו להוציא את עצמנו מהבית.
לא עזר לזה סבסטיאן הפסנתרן הנלוז, שהחליט לפנק אותנו בארוחת בוקר מוקדמת בעיר. היה כל-כך מוקדם, שהמקום שהוא תכנן עליו עדיין לא נפתח, ואנחנו נחתנו בבראנצ'ייה החביבה עלינו, עם הבופה שלא נגמר לעולם. אחרי סביאה מעין זו, אין פלא שהצלחנו לגרור את עצמנו ואת דו-גלגלינו החוצה רק בסביבות שתיים בצהריים. למזלנו, השמש אולי היתה במרכז השמיים אבל עננים כיסו אותה חלקית והמשקפיים שליד המלים 'מצב רוח' בילו את רוב הזמן בתיק או על הראש.
התוכנית - עפ"י מפת המסלולים שבידינו - היתה לנסוע במסלול המוגדר 'ספורטיבי' לאורך 14 ק"מ - עד העלייה המאסיבית הראשונה - ושם לקשור את האופניים, לטפס ברגל לנקודת התצפית (אנחנו לא כאלה ספורטיביים) ולחזור. במפתיע (בהתחשב בחבר מרפי) הכל עבד כמתוכנן, לפחות במחצית הראשונה, והצלחנו להגיע בלי בעיות לרמה מרשימה, מלאה שדות פתוחים, לא רחוק משדה התעופה המקומי:





פרט לשדות, האזור היה מלא עצי פרי מכל הסוגים, מדובדבנים (כבר לא בעונה) דרך שזיפים צהובים (קטנים וטעימים) ועד כל מיני פירות שאין לנו מושג מה הם ולכן לא ניסינו. אבל הכוכבים הגדולים, באותה רמה פתוחה ובכלל, היו שיחי הפטל השחור. החבר'ה האלה, שכבר לפני כמה שבועות פרצו לתודעה, מילאו כל פינה כמעט לאורך הדרך, והיוו אטרקציה שאין להתדבר עליה עבור אסנת (אולי בגלל ששמם העברי הוא 'אסנה' - מאוד דומה!):





שום דבר לא עצר אותה - כולל העובדה שלא הבאנו אתנו כלים לאיסוף פרי. במהלך גאוני הסבה אסנת את בקבוק המים שסיימנו למכל פטל, ועד תום הטיול הספיקה למלא אותו בפירות ממגוון שיחים שונים. התהליך החל בדרך כלל בעצירה בחריקת בלמי-אופניים, אחריה הצבעה על השיח התורן (כמה מהם לא היו שיחים כלל אלא מפלצות ענק בדמות שיח) ואז הסתערות. נרשמו מספר אייי-אאוץ'-אוי, אבל לא היו נפגעים של ממש לכוחותינו, פרט לסבלנות שלי, שגם היא התנחמה בצילום מספר בלתי סביר של תמונות בנוף המרהיב:





או של האגם/ביצה שלאורכו נסענו:





כשהגענו הביתה, והבקבוק היה כבר מלא לגמרי, אסנת הציגה קסם של ממש, בחסות סכין יפנית, מצלמה וקערה:









כן, החבר'ה האלה שהיו עד לא מזמן חלקים ומפוטלים, נתפסו ברשת והולכים לבלות זמן רב במקרר בתפקיד ריבה (לפחות עד שנחסל אותם אט אט).

בשבוע הבא - שוב.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/8/2008 00:37, ושייך לקטגוריות אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/8/2008 15:46

---

הרפתקה באגמים
כהרגלנו בקודש, גם ביום א' האחרון יצאנו לטיול אופניים. אלא שהפעם, בניגוד לטיולי הפיקצ'ר-פרפקט מהשבועים שלפני כן, נכונה לנו הרפתקה מהסוג שמאוד כיף לספר עליה אחרי, אבל לא בהכרח לחוות אותה תוך כדי.

לצורך העניין הצטרפו אלינו לא רק האופה ואשתו, אלא גם חלילנית ישראלית שבאה לעשות כמה אודיציות בגרמניה ובדרך התארחה אצלנו. מאחר שלא רצינו לוותר על טיול יום א', הפתרון היחיד היה לכלול אותה בחבורה. את הצורך בזוג אופניים נוסף פתרה נינה, ידידתנו מרוסיה, שהסתבר כי אינה משתמשת כמעט באופניים האדומים החדשים הממתינים אצלה במרתף. החלילנית אמנם הצהירה שהיא לא בכושר כמונו, אבל ברוח ספורטיבית הסכימה לצאת למסלול מעגלי של 29 ק"מ ושבעה אגמים, שהיה בתוכניות כבר זמן רב.
עוד לפני שיצאנו כבר הושלכו על הטיול כל מיני אילוצים. כך התברר למשל שהאופה חייב לחזור הביתה עד 15:00 (יש לו חזרה ב-16:00), ולכן נאלצנו להתחיל את הטיול בשעות שמוקדשות בדרך כלל להתהפכות במיטה. כמו כן התברר שהאופניים האדומים אמנם חדשים ומבריקים, אבל קצת הרבה יותר מדי גבוהים בשביל החלילנית; כדי לסדר את המושב היה צורך במפתח אלן, שהאופה הבטיח להביא אתו בבוקר. עד אז הכריזה החלילנית שהיא לא מתכננת לעצור על האופניים אלא במקרים חיוניים (שכן היא לא מגיעה לרצפה, וכל עצירה מחייבת אותה לקפוץ מהאופניים או ליפול מהם. מפחיד).
כדי לאפשר יציאה בשעה מוקדמת, הכנו את רוב האוכל יום קודם וכיוונו שעון לשבע וחצי בבוקר, שעה שלא באמת קיימת ביום א', אבל לצורך העניין המצאנו אותה. אני אפילו גחתי החוצה בסביבות השעה הזו כדי לקנות בגטרי (וגיליתי שבמאפייה השכונתית החלו למכור גם בקבוקי חלב, אפרופו הפוסט על יום המנוחה). לרוע המזל, השעה המוקדמת והצורך בהתארגנות מהירה גרמו לחיכוכים צפויים, ועד שהגענו לתחנת הרכבת היו כבר שני הזוגות בסטטוס של שלום קר. את האווירה העכירה עוד יותר העובדה שהאופה כנראה לא מכיר מספיק עברית, והצליח לא להבין את ההתייחסות ל'מפתח אלן' ולהביא את המפתח הלא נכון, מה שהבטיח קשיי עצירה ניכרים והעיב עוד יותר על האווירה.
כשהרכבת הגיעה לסאנקט אינגברט, נקודת המוצא והסיום של המסלול, בזבזנו עוד כמה דקות במציאת המסלול ובניווט עירוני; אחרי שהתרגלנו לשילוט מצוין במסלולים קודמים, הסתבר שבמסלול האגמים השילוט הרבה פחות טוב (גם אם משעשע: סמל המסלול היה צפרדע, מה שהוביל לשירה אדירה של 'טנגו צפרדעים' בהמשך המסלול). לכן נשמנו לרווחה כשהמסלול נטש את רחובות העיר ויצא לשטח פתוח; אלא ששם גילינו שמסלול האגמים ללא ספק לא מיועד למתחילים.
האתגר הראשון היה הדרך עצמה. ברוב חלקיה התחלף האספלט הידידותי-לגלגלים בשבילי בוץ, עפר ואבנים, שהיקשו מאוד על התנועה, במיוחד עבור אסנת והאופה, המתניידים באופני-עיר שהטיירים שלהם רזים עד בלתי נראים.לדרך הקשוחה שהאטה את התקדמותנו נוספו גם עליות (אתגר לשרירי הרגליים) וירידות (אתגר לשרירי הברקס ולמיתרי הקול), אבל הנוף והאתגרים שחררו לפחות את המתחים הזוגיים, וכולם הצליחו להתעודד (במיוחד הודות למזג האוויר הנפלא - 22 מעלות ומעונן חלקית - ולעובדה שהגענו לאגם הראשון ועשינו הפסקת אוכל עם פירושקי נפלאים של האופה).
אבל הדרך לא הפסיקה להפתיע. בקילומטרים הבאים פגשנו שיחי פטל עמוסי פירות וחבורות של רוכבים מקצועניים שחלפו על פנינו במהירות עצומה (חשבנו לבקש מהם מפתח לכיסא של החלילנית, אבל הם גם מיהרו וגם לא ידענו איך קוראים לזה בגרמנית); מצד שני, חווינו נפילות כואבות (אשת האופה) וכמעט-התנגשויות (אסנת, כשניסתה להחזיק ביד את פירות הפטל תוך כדי נהיגה). באחת העליות הקשות ביותר פגשנו בגרמני מבוגר שירד (כמונו) מהאופניים ודחף אותם במעלה ההר; אחרי היסוסים הצלחנו להסביר לו מה אנחנו צריכים, וגילינו שבגרמנית קוראים לזה Inbus. זה בהחלט היה חיוני בהתחשב בירידה המטורפת שציפתה לנו אחרי העלייה, בשבילים לא-סלולים וצרים בלב יער עבות.
עייפים אך משולהבים הגענו לסביבות אמצע הדרך, שם התפצל המסלול ואפשר לנו לבחור דרך קיצור שקוצצת חמישה ק"מ מה-29 (אבל גם מורידה שני אגמים). בהתחשב בלחץ הזמן ובכל הגורמים המאטים, החלטנו (בחוכמה) להשאיר את שני האגמונים הנ"ל לפעם אחרת. אבל לא יכולנו שלא לעצור כשראינו בצד הדרך ים של שיבולים, ממש כמו בשירים:





גם התמונה השלווה הזו לא עברה חלק (מסלול אתגרי או לא?), כי מיד אחרי הקליק הופיע במורד השביל הסלול חוואי על טנדר, וצעק בזארלנדית שאסור לעלות על השדה (הוא כנראה כעס כי באותו אזור היה שטח שלם של שיבולים ששוטח, כנראה, בידי בוני אוהלים חסרי-אחריות). התנצלנו ודיוושנו במהירות מהמקום.
בשלב הזה כבר הרגישה הבטן תשוקה עזה לארוחת צהריים, וגם השרירים כבר שיוועו למנוחה; לרוע המזל בדיוק מצאנו את עצמנו בתוך פרבר כפרי של סאנקט אינגברט, ולא הרגשנו נעים לפרוש שמיכה מול אפם של התושבים. כשהצלחנו לצאת מטווח הפרבר, התפשרנו על גן משחקים מגודר לילדים, שמוקם משום מה במרכז השטח הפתוח שבין הכפר-פרבר לכפר-פרבר הבא. שם פרשנו את שמיכתנו ושלפנו בקבוק יין, חבילת פירושקי אקסטרה לארג', סלט ואלדורף (שהכנתי בעצמי) ואת הבגט מהבוקר, עם מגוון גבינות. פיקניק כהלכתו.
ואיפה ההרפתקה, תשאלו? לא איחרה לבוא. בעוד אנחנו מנשנשים על קצות הבגט ומתכוננים לשלאף-שטונדה שאחרי הפיקניק, שמנו פתאום לב שאחד העננים-חלקית נראה שחור מהאחרים. בהתחלה עוד חשבנו שטפטוף יהיה חוויה נעימה, אבל תוך דקות ספורות החל גשם של ממש, וגם הטמפרטורה ירדה משמעותית. כל האירוע תפס אותנו לא מוכנים: התחזית דיברה על גשם אחר הצהריים ובערב, לא באמצע הטיול, וכולנו התלבשנו לקיץ, כולל מכנסיים קצרים וגופיות. למזלנו הרב, גני משחקים מכילים לא מעט מקומות מסתור מן הגשם, וכך ארזנו במהירות את תיקינו ותפסנו מחסה:





למזלנו, גשם בזארלאנד זה בהרבה מקרים משהו שנמשך בערך רבע שעה, ודי מהר יכולנו לשוב ולדווש. בשלב הזה כבר היה ברור שהטיול הזה אינו סתם טיול שלוותי בפארק, אלא הרפתקה; אבל ההפתעה האחרונה נחתה עלינו אחרי הירידות הגדולות, כשכבר מצאנו את עצמנו בתוך סאנקט אינגברט, שני ק"מ וחצי מהיעד. שם, כשעצרנו אחרי אחת מירידות ה'יוהוהוהוהו!!!!', גילה האופה שאופני העיר שלו לא עמדו בפרץ, ויש לו פנצ'ר. מכיוון שביישוב הפצפון אין (מסתבר) אוטובוסים ביום ראשון, נאלץ הבחור לרוץ לצד האופניים, בעקבות חבורתנו המדוושת, את האלפיים-פלוס מטר עד לתחנת הרכבת. מזל שהוא בכושר. בתחנה גילינו שהגענו בדיוק בזמן לרכבת של שתיים ורבע, ואפילו קרב קטן עם מכונת הכרטיסים הסתיים בנצחוננו, מה שהפך את כל האירוע מסיוט להרפתקה (למרות השרירים הדואבים).
מה שכן, יש יתרון לטיול שמסתיים בצהריים: אחרי המקלחת-שאחרי והתנומה-שאחרי-המקלחת יש אפילו עוד זמן להכין פיצה, לראות סרט ובאופן כללי לבלות יום א' נעים. אולי כדאי לאמץ את השיטה בפעמים הבאות (מצד שני, לקום שוב בשבע ביום המנוחה? מה, אנחנו מטורפים?).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/7/2008 21:22, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, תמונות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/7/2008 21:18

---