לטיול יצאנו
למעשה, הרגע חזרנו מטיול יום א' השלישי ברציפות שלנו, וזה אומר שכבר אפשר לדבר על מסורת. ואיזו מסורת נהדרת! כמו בפעם הקודמת, גם הפעם ארזנו סנדוויצ'ים ובקבוק יין בורדו ויצאנו מהבית בשעה אחת לעבר גדות הזאאר. ההבדל הוא שהפעם יצאנו בכיוון ההפוך, עם זרימת הנהר, וכך עברנו דרך העיר כולה ומעבר לה, שלושה וחצי ק"מ לכל כיוון. בין החוויות שנרשמו: פגישה פנים אל פנים מקרוב עם פרפר כתום-שחור יפהפה, מנהרה רבת-הדים שנראתה כמובילה לתוך יער עבות אבל בעצם נפתחה לאיזה פרבר עירוני, צמד שהחליק על סקטים בהחזקת ידיים ובתיאום מושלם, גלידת אמרטו נ-ה-ד-רת והרבה, הרבה שמש.
אחרי שחזרנו הביתה, עמוסי חוויות ופרחי-בר לא מוגנים, היה לנו ברור שהמסורת הזו חייבת להימשך, מדי יום א', כל עוד מזג האוויר יאפשר לנו, ואולי קצת מעבר. נשמח גם לאורחים בטיולים האלו, אז אם בא לכם לקפוץ, אתם מוזמנים.

---

ובהקשר אחר - או לא - בטיול היום חגגנו את יום הנישואין השלישי שלנו, שחל היום (אחרי שחגגנו את יום ההולדת שלי בטיול של השבוע שעבר). ובנושא הזה רציתי להביא שיר נהדר בעיני, של המשוררת מרגרט אטווד. וכשחוברות הליקון שלי יגעו אלי (במשלוח הימי) אולי אעלה גם תרגום לעברית של השיר.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/10/2006 17:15, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, אופטימי, אהבה ויחסים
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-9/10/2006 05:34

---

שבת חורפית
אני לא יודע מה אתכם, אבל בשביל המושג "שבת חורפית" מעלה חיוך, ולא סתם חיוך,אלא תמונה מאוד ספציפית ומאוד ישראלית - כזאת של שבת שבה השמש יוצאתסוף-סוף מהעננים ואז יוצאים לטיול ביערות הכרמל לקטוף פטריות, או סתם יושבים בחצר האחורית (בקריות) או יורדים בשדרות בן גוריון עד לים (בתל אביב). העובדה שלא חם, אבל גם לא ממש קר, והשמש שסוף סוף מתקבלת כברוכה ולא כצרה, ואיך שהיא מאירה על הבתים הרחוצים ועל הדשא הירוק...
והנה, למרות ששבת כאן זה לא שבת (אלא כמו יום שישי בארץ) ולמרות שעדיין ממש לא חורף (אלא סתיו, או כמו שאמר ירון, 'עונת מעבר'), היתה לנו היו תחושה כזו. אחרי שבוע גשום, מעונן וקשה מאוד מבחינה כלכלית ונפשית (כולל שתי עיזים ושלוש התמוטטויות), יצאנו החוצה לעיר לקנות כמה דברים, ושטפנו את העיניים בשמש שהציצה שוב מבין העננים ובירוק-ירוק-ירוק הזה שאין לו סוף.


ולמה החיוך? כי התחושה הזו, של שמש שהיא ברכה ולא קללה, של יוםשלא חם בו מדי ולא קר בו מדי, חוזרת כאן הרבה. כי גם ביום א' שעבר, כשעשינו טיול-יומולדת, היא היתה. כי היא כנראה תמשיך לקרות לנו כאן. וכי זאת נחמה, ואפילו יותר מנחמה, למי שקופץ ראש אל תוך הלא-נודע.

(ובהקשר של הפוסט של אתמול, אימצתי את המנטרה של בנות גשרית - Where once was fear there will be nothing, only I will remain - תודה).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/10/2006 18:51, ושייך לקטגוריות אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-8/10/2006 09:31

---

הנקודה היהודית
(על העניין הזה רציתי לכתוב כבר זמן מה, ותמיד היו עניינים אחרים לעסוק בהם, אז איכשהו זה יוצא שזה דווקא בערב יום כיפור, ולא בכוונה. אבל אם כבר, זה מתאים)

כשהחלטנו שאנחנו עוברים לגרמניה, אחד הנושאים שחזר בשיחות עם כל מיני אנשים - קרובים ורחוקים - הוא איך אנחנו, כזוג יהודים-ישראלים, מרגישים עם לעבור לגור בגרמניה דווקא. זה היה בולט בעיקר על רקע העובדה שאנחנו כמעט ולא התייחסנו לנושא; מבחינתנו היתה הרבה התרגשות מהמעבר לארץ חדשה, ולמקום חדש, אבל לא חשבנו דווקא על 'הנקודה היהודית'. לעומת זאת, חברים שונים ומשונים טרחו לציין בפנינו את ההתנגדויות שלהם, כיהודים, לגרמניה ולגרמנים, להזהיר אותה מהאנטישמיות הגואה, ולהעלות את התהיה איך נוכל לקרוא למקום הזה 'בית'.
עכשיו, כשאנחנו כאן כבר חודש וקצת, שהיו קשים הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיו, הרהרתי קצת בדברים האלו. אין ספק שמבחינה מסוימת, פעם אחר פעם נתקלתי בתחושה שקשה לי להתייחס למקום בתור בית, אם בשל ההתנהגויות המשונות של הגרמנים ואם בשל היצמדותם לשפה שלהם והתחושה שאני רחוק מלתפקד בה (ובמקביל גם קראתי מחדש את הספר הנפלא "רביעיית רוזנדורף", ותהיתי אם אי פעם אוכל לסגל לעצמי את הגרמנית כשפת כתיבה או שכמו הסופר אגון לוונטל המתואר שם תמיד אשאר כותב בלשון זרה ללשון המקום בו אני חי). אבל האלמנט האחר במשוואה, אותה 'נקודה יהודית', לא הופיעה כלל, ולמעשה כמעט שנשתכחה ממני לגמרי.
אולי זו העובדה שזארברוקן היא עיר בינונית עד קטנה ולא מרכז עירוני, אבל אני חייב לציין שהדבר הקרוב ביותר לאנטישמיות שנתקלנו בו הוא נימת פליאה עצומה שהשתלטה על קולו של גרמני מבוגר וחצי עיוור שהראה לנו בית להשכרה כשאמרנו שאנחנו מישראל והוא הגיב ב"אה! זי זינט יודן!" כשהוא מאריך את השורוק עד כמה שאפשר. באוכלוסייה הערבית של גרמניה דווקא נתקלנו לא מעט, ואף פיתחנו סוג של יחסי ידידות עם בעל מרכז האינטרנט הטורקי ועם מוכר הזיתים האיראני. אבל גם מהם לא חשנו עוינות, אולי רק - כפי שתיארה זאת אסנת - את העובדה ש"כאן הם מתנהגים בחופשיות ממש כמונו" (עובדה שבמחשבה שנייה אומרת בעיקר דברים רעים על החברה הישראלית).
העיסוק היחיד בזהות היהודית מאז שאנחנו כאן הגיע דווקא מהכיוון ההפוך, ממקור בלתי צפוי - ירון, המורה של אסנת, שלא היכרנו אותו כדתי במיוחד. תחילה הסתבר לנו במסעדות גרליץ שלפני כמה שנים הוא החליט לא לאכול חזיר מטעמי כשרות, ושהשנה הוא אף צם ביום כיפור. לא דברים מפתיעים, אבל בהחלט משהו לחשוב עליו כשהו מגיע מירון, אחד האנשים היותר חופשיים-במחשבתם שאני מכיר. וזה כמובן גרם לי לתהות, כי לא נראה שהדבר מגיע כהתנגדות לאיזושהיא אנטישמיות הרווחת פה (אנטי-מה?).
אז מה העניין? אני עוד לא פתרתי הכל, אבל באיזשהו מקום אני חושב שהיחס כאן ליהודים אינו של שנאה או תיעוב אלא של התעלמות; אחרי הכל, כאשר כל רבע שעה מצלצלים בכל רחבי השכונה פעמוני הכנסייה, תחושת הקהילה היא ברורה, והיהודים הם זיכרון ישן של משהו שהיה פעפ באירופה. ואיך אני מרגיש עם זה? שאלה פתוחה; נראה לאן הכל יתפתח בהמשך.

(ובלי קשר: קשת מרהיבה מהחלון מהווה עכשיו אקורד אחרון ליום הולדת חלומי שהיה לי, כולל טיול נהדר על חוף הזאאר עם פרחים, עצים, ברווזים וסירות משייטות, וארוחת פיקניק על ספסל הצופה לנהר, עם לחם צרפתי ממולא ברי ונקניק, וחצי בקבוק יין בורדו)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/10/2006 17:47, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-8/10/2006 04:04

---

בתוך עוגת קרם
כפי שאפשר לראות מהשפה העברית שחזרה לככב כאן, חזרנו (אני, אסנת והמחשב) מגרליץ אל ביתנו בזארברוקן. ולמרות שהעיר קיבלה אותנו בגשם שוטף ובחשבון סלולרי שלקח לי כמעו חצי שעה לפענח, אין לי אלא להכריז, "אין כמו בבית". אכן, גרליץ היא עיר מקסימה ביותר, שאני ממליץ בכל פה לכל אחד מכם לבקר בה ליום או ליומיים (במיוחד אם אתם מתכננים טיול לדרזדן או לפראג) והאירוח לו זכינו היה בהחלט מפנק (גם אם ביומיים האחרונים כבר לא דאגו לנו לאוכל חינם ומצאנו את עצמנו מוציאים לא מעט במסעדות); אבל איכשהו - כבר לפני מספר ימים - היתה לנו תחושה לא-נעימה של ריחוף, שאסנת הגדירה אותה כ'לחיות בתוך עוגת קרם'. אולי זה בגלל הבניינים האמנותיים בכל מקום, והעובדה שהמלון שלנו עצמו הוא אתר היסטורי ואדריכלי, מה שגרם לכך שכל פעם שפתחנו את החלון והצצנו החוצה החלו תיירים גרמנים לכוון אלינו מצלמות. אולי זו העובדה שבלב העיר העתיקה היו ארבעה בתי קפה, אבל היה צריך ללכת רחוק מאוד כדי לחטוף איזו פיצה. ואולי זה הפסטיבל, שהיה מכובד מאוד, ובקונצרטים שלו ישבו מאזינים מכובדים ואפילו נסיכה אמיתית, אבל לא באמת הרגישו אותו ברחובות (שבכלל היו מלאים תיירים בגיל העמידה, בלי כמעט ילדים או צעירים).
אבל האמת, מעבר לכל האולי, היא שפשוט התגעגענו הביתה, ובכך אפשר לראות משהו משמח, אפילו מפתיע - שתוך עשרה ימים של מגורים הפכה הדירה בזארגמונדר שטראסה, ביתנו בזארברוקן, למשהו שאפשר להתגעגע אליו, ל'בית', בו אנחנו מרגישים מחוברים ולא תלושים. אני מקווה שהגעתו הצפויה של המשלוח הימי בשבועיים הקרובים (בעזרת השם והמכס הגרמני) תוסיף עוד נדבך לתחושה הזו, ותגרום לנו להרגיש נטועים באדמה, ולא מרחפים על ענני סוכר.
ועד אז, תיהנו מתמונות מגרליץ, שצילם אחי היקר אלון, בכתובת http://8ln.org/berlin-usa/110msdcf/index.html (התמונות הראשונות הן עוד במטוס ובברלין, אבל החצי השני של העמוד הראשון וכל העמוד השני והשלישי הם מגרליץ)

שלכם,
רונן

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/9/2006 13:22, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-19/9/2006 06:52

---