יומן מעבר (3): רחוק כמו גלויה

בתוך הטירופת של הימים האחרונים - שבגללה חשבתי כבר לפתוח את הקטע הזה ביומן המעבר במלים 'ברגעים אלה, חברת הובלות מתכננת לקחת את כל חפצי במשאית ענק. מטבחי נארז וארונותי הוסרו מן הקיר, ואשתי והחתול מעורבים גם הם. שמי הוא רונן אלטמן קידר, וזהו היום הארוך ביותר בחיי' - מופיעים לפעמים רגעי שקט בלתי צפויים, כשפתאום - אם בגלל עייפות שנפלה לרגע או בגלל שהלו"ז הצפוף נפתח ונוצרה רבע שעה אי אפשר לנצל אותה אחרת - אנחנו יושבים לנו ושותים קפה במדרחוב, או מעיפים מבט אחרון מהגשר האהוב עלינו על פנסי המנורות המשתקפים בנהר. וברגעים האלה (ובאחרים) צפה ועולה אותה תחושה-הקרובה-לוודאות, שזו הפעם האחרונה. הפעם האחרונה שבה נלך לאורך הנהר, הפעם האחרונה שבה נאכל במסעדה הסינית שהיתה עבורנו בית שני, הפעם האחרונה שבה נראה את הטורקים החביבים שחנותם דאגה לנו לחומוס, ירקות טריים, יוגורט מעולה, גבינה רוסית ועמבה. ולמרות הידיעה הברורה שהמעבר הוא הדבר הנכון לעשותו, נתקפים בפרץ נוסטלגיה לעיר הבינונית והפסטורלית שבה בילינו ארבע שנים מחיינו, שלא לדבר על נוסטלגיה לדירתנו המקסימה, שבה אנו חשים - גם עכשיו, כשהקירות עירומים, הכל בארגזים וכמה רהיטים כבר נמכרו - כמו בבית.

אבל ברגעים האלה - האחרון שביניהם ממש לא מזמן, על הגשר המשקיף לנהר - אני מזכיר לעצמי שזארברוקן אולי יפה כמו גלויה, אבל גם רחוקה כמוה: עיר שכמעט לא נגעה בנו ואנחנו כמעט לא נגענו בה. עיר שישנה עד מאוחר ואם אפשר גם בין שתיים לארבע, שלא לדבר על אחרי עשר בערב. עיר שבה הכל מהוגן, נכון, מסודר - עד כדי כך שאין בה כמעט שום הפתעות. אז מסלולי האופניים יפים, ומוסדרים, ומלאים נחלים ופסטורליה - אבל אלה שוב ושוב אותם נחלים, אותה פסטורליה. והנפש רוצה לגעת, רוצה לחיות, רוצה להתקרב.

 

(מחר, היום האחרון

מחרתיים בבוקר, המעבר)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2010 23:58, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-17/9/2010 17:44

---

ברלין ואני (3)
פנים ושמות
את התובנה הבאה התחלתי לתפוס לבדי, אבל האישור הסופי אליה בא מידידתנו מ', שאירח אותנו בברלין. בנוסף לחללי זיכרון מבלבלים, עוד דבר שהברלינאים אוהבים הוא לתת שמות בלתי-רשמיים והזויים לכל מיני מבנים ונקודות ציון בעיר (טוב, מה אפשר לצפות מאנשים שקוראים לנקודת ציון מרכזית בעירם 'אלכס', משל היתה חייל רוסי או חולה אהבה ישראלי). כך, למשל, ניתן להיתקל בפרנצלאואר ברג במגדל-מים המכונה 'הרמן השמן' (שהוסב לבית כלא ואתר עינויים במלחמת העולם השנייה, ואז הוסב שוב לבית מגורים אליטיסטי ; שימוש חוזר נוסח ברלין). ואין כמו השמות הלא-רשמיים למבנים אדריכליים חשובים בבירה: לכנסיית הזיכרון ההרוסה על שם הקייזר וילהלם קוראים 'השן הרקובה', ואילו את המגדל המודרני ואתר התפילה הסמוך מכנים 'הפודרייה והשפתון' (ככה הם נראים ממבט אווירי). ואני תוהה עם הקנצלרית מרקל נהנית מכך שמשרדה מכונה בפי העם 'מכונת הכביסה', או אם האמריקנים שהעניקו לברלין במתנה את המבנה המשמש כיום כבית תרבויות העולם, היו מתלהבים מכך שהברלינאים מכנים את מתנתם 'צדפה בהריון'. מזל שלאנדרטת השואה לא מצאו איזה כינוי ציורי.





אנדרטת השואה (אפרופו)


המחלקה לסיוד עורקים
אחד הדברים האהובים ביותר עלינו, כשאנחנו מטיילים היכנשהוא, הוא לדגום את האוכל המקומי - פיצה, גלידה ואספרסו באיטליה, גבינות ויין בצרפת וכן הלאה. ואף כי אנחנו כבר די מכירים את האוכל הגרמני (או לפחות הזארלנדי), מאוד התאים לנו לאכול בברלין באיזו מסעדה גרמנית שורשית. כמי ששורשיו היהודיים נטועים עמוק בגרמניה (אסנת) או באירופה הקרה (אני), חשבנו שאין לנו מה לפחד מאופיו הכבד והשומני של המטבח הגרמני, שמרתיע רבים וטובים. ולפחות בפונדק הגרמני הראשון שהיינו בו, לא טעינו: השניצלים היו מעולים, האספרגוס היה טרי וקרם הערמונים נטרף בהתלהבות. מרוצים מהצלחתנו, שמנו פעמינו למסעדה עוד-יותר-ברלינאית ועוד-יותר-מסורתית, פונדק בשם 'צור לצטן אינסטאנץ' ('ברגע האחרון'; הפונדק ניצב מול בית המשפט ולפי הטענה קיבל את שמו כאשר שני סוחרים הצליחו 'ברגע האחרון' להגיע להסכם ביניהם לפני שהם נכנסים לקרב משפטי) שקיים כבר מאות שנים ובין השאר התארח בו הקיסר נפוליאון.
אז העיצוב היה מרשים, התפריט הכתוב בגותית ובדיאלקט של ברלין היה משעשע, אבל האוכל... המממ. כדי להיות ברלינאים אמיתיים, הזמנו 'אייסביין' - שוק חזיר מבושלת - שנראית בערך כך:





זה נראה אמנם כמו הרבה אוכל, אבל הבעיה העיקרית היא שמדובר בעיקר בשומן; מנה אחרת בתפריט, בעלת השם המשונה 'גרילהאקסה', היתה בדיוק אותו דבר, רק צלוי בגריל כך שהשומן ניגר ונשרף על הבשר. התפריט הזה היה כנראה מאוד יעיל בחורף הברלינאי הקר של המאה ה-18, אבל בכל זאת קצת יותר מדי עבורנו; למזלנו את החוויה הצילו המנה הראשונה (מרק אספרגוס שמימי) והקינוח (פלטה נפלאה של גבינות, ענבים ולחם ביתי).

ועוד כמה אלפי מלים
ולסיום, כפי שהבטחתי, עוד כמה תמונות מהחוויה הברלינאית, עם הסברים קצרצרים.




דוגמא לשקיפות ברייכסטאג




כריש בקרח, קומת האוכל בכלבו קה.דה.וה




פרט ממזרקת נפטון, בית העירייה האדום ברקע ושמש אחר הצהריים (הפריט האחרון היה נדיר מאוד במהלך ביקורנו)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/5/2010 14:29, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-2/6/2010 18:55

---

ברלין ואני (2)
חלל וזיכרון
ברלין-בירת-האימפריה מהפוסט הקודם כנראה לא היתה בשום אופן עיר כלבבי, ואולי זו הסיבה שהמבנים הגדולים שלה לא השאירו בי הרבה רושם. אבל הבירה הקיסרית הספיקה להיות כזו רק לזמן קצר - ומאז, במאה השנה האחרונות, עברה תהפוכות שיכולות להספיק לאלף שלם, וסיפורה התחיל ונקטע מחדש שוב ושוב. שנים סוערות של תרבות, קברטים וספרות חתרנית (בכיכובה של מאשה קאלקו הידועה לטוב) נקטעו בשלטון טרור אכזרי - שבעצמו נקטע בהפצצות כבדות. אחר-כך חולקה העיר, עמדה במצור, איבדה את מעמדה כבירה, הופרדה באמצעות חומה הולכת-ומשתכללת - ואז חוברה-לה-יחדיו בבת אחת, כאילו ארבעים שנה היו כלא היו.
לאור ההיסטוריה מלאת-הקיטועים הזו, לא מפתיע לגלות שברלין של היום מלאה וגדושה אתרי זיכרון; ויתר על כן, אף כי אתרים אלה נועדו להזכיר דברים שונים, יש קו משותף - ומאוד ייחודי - בדרך שבה הם מעוררים את הזיכרון.
שני דברים מאפיינים את הקו המשותף הזה. האחד, והברור יותר, הוא החלל הריק. איכשהו, ברלין כולה חוגגת את ההעדר. זה מתחיל באתרים שאינם אנדרטאות כלל ועיקר: בכיכר המקסימה ז'נדארמנמרקט, למשל, מזכיר פינה אחת של דשא ועצים את איך שנראתה הכיכר כולה לפני שהנאצים הורו לרצף אותה. שלא לדבר על כך שמרכז העיר מלא חללים שהתמלאו רק בשנים האחרונות, באזורים שהיו 'שטח מת' בין שני קווי החומה. החללים-שלא-נבנו-מחדש מלאים תזכורות ל'מה שהיה': שורות אבנים מרוצפות במקומות שבהם עברה החומה, 'אבני נגף' עם שמות במקומות שבהם גרו יהודים, ספרייה ריקה במקום שבו שרפו ספרים ומגרש חניה סתמי על שלט במקום בו היה בונקר שבו בילה היטלר את שעותיו האחרונות. המוטיב נמשך באתרי הזיכרון ה'רשמיים', שרבים מהם נבנו כחללים גדולים, מוארים בקושי, וריקים או כמעט-ריקים: ה'נוייה ואכה' - מבחוץ בית-משמר פרוסי ניאו-קלאסי מובהק - הוא חלל גדול ומהדהד, שבמרכזו פסל יחיד; בית התפילה החדש שהוקם ליד כנסיית הזיכרון ע"ש הקייזר וילהלם הוא מתומן ענקי עם קירות כחולים, גבוהים ומאיימים; ושיא השיאים, 'מגדל השואה' החשוך והקר במוזיאון היהודי - חוויה שלא תישכח במהרה.
במוזיאון היהודי גם נתקלתי לראשונה במאפיין השני של הזיכרון הברלינאי - היותו לא-לינארי, מקוטע, מבלבל. כשיצאתי אל 'גן הגלות' בקצה אחד הצירים המבלבלים של המוזיאון, קראתי שהאדמה בין העמודים נוטה בזווית של 12 מעלות, במטרה ליצור תחושה של דיסאוריינטציה. זה עבד. מה שכן, לגמרי לא ברור לי מי העתיק ממי, אבל אפקט מאוד-מאוד דומה מתרחש גם באנדרטת השואה - שבנוסף להיותה מבלבלת, גם 'פולשת' בחוצפה למדרכות שמחוץ לשטח שהוקצה לה. ובעצם, האנדרטה ממצה את שני המאפיינים, בהיותה גם חלל ריק ענקי הפעור בלב-לבה של העיר, מתחת לחלונות האחוריים של השגרירות האמריקנית, האקדמיה לאמנויות, בנק דה. צט. ומלון אדלון. העובדה שאותו שטח שימש גם את הווילה של גבלס ואת 'השטח המת' של החומה רק מחדדת את הדיס-אוריינטציה.

טו מאץ' אינפורמיישן
מה שכן, לא צריך אנדרטאות כדי לאבד כיוון בברלין: לאן שלא תלך, העיר מתקיפה אותך בעודף אינפורמציה, במגדל בבל של תקופות היסטוריות, בבלבול קונסטרוקטיבי. גם בתחום הזה בולט המוזיאון היהודי, שיש בו כל-כך הרבה דברים לראות, לשמוע, לקרוא ולעשות, עד שפשוט אי-אפשר להשתלט על כולם (ומכאן גם השאיפה הסודית לגור בעיר, לקנות כרטיס חופשי-שנתי למוזיאונים וולהצליח להשתלט על כל המידע המוצע בשפע). הרי אותה תחושה בדיוק היכתה בי במוזיאון לכלי נגינה, ובפרגאמון, ובשוק הפשפשים: לא מיציתי, כי אי אפשר למצות. מה הפלא, אם כך, שלמרות הידע הרב שלי על העיר (מכל המדריכים שתרגמתי) מצאתי את עצמי אחרי שבוע מתקשה לזכור איזה פרידריך ואיזה וילהלם אחראי לאיזו תקופה. ככה זה כשלכל בניין יש היסטוריה מבולגנת להפליא: הוקם, שימש למטרה מסוימת, שימש למטרה אחרת לגמרי, הופצץ, שוקם, היה עד לאירועים היסטוריים חשובים, הופצץ שוב, ננטש, פוצל לשניים ונפתח במקום אחר, הועבר למקום זמני עם האיחוד, חזר לבניין חדש לפני שנתיים, יועבר ב-2014 למבנה החדש ההולך ונבנה מעברו האחר של הכביש.
שלא לדבר על רשת האו-באן - הרכבת התחתית - שגם היא פוצלה ואוחדה-לה-יחדיו, ולבטח לא מקלה על התייר להתמצא (בפרט שיש גם אס-באן, חשמליות, אוטובוסים ומה לא). בכל פעם שנפלטנו ממעבה האדמה הייתי צריך לנסות לזהות שוב איפה אני נמצא, להתאים את העיר למפה ולהרכיב בראש כמה מפות מנטליות זו על גבי זו: האם עכשיו אנחנו במזרח, במערב או בדיוק על החומה? האם אנחנו בכפר דייגים קטן מהמאה ה-13, או בשדירה שהובילה את השליטים לשדות הציד שלהם? האם המבנה שלפני מקורי, משופץ, משוחזר-לצורתו-המקורית או בנוי-מחדש-מבחוץ-לפי-התוכנית-המקורית-אבל-בפנים-לא?
ידע הוא כוח, ולברלין יש את כל הכוח עליך. אמסטרדם מערסלת אותך ב'יהיה בסדר' גם אם כל התעלות נראות אותו דבר; פראג מבטיחה שמכל מקום תדע איפה הטירה; פאריז אומרת 'מה אתה צריך לנווט? בוא שב על כוס יין ותנוח קצת'; ורומא תמצא תמיד את הדרך לכוון אותך לאטרקציה התיירותית/מוכר התיקים הבא. אבל ברלין מדברת בלי הפסק, באלף לשונות ומדריכי אאודיו, בשווארמה ובקארי ובמרק תאילנדי. ומה שהצלחת לפענח - על אחריותך.

(בפוסט הבא: הומור ברלינאי; שיעור באוכל גרמני למתקדמים; וגם כמה תמונות}

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/5/2010 23:34, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, סטיות אישיות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/5/2010 14:29

---

ברלין ואני (1)
(רשמים משבוע בברלין)

ערים גדולות - מניסיוני הצנוע - מתחלקות לשני סוגים: כאלה שכבר בפגישה הראשונה מקבלות אותך, סוחפות אותך ומבהירות לך איך לצרוך אותן בהנאה - וכאלה שצריכות to grow on you, שצריך זמן וסבלנות להבין את הייחוד שלהן, ובמבט ראשון עלולות להציג דווקא את הקוצים. החלוקה, כמובן, אישית לגמרי ותלויה באישיותו של התייר; מבחינתי, אמסטרדם ופראג (ובמידת מה גם פאריז) שייכות לקטגוריה הראשונה, ואילו לונדון ורומא - לשנייה (וברומא אפילו לא הייתי מספיק זמן כדי לברר אם בשלב מסוים היא באמת מתחיל להתחבב).
העניין הוא, שבעקבות תרגום של לא פחות מארבעה מדריכים העוסקים בדרך זו או אחרת בברלין, האמנתי שהעיר תשתייך במובהק לקטגוריה הראשונה - אחרי הכל, זו עיר שהאמנות והתרבות בראש מעייניה, וראש העירייה שלה הצהיר קבל עם ועדה ש'ברלין אולי ענייה, אבל היא גם סקסית'. למרבה ההפתעה, ההיפך היה הנכון, ורק אחרי מספר ימים הצלחתי להרגיש את ברלין שעליה שמעתי רבות כל-כך. וכמו לונדון, שמצאתי את עצמי בה רק ביום האחרון של ביקורי הראשון (וידעתי אז, שיהיו עוד), גם ברלין נתגלתה לי בהדרגה, משאירה אחריה המון טעם-של-עוד.

אתה ברלינאי?
בפרפרזה על המשפט הידוע It's a nice place to visit, but I wouldn't want to live here, ברלין היא עיר שבהחלט שווה לגור בה, אבל דווקא לתיירים-לרגע אינה מסבירה פנים. תחנות האו-באן והאס-באן גדושות מדרגות בעייתיות למסתובבים-עם-מזוודות; המכונות למכירת כרטיסים אטיות באורח משווע ומאיימות תמיד לגרום לתייר המסכן לפספס את הרכבת הבאה; השילוט רחוק-ממושלם; אף אחד (חוץ מהמקומיים) לא יודע על כרטיסי ההנחה המשתלמים ביותר בתחבורה הציבורית; בניגוד לתל אביב, קשה להזמין פיצה באחת בלילה; ומציאת מרכז אינטרנט ברובע מיטֶה היא משימה הגובלת בסיוט.
וכך, למרות הידע הרב שלי על תולדות העיר ואתריה, ועל אף ששיננתי כבר כמה מלים ב'ברליניש', מצאתי את עצמי יותר מדי פעמים בעמדת התייר המבולבל, שמנסה להבין לאן הזיזו את המיצב שמתחת לכיכר בֶּבֶּל ומאיפה, לכל הדרדוסים, נכנסים למוזיאון פרגאמון (לך תדע שצריך לרדת מהאי בשביל זה). מסתבר שלא מספיק להגיד בשכנוע-עצמי 'אני ברלינאי' כדי שהעיר תאיר לך פנים .

האימפריה מכה שנית
היו כמה סיבות לפער בין ברלין-שבמדריך לברלין-שבמציאות. חוסר הידידותיות לתייר (לעיל) ומזג האוויר (חודש מאי לא היה ממש נפלא הפעם) היו שתיים מהן, אבל העיקרית היתה העובדה שמדריך ברלין היה מהסוג ה'צעיר ותרמילאי' ועסק רבות בחנויות מגניבות, ברים לוהטים, מועדונים ייחודיים ושכונות שתיירים אינן מזדמנים אליהן בדרך כלל - ואילו אני הייתי בעיר על תקן המדריך היודע-כל המוביל את אסנת ואת הוריה באתרי התיירות העיקריים, וכך זכיתי לחוות מלוא-החופן (לפחות בהתחלה) את פניה הקלאסיים של ברלין, ולאו דווקא את צדה השובב והסקסי.
המילה 'קלאסי', אגב, משמשת כאן בשתי משמעויות: הן במובן של 'אירופה הקלאסית' - כלומר אתרי תיירות מקובלים כמו מוזיאונים, פסלים ומבנים מרשימים - והן כתיאור של סגנון אדריכלי. פעם אחר פעם, אתר אחר אתר, נתקלנו באדריכלות ניאו-קלאסית, המבוססת על מבני-העמודים היוונים-רומיים שאומצו בהתלהבות בידי אדריכלי העיר. שער בראנדנבורג, הרייכסטאג, הקתדלה הצרפתית והגרמנית, בית המשמר החדש - כולם מתאפיינים בחזיתות-העמודים המזכירות את האקרופוליס היווני. ברלין הניאו-קלאסית אמנם מרשימה, אבל החלה לשעמם אותי אחרי פחות מיומיים.
היה זה רק ביום הרביעי לטיול, במהלך הביקור במוזיאון פרגאמון, שחיברתי את ההיסטוריה למציאות והבנתי את נטייתה של ברלין אחר הניאו-קלאסיקה. בפרגאמון מוצג אוסף של פסלים, עמודים ואף מבנים שלמים שהוצלו/נשדדו (מחקו את המיותר בהתאם להשקפת עולמכם) בידי ארכיאולוגים גרמניים במזרח הקרוב והתיכון (בעיקר בשטחי האימפריה העות'מנית לשעבר) בסוף המאה ה-19. קל להבין את ההשפעה העצומה שהיתה למבנים הקלאסיים של ציביליזציות מן העבר על האדריכלים המקומיים כששרידים אלה החלו לזרום בהמוניהם לעיר; וקל עוד יותר להבין כיצד מנהיגי גרמניה - שאוחדה ב-1870 והיתה לישות המדינית הגדולה והחשובה ביותר במרכז אירופה - שאפו לבנות את בירת הרייך בפאר הראוי לה על בסיס דגמים קלאסיים אלה. כשלוקחים בחשבון שכמה משליטי פרוסיה (ואח"כ גרמניה) במאה ה-19 ייחסו מידה רבה של חשיבות לתרבות, לאמנויות ולמדע (לצד העוצמה הצבאית), אין תמה שיוון הקלאסית היתה להם למודל.
המחשבה הזו לא רק הסבירה לי מדוע הניאו-קלאסיקה נוכחת כל-כך באתרים הוותיקים של ברלין, אלא גם תחושת אי-הנוחות שלי ממנה. מבנים פומפוזיים אלה הוקמו, כך מתברר, על מנת לפאר ולרומם את העוצמה הגרמנית של 'הרייך השני' - גרמניה הגדולה של ביסמרק - וקשה שלא לקפוץ רייך אחד קדימה ולהיזכר ב'גרמניה הגדולה' הבאה. יתר על כן, דומה שברלין עצמה חשה את אי-הנוחות הזו, את הקרע בין ישותה הקיסרית והגאה לבין דמותה המחולקת והענייה שאחרי המלחמה - וזו מתבטאת במבנים החדשים בעיר, העומדים בניגוד מרתק לאנדרטאות-העמודים הגרנדיוזיות. אבל על כך - בפוסט הבא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/5/2010 14:35, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו...
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-20/5/2010 11:23

---