הרהרת

בימים האחרונים אני קצת בהתפספסויות: דברים שקורים בדיוק אחרי שהיו צריכים לקרות, שנמצאים בדיוק אחרי שכבר נקטת את הפעולה השגויה, שקורים רגע אחד מאוחר או מוקדם מדי. אלאניס כבר היתה עושה מזה שיר.

 

**

התזזיתיות שלי, הנטייה לעודף-פעילות, גורמת לדילמה מורכבת, שאפשר לקרוא לה דילמת ההתעמקות.

זה מתחיל מהשיטוט הקבוע באתרים הקבועים, סתם עם הקפה, לפני תחילת העבודה. ואז פתאום צץ דבר מעניין (למשל הפוסט הזה). ואני מתעניין. ומתחיל לקרוא. ומחשבות מתחילות לרוץ בראש, ויש כבר תגובה מנוסחת, אולי אפילו פוסט-תגובה. ואז - אוי! - כבר מאוחר. צריך לחזור לעבודה.

מצד אחד, המוח טרוד במה שקראתי, רוצה להתייחס, להגיב.

מצד שני, איך באמת אפשר להגיב מהמותן? זה נושא מסובך. צריך לקרוא את הפוסט, את כל התגובות (חלקן ארוכות ומסובכות יותר מהפוסט עצמו) ולשהקיע בניסוח תגובה. טוב. אחר כך.

אבל אחר כך לא בא, כי אחר כך זה רק אחרי העבודה והמחויבות, ואחרי העבודה והמחויבות למי יש כוח לפוסטים על סוציולוגיה? אפילו למשימות פשוטות יותר, שמחכות כבר כמה ימים לתורן, אין לי ראש עכשיו.

אז מעבירים את הזמן, משוטטים, מצ'וטטים.

 

**

מפתיע עד כמה דבר כל-כך חדש יכול להיות כל-כך חסר: אני מדריך טיולים בקושי שבועיים, ועכשיו כשעברו חמישה ימים בלי טיול פתאום אני מרגיש שאני שוקע יותר בתוך מעגל-הקסמים של המחשב ושודדי הזמן (ראו לעיל), ולא מוצא ממנו יציאה. מצד שני, מחר צפוי לי טיול ביום קצת פחות שמשי ממה שהיה לי עד עכשיו - האם אני צפוי להתאכזב?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/3/2011 20:56, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חיה ב-7/5/2011 17:08

---

כאוס

אוקיי. אז אין מה לצפות לשליטה.

אולי לא איזון, אבל לפחות בלגן - זה המסר של הימים האחרונים. לצד מכות, יש גם הקלות בלתי צפויות; לצד רעידות אדמה, יש גם מהפכות אופטימיות.

האם אפשר לחוות מספיק כדי להתחיל לקבל את הכל בשוויון נפש?

ומהו שוויון נפש, האם זה אומר שהנפש שווה משהו?

 

הכאוס אומר שחיים, נקודה.

שמסגרות שנקבעו אינן מסמרות, שאפשר לפצל חיבורים, לחבר פיצולים, להשתמש בכלים בדרך שלא ציפית, לעשות את הדברים אחרת הפעם.

משהו צריך להקריב, אבל לא חייבים לדמוע עליו: שילך.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/2/2011 19:30, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גופי ב-3/3/2011 01:56

---

לבן אפור

חרדה היא סוג של טפטוף ברקע, מערכת של אשמות ורחמים שלא בא לי לפתוח.

למרבה הצער זה צובע הכל. כמובן, רק בצבע עדין. כל הגוונים האחרים נראים: יש צחוק, יש אופטימיות, יש מקומות שבהן הגוף משתלהב והאדרנלין לוקח קדימה, יש פרויקטים, יש יצירה.

ובכל זאת, נימה אפורה ורוטטת נמתחת על הכל, משנה את הצבעים, מרפה את הידיים.

שואל ה'אני': אני יכול?

וכך, גם האתגרים של פעם והתקוות לעתיד נמהלים במחשבות על קריסתם, שהרי אין מושלם. אין סיפורי הצלחה הוליוודיים. כל דבר הוא מאבק, ולבסוף סוג של התמסמסות.

מזג האוויר הוא מטאפורה טובה למצב: השמיים לבנים-אפורים, בצבע אחד. כמו אותה שמיכה שנמתחת על הכל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/2/2011 11:17, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, פסימי
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-20/2/2011 15:24

---

ראש בקיר

במשך הרבה שנים האמנתי באיזון קוסמי. תפיסה קצת מוזרה עבור מי שמעולם לא היה דתי, ובכל זאת, ככה האמנתי - שבסופו של דבר ההפתעות הרעות והטובות מאזנות זו את זו, ובטווח הרחוק, כל שיחת טלפון לא מזוהה או מכתב בדואר עשויים באותה מידה להביא עזרה או צרה. הגישה הזו מאוד עוזרת לעבור תקופות קשות - היא מובילה לאמונה שככל שהתקופה הקשה קשה יותר, כך התקופה הטובה המאזנת תהיה טובה יותר (עוד נספח להשקפה היתה התחושה שבמקרים רבים, דברים טובים צומחים דווקא מהמקומות הרעים ביותר). מה שעזר לי להחזיק בהשקפה הזו למשך שנים הוא כמה וכמה מקרים ממוזלים, ש'נפלו עלי' לגמרי באורח בלתי צפוי ו'הצדיקו' בכך הרבה מאוד הפתעות כואבות.

 

אבל לא עוד. השנים האחרונות - ובפרט חצי השנה האחרונה - פוררו את השקפת העולם הזו וטחנו אותה עד דק. סדרת המכות שניתכו מכל הכיוונים עלינו ועל אנשים יקרים לנו בחודשים האחרונים כל-כך מרגיזה, מרתיחה ומופרכת שאפילו זכייה בלוטו לא תאזן אותה - ואני אפילו לא ממלא לוטו. נראה שזה מאפיין של גיל, של תקופה בחיים: ככל שהזמן עובר, כף המאזניים נוטה לצד השלילי של הסקאלה, והסיכוי לחדשות רעות גובר על הצ'אנס לחדשות טובות. היום, האינסטינקט שלי כשאני ניגש לתיבת הדואר הוא חרדה מההפתעות הרעות המצפות לי שם ולא תקווה למכתב שישנה את חיי. אם התיבה ריקה, אני נאנח בהקלה.

 

וכשהנחמה הזו נגוזה, והתחושה שעוד נועדו לנו הצלחות-ענק שיפצו על הכל נגוזה, הרבה יותר קשה להתמודד עם היומיום, גם אם ברגע נתון לא נוחתת עליך שום קטסטרופה. כי הגוף זוכר, והנפש זוכרת, ושניהם מבלים את הזמן דרוכים לקראת האסון הבא. ובמצב כזה, גם ההנאות הקטנות ואפילו החדשות הטובות - כשהן מגיעות - נצבעות בגון האפור הכללי, בטלות בשישים מול המועקה.

ואולי יותר מדויק לומר שהדריכות הזו, הנכונות תמיד להגיב למתקפה הבאה, מקשה עלי מאוד לקבל את המקומות הבודדים בחיים שבהם מנסים להעניק לי אהבה. כתבתי על זה פעם בשיר: "נושך את כף היד המוצעת לעזרה". אז זה היה מקום פנימי שנכנסתי אליו מדי פעם, היום זו מציאות שנמצאת כל הזמן סנטימטר אחד מפני השטח. מוכן כל הזמן להפסדים שיבואו, לצביטות המציקות, לתחושת חוסר האונים, האשמה ואי ההתאמה שמציפה אותי כשמתרגשת הקטסטרופה.

 

עוד בהמשך.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/2/2011 10:59, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, קוהרנטיות זה פאסה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שפרוחץ ב-17/2/2011 01:15

---