פוסטונה

פוסט שני ביום הוא פוסט עם סיבה טובה.

(זה הולך להשמע כמו פוסט מאת עדי, אבל זה באמת פוסט מקורי שלי)

 

הטלפון צלצל.

"היי פארה, זה פיטר".

"היי פיטר"

"את לא תאמיני מה תפסתי היום בפייב רוקס".

(פוערת פה, עיניים וגבות) : "טונה???"

פיטר: "טונה!!"

 

מפאת צנעת הפרט, לא יהיה כאן פרצוף, אבל שופוהם:

 

     

נתח טרי טרי הגיע אלינו הערב, מתכונים יתקבלו בשמחה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 2/5/2006 12:17, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוכל
59 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-9/5/2006 15:00

חֵברה טובה

יש לי הרגשה שאנשים מחפשים קירבה אינסופית, אינטימיות מקסימלית, כזו שמשאירה אפס מרווח בין הנשמה שלהם לזו של היקרים להם.

או אולי זו רק אני.

בכל אופן, יש לי גם הרגשה שזה לא עובד. שבנאדם לא מצליח אפילו לחיות בשלום עם עצמו, קל וחומר עם סביבה. כשנוצרת חבורה אני תמיד מצפה בחרדה לרגע שבו היא תתפרק.

---

הפורשות של ריקודי הבטן, הבנות של אנט, כבר בקשר כמה וכמה שנים. מי יותר, מי פחות. ומי הרבה פחות? אני. היתרון בלהיות זו שהכי-פחות, הוא שאין עלי מטענים. מה שאני מביאה זה מה שיש. אני צ'ק פתוח, דף חלק. סותמת את הפה כמה שיותר חזק, לא לתת להערות ציניות לברוח החוצה ולהרוס את התדמית החביבה והמבינה שאני מנסה לבנות לי. אולי מבחוץ זה יידבק אלי פנימה. מקבלת עזרה בתודה, מקבלת בתודה גם תלבושות ותכשיטים. מכינה חומוס למי שמבקשת. מלמדת איטלקית. יש כאן חברה, שאספה אותי פנימה. ואני לא רוצה לחזור ולהרגיש לבד.

 

והנה נשלח מייל אחד, שהכעיס אחת מהבנות, והיא בתגובה השתלחה בלשון מנומסת באחרת, לא זו שהרגיזה אותה מלכתחילה - אלא חברה טובה שלה. ואנט מיד נחלצה להגן על המותקפת, והמותקפת החזירה במייל זועם משל עצמה.

התחלתי להרגיש את עמודי השיש רועדים. ולחזור לקבוצת הריקוד הישנה כבר אין לי חשק.

בערב נפגשנו לשיעור. האווירה היתה מתוחה ומעיקה, אפילו בשבילי, ואני לא הייתי חלק משום מייל מותקף או מתקיף. כפיתי על עצמי לא להתערב. לכל היותר התנצלתי שאני, בתור ההכי חדשה, מעכבת את קצב הלימוד של כולן, והבטחתי שלהבא אשתדל.

אחרי כמה דקות מתוחות, פנתה המתקיפה האחרונה אל ה"מתקיפה" הראשונית (המרחאות הן מפני שלא היתה כאן כוונת תקיפה) בנוכחות כולנו, ושאלה:

"שנדבר על האימייל?"

וה"מתקיפה" הראשונית ענתה - "כן. מתי, עכשיו או אחרי השיעור?"

המתקיפה השניה השיבה שעדיף עכשיו וזה יטהר את האווירה.

הראשונית שאלה מי מתחיל.

השניה נתנה לה את זכות הבכורה.

כל אחת הציגה את עמדתה, לא בהתגוננות, אלא בתיאור אישי של המאורעות.

"אחרי שחזרנו מהשיעור של יום שישי", הסבירה גלנמרי, הראשונית, "חשבתי קצת ואירגנתי את המחשבות במייל. לא היתה כאן כוונה לפגוע. זה היה הסדר שבו דברים עלו אצלי".

"אחרי שקראתי את המייל שלך", אמרה השניה, "הרגשתי נזופה. וכעסתי שבחרת בפורום אימייל לכולן לנזוף".

"המייל שלך לברנדה פגע בה מאד, וגם בי", אמרה גלנמרי הראשונית. "ברנדה עמוסה מאד, והיא עושה כמיטב יכולתה."

"אחרי שקראתי את התגובות למייל שלי", אמרה השניה, "היתה לי הארה, והבנתי שלא הייתי צריכה לכתוב דברים כאלו. הגזמתי, ואני מתנצלת".

"אם ככה, תעשי לי טובה", ביקשה גלנמרי (הראשונית), "תתקשרי לברנדה ודברי איתה על זה. תגידי לה את מה שאמרת לי. היא מאד נפגעה".

"בסדר", אמרה השניה.

כולן עמדו במעגל (כולל אותי). "מה נעשה עכשיו?" שאלה אנט בגועל, "חיבוק קבוצתי או משהו כזה?"

אני מייד קפצתי בשמחה. "כן! כן! חיבוק קבוצתי!" אנט השמיעה קולות מחאה אבל עשינו חיבוק קבוצתי. ואז השניה צבטה את אנט בתחת.

"איי! את רואה! זה מה שקורה בחיבוק קבוצתי!" רגזה אנט.

"זה קורה רק לאנשים מסויימים", הרגעתי אותה.

 

 

 

 

 

 

מעולם לא ראיתי חבורת נשים פותרת בעיות בצורה כל כך נכונה.

אין לי ספק, שלמרות כל ההבדלים ביננו, אני בחברה טובה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 2/5/2006 04:32, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-4/5/2006 09:38

למה להסתפק בעשרים וארבע

או אולי יותר נכון - מי צריך שמונה שעות שינה.

 

אוקיי, כל ההורים לילדים מתחת לגיל חמש, להפסיק לקלל אותי.

נכון שכבר מזמן לא יצא לכם לישון שמונה שעות רצוף, אבל תגידו את האמת, נותנים לכם כמה ימים של ללא ילדים: לא תרביצו אותה בשינה?

 

אז חוץ מהלימודים (תקופת המטלות הגיעה, חג למדפסות), חוץ מהעבודה (בניגוד לכל כלל בסיסי של ההגיון, הכניסו שינויים מקיפים המשפיעים על כל סטודנט באשר הוא, יום לפני פתיחת הסמסטר הראשון של שנת הלימודים. רק כעבור חמישה שבועות אפשר היה לנשום בעבודה), וחוץ מריקודי הבטן (לשם אני הולכת שלוש פעמים בשבוע, בגלל השיעור הנוסף של אנט, ועוד פעם למפגש חברתי), גם בא עלינו לטובה סדר פסח.

 

שנאמר, שמחה רבה שמחה רבה, הסתיו הגיע ופסח בא.

 

ההורים המאמצים לא יצליחו להצטרף אלינו לליל הסדר (אולי הם לא באמת רצו שנקרא את כל ההגדה בשנה שעברה?), אבל פיטר וקלייר השיגו בייביסיטר לילדים, וואלינג וMJ בעלה לא יוותרו על הזדמנות לארוחה ישראלית.

 

אז לאחרונה אני מתעוררת אחרי שש שעות שינה וכיאה ליוצאת צבא מזנקת לפעילות מבצעית.

 

למודת נסיון מר, הזמנתי מראש ראש-סלרי, ואפילו הגיע. חזרת, לעומת זאת, העלתי חרס בידי.

המצות, קמח מצה ותערובת קניידלך נשלחו אתמול - אני מאד מאד מקווה שיגיעו בזמן.

(נוט טו סלף - להבא, להזמין דברים שיגיעו חודש לפני).

 

יש לי תוכנית עבודה מסודרת ומאורגנת:

 

בסופשבוע:

- כבד קצוץ (תיכף)

- מטבוחה (Done)

- ביצים כבושות (במקום ביצה משעממת במי מלח) (Done)

- מלפפונים חמוצים של סבתא בשביל פיטר (Done)

- חרוסת (גבי עובד על זה ברגעים אלו ממש. והרגע הודיע לי ההמטחנה המזורגגת לא הצליחה לטחון את התפוחים, יען כי הוא שכח לשים בה את הלהבים)

- אגסים ביין (על האש)

- הכנת ירקות למרק עוף של סבתא עם קניידלעך (חלק כבר מוכן)

- הכנת ירקות לפשטידת חצילים ובשר (טרם הספיקותי)

- הכנת הבשר לפשטידת חצילים ובשר (גם זאת טרם)

- סלט חצילים (כבר קלויים. מחכים לתורם במטחנה)

- חומרים לקציצות דגים (מפשירים)

 

למשך השבוע (שני - שלישי):

- פשטידת חצילים ובשר

- מרק עוף של סבתא

- קניידלעך (אם רק תגיע התערובת מהעיר הגדולה)

- איטריות ביצים

- קציצות דגים של אהרוני

- סלט סלק רוסי (המתקרא גם "ויניגרט")

 

ליום הסדר עצמו:

- קישקושי קערת הפסח (זרוע, חסה, וכל זה)

- סלט אוקדו (שלא ישחיר, אמו הצולעת)

- רוטב לקציצות של אהרוני (הכי טעים טרי)

- סלט ירקות (איך אפשר בלי?)

- קצפת וציפוי ירקות לפאבלובה (נו, מה לעשות. הם מצפים לזה)

 

וגולת הכותרת, העילה שלשמה בעצם התכנסנו כאן הערב:

-צלי שחבל על הזמן.

 

וכדאי גם לנקות. למרבה השמחה, כמאמר השיר המשוכתב, הסתיו הגיע (פסח בא), ולכן הכלבים מבצעים פינוי בוץ מהגינה לבית.

 

אז יש לי קצת עבודה, כמו שאתם רואים.

---

אתמול אצל אנט הצטרפתי גם אני למשסות - סושי תוצרת בית! (ברם, תוך כמה פרוסות הבטן שלי הביעה מחאה זועמת והיא מעוצבנת עלי עד עכשיו. טרם הבינותי למה)

 

אנט כפרעליה נתנה לי ערימות של ציוד ריקודי בטן שהיא כבר לא רוצה. בגדים, שפעם היא נכנסה אליהם או קנתה וחשבה שהיא תיכנס אליהם, תכשיטים שנמאס לה מהם, וחגורת מטבעות שכמוה חיפשתי ימבה זמן.

בין הבגדים היו חולצות בטן קטנטנות, שגרמו לאנט וחברותיה השופעות לקלל בזעם כשמדדתי.

"היא אפילו לא צריכה ללבוש חזיה, המנוולת", סיננה אנט.

 

"בפעם השמונים אלף", אמרתי להן, "הייתי מעדיפה ציצים!"

 

אבל אני באמת לא אוהבת ללבוש חזיות. אז בעצם אני שמחה במה שיש.

---

מייגן, רקדנית בטן על גבול המקצועית שהצטרפה אלינו לשנתיים כל עוד בעלה החייל מוצב בעיירתנו, עזרה לי לתפור תלבושת למסיבת התרנגולות הערב. תמונות בעתיד, אני רק אספר שזה סגול וטורקיז ביחד. ראו הוזהרתם.

 

וכמובן, את שמלת הקוקטייל שהשאילה לי קלייר, שכתפיה חשופות ואין עליה הרבה בד, אני אאלץ ללבוש במזג אוויר סתוי שמעלותיו צנחו אל מתחת לעשרים בלילה.

ייפי.

(עדי, אף מילה.)

---

אז אפשר להבין למה לא יוצא לי לכתוב הרבה, ולמה אני קצת מתעכבת עם התגובות שלי. אני קוראת אתכם בשמחה ונושמת עמוק-עמוק את אוויר חגי האביב והקיץ שאני כל כך אוהבת: את פסח, שהכל מתחיל לפרוח, ואת יום העצמאות, שכו-לם יוצאים לטייל ומנפנפים בשר, ואת ל"ג בעומר, שאסור לעולם לתלות בו כביסה, ואת שבועות, שחם ונעים בחוץ וסוף סוף אוכלים אוכל שגם אני אוהבת, אם כי בימים אלו לא יכולה להנות ממנו.

אז פשוט תמשיכו את מה שאתם עושים.

---

ואם אנחנו כבר בנושא, הבטן שלי משטחת מדי פעם, כל פעם לקצת ליותר זמן. אבל ברגע שהיא מתרגזת עלי היא מביאה אותה בהתנפחות. מן הסתם היום היא תתנפח, אבל לא כל יום נתקלים באוכל של מסיבת תרנגולות, נכון? (השמועה אומרת שיהיה אוכל-אצבעות קוקטיילי חבל"ז. כולל סושי.)

---

ורק לסיום, בימבלונת הזכירה לי את הקטע הזה, אז ברוח חגי ישראל:

 

סיטואציה: הלנה, חברתי הגרמניה מאיטליה, ואני, יושבות בימי לימודי הארכיטקטורה שלי על סיכומי שיעור, ומנסות נואשות להבין.

אני (מקריאה): ... וזהו ציור של ההר בירושלים, ממנו על פי המסורת עלה מואמנט לשמים.

הלנה (מפהקת): אהה.

אני: מי זה מואמנט בכלל?

הלנה: אין לי מושג.

אני (תוהה לעצמי): מי כבר עלה לשמיים בירושלים? אליהו... לא נשמע דומה. ישו זה לא. מי זה כבר יכול להיות.

הלנה: תראי רגע? איך קוראים להר הזה? אה, כן. זה מהספר ההוא.

אני: איזה ספר?

הלנה: נו, ההר הזה עם ההוא שעלה לשם לשחוט את הבן שלו.

אני (בחשד): התנ"ך?

הלנה: כן! הספר הזה.

אני: הר המוריה? מי עלה לשמיים... (הארה) מוחמד! הנביא מוחמד של המוסלמים!

הלנה: כן, הוא מאותו ספר.

אני: מאותו ספר? הוא לא מאותו ספר!

הלנה: בטח שכן.

אני: לא הוא לא! זה התנ"ך, וזה הקוראן, כמה אלפי שנים אחר כך. זה לא אותו ספר בכלל!

הלנה: זה לא?

אני: לא!

הלנה (מושכת כתפיים): טוב, אני לא מבינה כלום בדת. לא הייתי בכנסיה כבר שנים. וגם אז, ברחתי לשם שלא יתפסו אותי מתמזמזת עם החבר.

 

רב מכר או לא רב מכר?

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 8/4/2006 02:50, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/4/2006 20:02

31,184