יומיים לתוך השבוע

גבי מחוק מעייפות, והשבוע עוד לא בחצי שלו. מצד שני, הולך לו טוב. הוא נהנה, הילדים נהנים. כמובן, יש כמה ילדים מפריעים ומופרעים, אבל הם מעטים מאד. בסך הכל, הילדים טובים.

מהסיפורים שלו, הם גם נשמעים חמודים.

למשל, גבי לא מאיית כל כך טוב, אז בכל כיתה הוא בחר א' איות. תפקידו של א' לתקן אותו בכל פעם שהוא מאיית לא נכון.

באחת הכיתות, הילד שהתנדב להיות א' הוא ילד שבשיעור שגבי צפה בו, הפריע נורא. מאז השיעור הראשון הוא לא מפריע ודווקא משתתף.

בכיתה אחרת, הא' היא ילדה בשם ליסה. השיעור הראשון של גבי עם הכיתה שלה היה השיעור האחרון ביום וגבי כבר היה מחוק. ליסה המסכנה נאלצה לתקן אותו הרבה, ואז אחד הילדים התרגז עליה וצעק: "אולי תפסיקי כבר לתקן אותו?! תעזבי את הבנאדם בשקט!" וליסה אמרה - "אבל הוא אמר לי!".

ובעוד כיתה, הוא התכוון לכתוב את המילה  Height, אבל לא הצליח להזכר בסדר האותיות. הילדים ידעו מה הוא עומד לכתוב על הלוח, וכשהם ראו שהוא מתעכב, אחד מהם קם, כתב במקומו את המילה, וחזר לשבת.

 

חמודים.

 

השיעורים הולכים טוב, אבל הוא נאלץ "להחזיק אותם קצר", כי אחרת הם מנצלים את טוב ליבו ומפריעים. כנראה שככה זה אנשים. מה לעשות.

 

בנתיים הוא חוזר גמור, כי הימים מתישים וקשים לו, אבל אני מאמינה שהוא יתרגל. ובכל מקרה יש הרבה חופשות, ככה שיש זמן להחלים. החופשה הקרובה (למשך שבועיים) בעוד שמונה שבועות.

---

 

הגעתי למסקנה שמקור חשוב לכאבי הגב שלי הוא הספה המעפנית שלנו. צריך לקנות ספה נורמלית. הבעסה היא שהספות הנורמליות עולות מלא כסף.

---

 

מתסכל אותי היחס כאן לנשים.

לכאורה הכל בסדר, יש נשים בכל מני מקומות עבודה ובפוליטיקה וזה. יש גם נשים בצבא, למרות שמדי פעם דולפים סיפורים על איך מתייחסים אליהן מגעיל, כולל, למשל, אישפוז פסיכיאטרי בכפיה של מי שמעיזה להתלונן.

ומדי פעם יש בחדשות איזה מורה בבית ספר תיכון שנשפטת למאסר על קיום יחסי מין עם תלמיד. המגישים בחדשות יגידו בצדקנות שחוק זה חוק, והוא צריך להיות זהה לשני המינים.

מה יש להגיד, בלמנו פאדופיליה מתפרצת.

עד עכשיו, בכל המקרים האלה, התברר שהתלמידים פיתו את המורה. אף אחד מהתלמידים לא הגיש תלונה ולא פנה ליעוץ ולא מרגיש קורבן, להיפך. הם נחשבים לאגדה בקרב החברים שלהם.

האם זה בסדר בעיני? לא משהו. אבל גם לא משהו בעיני שלפי החוק בקווינסלנד, בנים נחשבים נוער עד גיל 25 (ונשים, עד גיל 17).

וגם לא משהו בעיני ש"נער" בן עשרים, שרצח (תמורת כסף) אישה במכות, מסתובב חופשי כי "זו היתה רק העבירה הראשונה שלו".

 

אני לא מבינה למה אף עיתונאי לא מצביע על עיוות הדין הזה. יש לי ניחוש - כי לציבור זה לא מזיז.

 

ואין כאן אף שדולה נשית. כלומר, יש את הליגה לנשים, אבל היא נוצרית.

כי דת ופמיניזם תמיד הולכים יד ביד.

 

בעיני זו שנאת נשים בלבוש חוקתי.

---

 

אבא של גבי שלח לנו מני מסמכים וספרים. אז יש לי את עמוס עוז - "סיפור על אהבה וחושך", ואת "זה ייגמר בבכי" של אוהד אשרי. אני באמצע "חייבים לדבר על קווין" באנגלית (אוף), וגם "הורים מרעילים" (הגיע הזמן, לא?). את "סיפור על יונה ונער" ו"תולדות האהבה" ששלחה לי עדי חיסלתי תוך פחות משבוע, ויש עוד כמה ספרים שאבא של גבי שלח לי. איזה כיף זה לא להיות סטודנטית.

 

אני יודעת, אני נשמעת מדוכדכת. זה רק עייפות, בחיי. בעוד יומיים אני כבר ארגיש הרבה יותר טוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 1/8/2006 13:40, בקטגוריות אוסטרליה - הצד האפל, אוסטרליה - ארץ הפלאות, סתם יום של חול
37 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-6/8/2006 13:40

כשהתותחים רועמים, שמים אטמים (ותמונות גם)

מצער אותי המצב בישראל, אבל הוא התחיל לצער אותי עוד לפני שעזבתי. ואם להיות כנים, אם הוא לא היה כל כך מצער אותי, ואם הייתי מאמינה בעתיד פחות מצער, לא הייתי עוזבת.

אז חלק ממני ציפה להידרדרות הזו. היה לי ברור שהיא תגיע. זה היה עניין של זמן.

 

תסריט:

נשיא חדש של מדינה מוכת עוני, משופעת בוּרות, אכולת סמים, וזרועה קנאות דתית.

מה יעשה הנשיא?

האם יתאמץ להלחם בעוני? האם ימגר את הבוּרות? ינקה את הסמים? האם יביא מזון, תעסוקה יצרנית, תקווה ועתיד לבוחריו?

אפשר, אבל זה קשה.

ומה ייצא לו מזה? בקדנציה שלו הוא לא יספיק כלום. כולם יקללו אותו ואולי גם ירצחו אותו.

לעשות כסף הרבה יותר קל.

אבל העם שלו מרגיש עני, בור, מסומם ומיואש. איך מסיחים את דעתו?

לשמחת אותו נשיא יש מדינה לא-קרובה, שנתיניו אוהבים לשנוא. אז קדימה.

מדי יום ביומו יוצא הנשיא בהצהרות, משלהב את האיזור, מתגרה.

המדינה הרחוקה לא עושה עניין גדול.

הנשיא מגלה מילת קסם: "אטומי". הוא אומר. "גרעיני", למי שלא הבין.

כל המדינות יוצאות במחול שדים.

"אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!" הוא מעורר את עמו. העם מפנה תשומת ליבו אל העולם החצוף המעז להכתיב לו מהלכים. נשכחו הסמים, נשכח העוני. במקום תקווה יש חדוות-קרב.

התלהבות כזו יש להזין, אחרת תגווע מאליה. מילים לבדם לא יספיקו. הנשיא מעיר מרבצו אירגון קטן וקיצוני. "אם לא תעשו בלאגאן, ומייד, אני מקצץ לכם את התקציב!" מודיע להם הנשיא. "וכולם יחשבו שקוצץ לכם עוד משהו. קדימה. הנה טילים, הנה נשקים, לעבודה."

האירגון, גם הוא כבר מרגיש שהתקציבים לא מה שהיו פעם. הרבה חבר'ה טובים הלכו להלחם במדינה שהמערב פלש אליה, ושכחו את האויב האמיתי.

יוצא האירגון לפעולה וחוטף שני חיילים מהמדינה השנואה.

והורג כמה, כדי להעלות את המוראל.

ואחר כך, מחשש שזה לא הספיק להתלקחות באיזור, מפגיז את המדינה השנואה בטילים.

והמדינה השנואה מה עושה?

לשבת בשקט ולהבליג היא לא יכולה.

זה ייתפס כחולשה.

"אלו מבינים רק כוח", אומרים מביני דבר, והאמת? כוח הם באמת מבינים.

אז המדינה באמת רוצה להגן על אזרחיה, ומיד, ומתחילה במתקפת נגד. כל האיזור כמרקחה.

 

מי ניצח?

 

 

אז מה אני מציעה? לארוז ולנסוע לאוסטרליה זו לא חוכמה. לשיר "תנו צ'אנס לשלום" מול מטחי קטיושות אולי מצטלם טוב, אבל זה לא יחזיר אף חטוף לשום מקום. להלחם בחזרה זו התעללות בחפים מפשע, ושיחוק ישיר לידיו של נשיא המדינה ההיא, שממנה הכל התחיל.

להשתמש בהתנגדות לא-אלימה יביא ים של קורבנות.

 

מצטערת, אבל מנקודת מבטי, מה שנשאר לי זה לספר מה קורה איתי. לפחות ככה אני מסלקת את ההשקפה הפסימית שלי מהרשת. לא נראה לי שיש לי עצות מועילות, וגם אם היו לי, מקבלי ההחלטות לא להוטים להקשיב לי.

 

---

ביום הולדתי עצמו הלכנו, אני וחברי לעבודה, לזלול במסעדה הצרפתית. למחרת, יום הולדתה של ג'אנל האמא-המאמצת, הלכנו לזלול במסעדה התאילנדית. ביום שבת היתה הארוחה הבינלאומית, והלכנו לזלול שם.

אחרי ההצלחה המסחררת של ההודים בשנה שעברה, לא זו בלבד שהם הוזמנו שוב והתבקשו להדרן, אלא הם נתפסו כגולת הכותרת של האירוע ונשמרו לסוף.

 

(אגב, קבוצת ריקודי הבטן שלי לשעבר הגיעה להופיעה, וזה אחרי שהן לא טרחו להודיע לי בכלל שהן מגיעות. מעשה בלתי יפה בעליל, במיוחד לאור העובדה שהן שמעו על האירוע הזה דרכי בכלל. אז קשה להאשים אותי ששמחתי שההודים גרפו את כל התהילה)

 

למודי נסיון קודם, הגענו בזמן. בשנה שעברה הגענו באיחור אופנתי ולקח לנו חצי שעה לעשות עשרה צעדים, כי עם כל צעד פגשנו אנשים שהכירו אותנו ועצרו אותנו לשיחה. טוב עשינו, כי חוץ מהחדשות על העבודות שלי ושל גבי, כולם רצו לשמוע מה שלום המשפחות שלנו (שלי פסיכוטית כתמיד, תודה), ולמה לא אומרים בחדשות שהחיזבללה פשוט צריכים לשחרר את החטופים ולהפסיק להפגיז את ישראל. ידידינו האיראניים קצת מודאגים, כי הבן שלהם עוד תקוע שם. לשנה הבאה.

 

עוד למדנו, שזה סיוט להכין פיתות ועדיף להכין תבשיל. קציצות ברוטב עגבניות וחוואיג'.

 

אז ככה זה נראה הפעם (שימו לב איזה דגל התווסף השנה!)

 

"תכננו לעשות ריקוד אירופי, ולמרות שהאינדונזי המוכשר עשה כוריאוגרפיה, זה יהיה ארוך ומייגע. עמכם הסליחה":

 

וההודים השקיעו השנה בתלבושות:

 

כמו גם הילדים ("ספר לי איזו ארץ אתה המייצג... אוקיי, ועכשיו באנגלית"):

 

האוכל היה, כרגיל, מצויין (תמיד אני שוכחת לצלם בשבילכם את השולחנות הענקיים עמוסים באוכל מכל העולם), רק שאני נאלצתי לאזן את כמויות החריף עם פירה. וכמחווה לחבצלת, חטפתי את הסושי האחרון מבין אצבעותיה העקומות של סינית קשישה.

האלוהים הסיני שלה התנקם בי, כי רוטב הסויה שבו טבלתי אותו התגלה כשמונים אחוז וואסאבי.

אני חושבת שהאלוהים שלי סידר שיהיה לי פירה בצלחת.

 

הסטודנט שלי נכח באירוע, והציג בפני את הסטודנטית. ככה שעכשיו אני מכירה את שני שליש מהכיתה. לשבחם של שאר ההודים ייאמר, שהם מאד מפרגנים לי ומחזקים את רוחי בהיותי מרצה. וחוץ מזה הם כל הזמן ביקשו ממני להצטלם איתם.

---

עוד מתנה שקיבלתי ליומולדת היתה חבילת לטאות (לא אמיתיות כמובן!) מחברה בישראל.

החלטתי לאסוף לטאות. הנה אחת שקניתי בפסטיבל-אומנויות הכפר:

היא גרה מעל למשקוף דלת הכניסה.

 

 

ואם כבר תמונות, אז מבט מאיזור פייב רוקס, שמעורר געגועים ותחושת מרחב:

 

ומבט על פייב רוקס עצמו:

 

 

דרך אגב, נמאס לי מהעיצוב של בלוגי, והייתי רוצה שינוי. אם יש מתנדבים לתת לי מתנת יומולדת מאוחרת (פזילה עבה ומשמעותית לכיוון קליפורניה), אשמח.

 

שיהיה שָקט אצלכם, הלוואי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 23/7/2006 09:26, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוכל, ארצישראל, לעולם טוב יותר
49 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-27/7/2006 17:16

עשרים פלוס

זו השנה האחרונה שאני עדיין עשרים פלוס. זהו, מכאן והלאה זה להיות אישה.

---

סבא של גבי נפטר אתמול. הסרטן, החולשה ואירוע המוחי הכריעו אותו. הוא היה בן שמונים ושש, וקיווה שהעניין ייגמר מהר. כולנו עצובים מחד, ומאידך - היה צפוי, ובחלקו גם מבורך.

 

סבא של גבי שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. הוא וחברו נכנסו פעם אחת למועדון קצינים כדי לאכול משהו, אבל אוסטרלי אדיר-מימדים תפס את סבא של גבי בצווארון והרים אותו באוויר.

"אר יו בריטיש?" הוא שאל אותו בקול מזרה-אימה.

"לא, לא", גימגם סבא של גבי, "מפלשתינה".

"אה, אוקיי", שיחרר אותו הענק האוסטרלי אל הארץ. "אתה יכול ללכת".

 

לשם פרופרציות, סבא של גבי היה הבריון השכונתי. האוסטרלים מאד אוהבים את הסיפור הזה.

יהי זכרו ברוך.

---

 

הבדלי תרבויות

אצבע משולשת כולנו מכירים. זקופה בודדה או כפופה החוצה מכל השאר.

אצבעות קמוצות יחד לנקודה בקצה, אצלנו מסמן "רגע". אצל האיטלקים, רעה חולה, מסמן משהו דומה לאצבע משולשת.

אצל שכנינו הפלסטינים, שתי אצבעות זקופות מסמנות ניצחון.

אצל הבריטים, בעיקר אם גב היד מופנה אל הנמען,

שוב אותה אצבע משולשת.

 

"רק שתי דקות", סימנתי לגרג. הפנים שלו חשכו. נזכרתי במסר של שתי האצבעות שלי ומשכתי אותן לאחור, אבל זה רק עשה את המצב יותר גרוע.

כולם נקרעו מצחוק. נקרעו. אני הפכתי עגבנייתית משהו.

 

לפחות זה יסיח את תשומת הלב מעניין הוג'ימייט.

 

(גרג בדיעבד: "הדבר היחיד שהיה יותר חמוד ממה שעשית היה התגובה שלך. הסוודר האדום שלך נראה חיוור לעומתך")

---

 

לכבוד המצב, הלכנו לחגוג את יום הולדתי במסעדה התאילנדית.

היא היתה סגורה.

חצינו את הכביש והלכנו למסעדה הצרפתית ממול. מי אמר ששוק רווי זה רע.

---

 

גבי עזב את המפעל בשר (בשעה טובה) והלך לבית הספר להיפגש עם צוות ההוראה. הוא חזר מעוּדד, כי הצוות חביב ונכון לעזור, אבל גם כי הילדים קצת משונים.

כלומר, ילד שמפריע נשלח ל"חדר תכנון". בחד תכנון יושב מורה, ובו הם מתכננים יחד מה על הילד לעשות כדי למנוע הישנות של המקרה.

הילדים שנכנסו היו מעופפים משהו, מספר גבי, אבל כשהמנהלת ביקשה מהם (בשקט ובנימוס) להוריד את האוזניות, או לסדר את הפח, או לשבת, הם צייתו.

"יש לנו מקרים קשים", היא הסבירה לגבי הנדהם, "אבל כמורה מתחיל לא נצפה ממך להתמודד איתם".

כדי להתמודד עם ההורים יש משרד תיאום וקישור. המורה לא חייב לדבר עם ההורים. עדיף לפנות למרכז הקישור, כדי שהורים לא יקבלו עשרות תלונות נפרדות מכל מורה, למשל, או כדי שמורה לא ייאלץ להתמודד עם מקרים בעייתיים.

הצעתי לגבי ליצור קשר עם ההורים בימים הראשונים, ולהגיד לכל הורה עד כמה הוא התרשם ממשהו חיובי בילד. למה שהורה ישמע מבית הספר רק כשיש בעיה? עדיף להתחיל ממשהו טוב לדעתי.

---

 

אני קצת עייפה וחלושה. התחלתי טיפול ניקוי מערכות כללי והוא רוקן לי את כוחותי. אני קוראת אתכם בעבודה, אבל לא תמיד מספיקה לענות. בבית כמעט ואין לי כוח למחשב.

נשמע שהמגמה העולמית כלפי ישראל חיובית, ואני שמחה על כך. אני מקווה שכולכם בטוחים.

תודה לכל המאחלים, זה יומולדת מאז שמח בשבילי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 19/7/2006 12:48, בקטגוריות בלוגיה הו בלוגיה, משפחתי וחיות אחרות, אוסטרליה - ארץ הפלאות
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/7/2006 12:04

31,184