חדשות תעסוקתיות
לכל המתלוננים שהפוסטים שלי עמוסים וקשה להגיב על הכל, חוששני שאני לא מספיקה להגיע לישראבלוג במשך השבוע, אבל החיים שלי לא האטו קצב. עמכם הסליחה.
 

---

 
יום ראשון הוא יום הבית אצלנו. מנקים (לפעמים, אם יש ביקורת למחרת), מבשלים (אוכל לכל השבוע), ולפעמים יש תוכניות חוץ-בייתיות, כמו נגיד אימונים לריקודי בטן או נסיעה עם פיטר. אנשים בדרך כלל לא מתקשרים אלינו ביום ראשון, אפילו הטלמרקטימג דומם.
לפני שבועיים לא היו לנו שום תוכניות, ובכל זאת הטלפון צלצל באמצע היום. "מי זה יכול להיות בשעה כזו?" התפלאנו, ועוד יותר התפלאתי לגלות שג'ורדן על הקו השני.
ג'ורדן הוא מורה בבית ספר תיכון בעיירת החוף שליד העיירה. (מורה לספורט, כמובן. סליחה, "חינוך גופני". פחחח), ויש לו חברה בריטית שאליה הוא מתכוון לנסוע עוד מעט.
"מחפשים בבית ספר שלי מורה למתמטיקה ומדעים, שיחליף אותי אחרי שאני אעזוב", הוא הסביר, "ורוצים שהוא ילמד גם כלכלת בית. אז חשבתי לי - רגע, אני מכיר מורה למדעים, ומתמטיקה, ואני יודע שהוא יודע לבשל, אז חשבתי..."
לא רציתי להגיד כלום כדי לא לעשות עין הרע חמסה חמסה, אבל אחרי טופסולוגיה משובחת וראיון טלפוני נמרץ ("ספר לי קצת על הנסיון שלך בהוראה. אהה, אההה, וואטאבר. כמה מוקדם אתה יכול להתחיל?"), גבי יתחיל להיות מורה ואם בישראל, או יותר נכון אב-לעתיד באוסטרליה, בעיירת החוף הקרובה, שם הילדים שקטים ורגועים (כי אם הם יתנהגו לא יפה, יקחו להם את הגלשן).
 

---

 
אשר לי, השתכנעתי שה"בוסית" הנוכחית שלי לא מוצאת חן בעיני מחד, ומאידך הגיע זמני ללמוד לעבוד עם כאלה. אני לא חושבת שהיא האחרונה מסוגה בה יצא לי להתקל בחיי המקצועיים.
 
קר מאד באיזור העבודה שלי, זה בניין רב קומות (כלומר, ארבע) ממוזג למוות. אני גם ככה לובשת סוודרים חמים ומכנסי קורדרוי, ועדיין אני רועדת מקור. נמאס לי והבאתי תנור.
גרג הגיע לאיזור שלי, זיהה את התנור, ונקרע מצחוק.
"מה!" אמרתי לו.
"אני לא הולך לשאול אפילו", אמר לי גרג. "אני די משוכנע שיש תקנות נגד שימוש בתנורים בבניין ממוזג" (ובשביל אוסטרלים, תקנות הן המקבילה של צו האלוהים).
"אני בטוחה שיש", אמרתי לו, "אבל אני לובשת סוודרים וקופאת מקור. ביקשתי שיסדרו את הטמפרטורה, ורק הורידו אותה עוד יותר. אז אני לא רואה איזו ברירה אחרת יש לי".
גרג לא הפסיק לצחוק. "את בהחלט שונה, פארה", הוא אמר לי.
"אני מקבלת את זה הרבה" עניתי לו.
"אבל בשום אופן אל תשתני", הוא חתם וקנה את נאמנותי.
"את זה אני דווקא לא מקבלת כל כך הרבה", אמרתי לו. "אולי תדבר עם אמא שלי?"
 
מחר ההרצאה הראשונה. יש לי שני סטודנטים שלמים!
 

---

 
אתמול נסענו עם פיטר לפייב רוקס. ג'ייקן העיף מעצמו את כל הבגדים, וברח מכל מי שניסה להתקרב אליו עם קרם שיזוף. אני, למודת נסיון קודם, לא התערבתי. בזמן שמרחתי את עצמי בקרם שיזוף הוא ניגש אלי וביקש שאמרח גם אותו.
הוא חזר עם טוסיק בבוני משהו, אבל לפחות הספקתי למרוח לו את האף, הלחיים, וזרוע ימין.
 
דגים לא תפסנו הפעם, אבל חלף על פנינו דג טורקיז-סגול משגע. מיותר לציין שאני לא הצטערתי שהוא שחה הלאה.
 

---

 
תגובתי לאמא שלי תהיה משהו בסגנון הזה:
 
את מציעה להיות חברה שלי ואני שמחה על כך, אבל אם חבר שלי היה שולח לי מייל כועס, לא הייתי צוחקת לו, או לועגת לו, או מאשימה אותו. הייתי מנסה לבדוק על מה הכעס ואיך אנחנו יכולים לפתור אותו.
אני מרגישה שהחברות שאת מציעה לי כוללת בעיקר מריבות, עלבונות ופקודות, ואני לא מעוניינת בחברות כזו.
 
נכון, אני כועסת עלייך מאד. אני יודעת שקשה לך לדבר על הכעס שלי, כי גם בעבר תמיד סירבת.
 
החברות שאני רוצה כוללת כבוד אלי והתחשבות בי. כלומר, אני מצפה מחברים שלי שיימנעו מלהכאיב לי או לפגוע בי או להכעיס אותי, ואני מצפה מהם שיכבדו אותי ולא ידברו איתי על נושאים שאני לא רוצה לדבר.
 
אני לא מוכנה לשמוע על שינויים שאני צריכה לעבור. לא ביקשתי עצה, ולא ביקשתי הנחיות. אילו ביקשתי זה היה סיפור אחר.
 
אם את מודאגת ממה שיעלה בגורלי אם לא אקשיב לך, יש לך האפשרות להתפלל בשבילי. ככה תוכלי לשמוח שבזכות התפילות שלך, החיים שלי כל-כך טובים.
 
(הגעתי למסקנה שאני צריכה לשלוח לה מייל מהר, לפני היומולדת שלי, כי אחרת היא תשלח מייל של "מזל טוב" ואני לא אוכל להתייחס למייל המגעיל שלה. מצד שני, תמיד יש סיכוי שהיא לא תשלח לי מייל של "מזל טוב", כי אחרי הכל מדובר ביום לא-מוצלח מבחינתה)
 

---

 
אחרי המייל הקודם של אמא שלי, הביולוגי נראה לי פתאום שפוי ונחמד. שלחתי לו מייל וכתבתי על עבודתי החדשה וכמה טוב לי. הביולוגי התרגש עד עמקי מקלדתו וכתב שהוא שמח גם על החדשות וגם על כך שכתבתי לו מייל כל כך חביב, ושהוא תמיד חושש ומרגיש עוינות מצידי.
תודו שיחסית לאמא שלי, מדובר במייל שפוי וחביב. עכשיו אני רק צריכה למצוא דרך לענות עליו, בלי להוציא ממנו את חלקיו המטורללים.
 

---

 
ערב יום חמישי הוא ערב הקניות.
עודני מסתובבת בסופרמרקט, חלפה על פני קבוצת צעירים מגודלי-שיער ומרוטי-בגדים, בתיקי-גב.
"ישראלים", אמרתי לגבי.
"ואללה", אמר גבי "תזמיני אותם אלינו".
כשהתקרבתי ראיתי שעל אחד התיקים כתוב "שאולוב", משמע הרדאר המזרח תיכוני שלי עדיין פעיל.
 
לראשונה מזה כשנה פגשנו ישראלים! אני שמחה לבשר שהנוער בארץ מצויין, בעיקר כשהוא אחרי צבא ומטייל באוסטרליה.
 
אני חושבת שהכי שמחתי לראות את "אהבה קולומביאנית" עם ישראלים, שלא צריך להסביר להם מה מצחיק ב"אני לא חושב שאני אעזוב אותה בחודש הקרוב, זה החגים ואנחנו מוזמנים לארוחות".
 

---

 
שבוע שמח לכם, ואני מקווה שאני אגיע לתגובות לפני הסופ"ש הבא.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 9/7/2006 05:21, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, משפחה לא בוחרים
24 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-11/8/2007 13:06

סופשבוע של הִיפים
לא, לא היפופוטמים, אלא כאלה שגרים בטרנזיט ונושמים גראס.
 
המכתב של אמא שלי ביעס לי את הצורה. עברתי על כלל מספר אחד של התמודדות עם הורים מטורפים באימייל - "לעולם אל תניחי כלום". קראתי את המכתב לפני הפסטיבל אליו אני מתאמנת כבר שלושה חודשים, והנה צנח מצב רוחי דלת אמות. גבי הודה שאין לו רעיון לתגובה, אני הודיתי שהמייל מראה לי שאמא שלי לעולם לא תשתנה, ושהיאוש שאני מרגישה מראה לי שקיוויתי שכן.
כדי להוסיף על השמחה, גבי חטף וירוס מרושע וכאב אוזניים. ביקור קצר אצל הרופאה הפיליפינית המגעילה הותיר אותו עם אנטיביוטיקה (כנראה שלא רק וירוס) וחוסר חשק כללי לזוז.
אל הפסטיבל, שנמצא צפונית לעיר החוף, כלומר שעה נסיעה ממני, הייתי אמורה לנסוע בעקבות ברנדה, אבל ברנדה שכחה את הסידור ונסעה בלעדי.
לפחות מזג האוויר היה שימשי ונעים.
מתוך בוז גמור לנסיבות ובהתאם לתלבושתי התפורה במיטב עמל ידיהן של האחיות וינזדור, ארזתי מזוודה ונסעתי. הנוף היה נפלא, כי ירד גשם כמה ימים קודם והכל היה ירוק ו... וירוק. זהו. פריחה אין פה.
 
למרות חששותי, אנט היתה במצב רוח טוב ופירגנה לכולנו. ההופעה היתה הצלחה גדולה וצילמו אותנו מכל כיוון אפשרי, ואפילו היתה מישהי בקהל שבאה לראות אותי ורק אותי (אליזבת, שהיתה מרצה שלי פעמיים ועכשיו היא קולגה).
אבל עדיין ישבה לי אבן קטנה ומעצבנת על הלב, ששום חזיה מקושטת לא יכולה לסלק.
ברנדה ואני התארגנו להופעה נוספת, וסיפרתי לה את מהות הרגשתי הנאחסית. וברנדה, אחרי ששמעה על המכתב של אמא שלי אמרה: "אולי היא פשוט מקנאה בך?"
ונפל לי האסימון.
ברור שהיא מקנאה בי, זה לא חדש. זה לא העניין גם. העניין הוא שיש במה לקנא, ושכנראה יש גבול כמה דברים טובים יכולים להיות לאדם. הרי אפילו לה יש על מה לקטר (בעיקר כי היא מתעקשת), וגם היא מוצאת מדי פעם, ובסופו של דבר, כנראה שזה מה יש. אמא שתאהב אותי כבר לא תהיה לי, וכל שאר הדברים שיש לי הם לא מעט והגיע הזמן להתספק בהם.
ומאותו רגע הפסיק להיות לי אכפת מה לענות לאמא שלי, כי הרי תשובתי לא תעלה ולא תוריד, ולא תשנה שום דבר, ואמא שלי תישאר אותו אדם מאוס שהיא, ואני אשאר כמה שיותר רחוק ממנה.
 
ואז התפניתי להעריך את פסטיבל ההיפים, שרוב משתתפיו התנחלו בקארוואנים מחוץ למתחם ההפננינג. הנה כי כן מסתבר, כי האוסטרלי הממוצע מחזיק בחצר האחורית קראוון (לטיולים קצרים), סירה (לדיג) אופנוע (למקרה שיש שמש) וטנדר (אם יורד גשם).
טנדר כבר יש לנו.
הביתנים הציעו שפע של פעילויות לילדים עניים: קליעת סלים מכפות תמרים או משיח-מעוצה-וגמיש, ג'גלינג מגרביים שאבן כבדה הונחה בתחתיתם, הליכה על כלונסאות (או נפילה מהם), יצירת עפיפונים מטישיו ממוחזר ומקלות של ארטיקים, וצפיה במופעים שונים, כמו למשל המחזה של פעולתו של מציל בחופים שורצי כרישים.
 
אלו היו הילדים הכי מתוקים שראיתי בימי חיי, שהתרוצצו בלי הפסקה אבל לא עיצבנו ולא רבו ולא הלכו מכות. היה מוזר למדי.
 
בערב היתה הופעה של להקה הודית פופלרית (ממלבורן, כמובן) שכל הזמן חיכיתי שתפצח בשיר "שחרחורת יקראו". היה משתלב להם בול במחרוזת. גלנמרי ואני ישבנו על כוס יין חם ומתובל והקשבנו בהנאה, וכשהקהל הוזמן לרקוד גנבנו את ההצגה עם תלבושתינו הססגוניות.
 
לסגירת היום הראשון היה חיקוי חביב של מיומנה, ואז - מחזמר שאפשר ששמו היה  "סיוט של היפי מסטול שתורגם לכדי הופעה". המחזמר כלל גברים חשופי חזה אוחזים במוטות בוערים, שכל הזמן ציפיתי שמכנסיו של אחד יתלקחו (ולשמחתי אכן כך קרה) והיפית שגילחה את שיערה (למעט כיפה שנצבעה כתום) שליוותה את הכל בשיר.
 
את הלילה ביליתי בבית החוף של גלנמרי, והשתדלתי לא להתפקע מקנאה.
 
למחרת כבר הייתי במצב רוח נינוח הרבה יותר, ולימדתי כמה ילדות זבות חוטם ריקודי בטן - מה שהסתבר כתענוג גדול. קיבלתי הזמנה להופיע בפסטיבל באיזו עיר שכוחת אל בפנים היבשת, וקעקוע חינה של מגן דויד על פנים הזרוע ("איזה צורה את רוצה?" "מגן דויד". "המרובע הזה?" "לא, המגן דויד". "העיגול?" "לא...  את לא יודעת מה זה מגן דויד, נכון?"  "לא, אני לא יוצאת הרבה".)
 

---

 
בנתיים, העבודה כמרצה כוללת הכנת שקופיות פאואר פוינט ביחד עם אישה מעצבנת. אני נוקטת בגישת חינוך הטינאייג'ר - לצמצם חיכוך כמה שאפשר. זה עובד לא רע. חוץ מזה גרג ממשיך להיות מפרגן ותומך, שזה נהדר, אבל עדיין לא מתחשק לי לעשות דוקטורט. גבי הבריא בנתיים, ו-וואלינג תבוא להתארח אצלנו בתחילת שבוע הבא.
 

---

רבות התלבטתי אם לשים תמונה או לא, בעיקר כי התמונות יצאו מעפנות. לבסוף החלטתי להציג בפניכם את הרכש העיקרי מהפסטיבל, שנעשה בידי אבוריג'ני חביב, ויישלח כנראה כמתנה להורים של גבי (אלא אם כן אני אחליט לאמץ אותו).
 
 

 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 6/7/2006 00:45, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, משפחה לא בוחרים
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-9/7/2006 23:54

יומיים, שלושה, מי סופר

אז אחרי היום המסעיר ההוא עם הראיון , ואימון ריקודי בטן שבו אנט (המורה) הגזימה לגמרי עם הביקורת הבלתי בונה שלה, המשיך יום שבת.

התעוררתי כרגיל עם שחר, או קצת לפני, חשבתי לי שיש דיי הרבה מטלות בית ושכדאי שאני אסייע לגבי. בילגגתי הלוך ובלוג, שטפתי קצת כלים, ועוד בימבלונת ואני בדיון אונליין על תאריכים, אני מסתכלת בלוח השנה שלי כדי לקבל פרספקטיבה, והאסימון נופל.

 

שיט!!

 

צווחתי ונכנסתי כרוח סערה לחדר השינה, בו ניסה גבי להמשיך לישון.

שיט!! שיט!! שיט!! יש לי מבחן אנגלית היום! בתוך עשרים דקות!! ואני עדיין בפיג'מה!!

---

הפסקה מתודית.

ממשלת אוסטרליה מאד רוצה מהגרים. באמת. מהגרים זה טוב לכלכלה (כי הם ילכו לעבוד), זה טוב לילודה (כי הם יולדים), וזה טוב לבישולים (כי... לא, לא, אני לא אגרר לפוסט השמצת הבישול האוסטרלי. לא הפעם!).

אבל לאוסטרלים יש באג קטן באישיות. כשהם רוצים משהו, הם מקשים על המשהו הזה את החיים ככה, שהמשהו יהיה בלתי אפשרי. למשל, מקומות עבודה צריכים עובדים. האם זה אומר שקל להתקבל למקום עבודה? הו לא! שמונים טפסים, ראיונות, המלצות, ותהליך שכבר עדיף לתפור בבית תלבושות ריקודי בטן למכור אותן באי - ביי.

כנ"ל הגירה.

רוצים מהגרים, מאד רוצים, בואו בואו מהגרים! שערינו פתוחים בפניכם! תראו איזו מדינה נפלאה יש לנו להציע!

רגע, מה, לאן זה?

תביא ת'דרכון.

בבקשה. (כי אנחנו מנומסים פה)

אתה צריך להוציא אישור הגירה, מהגר יקר. אתה צריך להוכיח לנו שאתה ראוי למדינה נפלאה כשלנו!

מה עם השכלה? יש לך השכלה?

תואר ראשון? זה הכל?! קדימה, לתואר שני מייד.

ואחרי שגמרת, גם דוקטורט. למה אתה מחכה?

אה, אתה לא משכיל?

אתה חשמלאי? אה, מצויין, מצויין, אנחנו צריכים כאלה.

 

לפי תקנות בית המחוקקים משנת 2001 מספר 24965 סעיף 8 בי, אסור לאדם להחליף נורה בביתו אם אינו חשמלאי מוסמך.

אתה יודע כמה נורות נשרפות פה ביום? אנחנו מייבאים רק נורות חרא, תוצרת סין.

אז אתה חשמלאי, מעולה. זה יקצר את התור בחודשיים לפחות לכל נורה.

אז כמה שנות נסיון יש לך? שמונה? מצויין! זה שנה יותר ממה שאנחנו דורשים כמינימום להגירה. יש לך הוכחות?

מכתב רשום מהמעסיק בארץ מוצאך (המעסיק חייב להיות רשום, מורשה, ובעל עשרה עובדים לפחות), תלושי משכורת (ואם חסר לך אחד, אתה לא רצוי כאן!) טפסי ביטוח לאומי.

יש לך? כל הכבוד!

רגע, לא סיימנו.

עכשיו תצטרך לעבור את מבחן ארגון החשמלאים האוסטרליים, כי פה הכל הפוך הרי, השמש בצפון וזה, אז גם הנורות הפוכות.

 

ויש לנו גם מגבלת גיל, בן כמה אתה? שלושים ושתיים? קצת זקן, לא?כמה שנות עובדה נשארו לך? עד שתגמור להגיש את הבקשה כבר תצא לפנסיה על חשבוננו. לא, תודה. אנחנו מחפשים מישהו אחר.

כמוך, משכיל ומנוסה במקצוע מבוקש, אבל צעיר.

 

 

ואם שרדת עד כאן, אז יש מבחן אנגלית שצריך לעבור. IELTS קוראים אותו.

 

כשהייתי באיטליה עשיתי IELTS כדי להתקבל לאוניברסיטה. הציונים הולכים מ 1 עד 9, בקפיצות של חצי.

הוצאתי 8.5

אבל פג תוקף הציון כי עברה שנה, וכדי להגר נדרשתי לעשות אותו שוב, לוודא שרמת האנגלית שלי לא הידרדרה מאד הבחינה האחרונה. המינימום הנדרש להגירה הוא 6.

 

עכשיו רק שאלה קטנה אל קובעי מדיניות מחלקת ההגירה:

נניח שאדם מוציא ציון כמעט מקסימלי במבחן, בעוד הוא חי במדינה שאינה דוברת אנגלית.

אחר כך, אותו אדם נוסע למדינה דוברת אנגלית וחי בה במשך שנה.

באותו הזמן, אותו אדם עושה תואר שני במוסד אקדמי דובר אנגלית, במהלכו האדם נדרש לקרוא, לכתוב ולדבר אנגלית אקדמית על בסיס יום יומי.

 

כמה אתם מעריכים שהאנגלית של אותו אדם תידרדר?

---

עטיתי על עצמי חזיה, זרקתי על עצמי חולצה ומכנסיים וסוודר, דחפתי לפה את הכדורים-של-לפני-האוכל, תקעתי חבילת עוגיות ללא גלוטן בתיק, תקעתי שתי עוגיות ללא גלוטן בפה, ורצתי לאוטו.

באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי לקחת שעון. שיט. מילא, יש שעון על הקיר בחדר הבחינה. בלעתי את העוגיות.

דהרתי בכבישים והגעתי אל שער האוניברסיטה הקרוב למקום מגורי, כדי לגלות שהוא נעול.

עשיתי אחורה-פנה, כמעט התנגשתי בניידת משטרתית, וברחתי משם, מנצלת את העובדה שהם נסעו לכיוון החוף. הדרך לשער השני כוללת רמזורים בשפע, רובם כוללים זינוק בעליה.

הרמזור האחרון, זה שממנו פונים שמאלה (בעצם ימינה, אבל זה כמו שמאלה פה), כמובן האדים איך שהגעתי אליו. לפני עמד אוטו.

הרמזור התיירק.

האוטו עדיין עמד.

נו כבר נו כבר!! צעקתי על האוטו, ואז עלה בדעתי שהנהג לא דובר עברית.

באוניברסליות מרשימה לחצתי על הצופר, לראשונה מאז שנחתה כאן כף רגלי. האוטו הואיל לזוז והספקתי לעבור את הרמזור בעודו כתום.

 

הבחינה עברה בשלום.

---

עוד לא הציעו לי רשמית, אבל העבודה של הראיון ההוא כנראה תוצע לי. אני החלטתי להשאר עם גרג, אחרי שכל מי שעובד במחלקה אליה רואיינתי שאל בתמיהה למה אני לא לוקחת משרה אקדמית אם הציעו לי, ובאיזה סוג של פיגור אני לוקה.

---

היומולדת שלי הולך ומתקרב, תוך שלושה שבועות הוא כאן, וההורים של גבי, יברך אותם אלוהים, שלחו לי מתנה. ספרים רבותי ספרים, וסט של שרשרת ועגילים. התחלתי את "תאונות" של יעל הדיה (לא רע בכלל), ואילו הסט הגיע עם פתק החלפה והצהרה ש"לא ניעלב בכלל אם תחליטי לבוא ולהחליף. כמובן אפשר להחליף רק תוך שבועיים, אז אם תבואי לא נעלב בכלל".

איזה כיף שיש לי את ההורים של גבי.

(אגב, האבן הכחולה היא "אופל", שמקורה באוסטרליה. צבי, אבא של גבי, בחר אותה בכוונה תחילה בגלל הסמליות. אני חושבת שהיא מאד יפה, אבל מאז שהתחלתי עם הריקודי בטן, הטעם שלי השתנה ואני אוהבת יותר דברים גדולים)

---

בסוף השבוע הזה מתקיימת הופעת ריקודי הבטן בפסטיבל אומנויות הכפר. אחת הנשים עשתה בשבילי חזיה, אבל החלטתי שהיא לא מתאימה לתלבושת של אחד הימים ועשיתי לי שניה:

 

את העליונה עשיתי במו ידי. נשאר לי רק להוסיף לה מטבעות, או משהו, בחלק התחתון. אני מאד גאה בעצמי, לקח לי פחות מיום אחד!

---

היום היה יומי הראשון בתור מרצה. הסמסטר טרם התחיל, ולכן מה שעשיתי היה להשתתף בהדרכת מרצים. איזה פחד. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שרצתה לשחק עם הגדולים, ועכשיו גילתה שבעצם היא לא כל כך גדולה. איזה פחד.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/6/2006 12:32, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, מלחמתי בבירוקרטיה, משפחתי וחיות אחרות
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/6/2006 11:13

31,186